"אם הייתי נכשלת, כלומר מאפשרת את המוות של האדם שיכולתי אולי להציל, רק מפני שאני עצמי הייתי בסכנה, הייתי מבצעת את אותה השגיאה שביצע כל העם הגרמני. האנשים שהורו על ביצוע הפשעים הנוראים הללו וביצעו אותם לא היו רבים, אך רבים לאין שיעור אפשרו להם להתבצע מפני שלא היה להם האומץ למנוע אותם"
מתוך עדותה של ד"ר אלה לינגנס, חסידת אומות העולם, שהיתה אסירה באושוויץ
ב-27 בינואר 1945 נכנסו חיילים סובייטים לתוך מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, מחנה ההשמדה האחרון שנותר פעיל. הם מצאו 7,000 ניצולים. עוד 50,000 אסירים הוצעדו מן המחנה מספר ימים קודם לכן על ידי סגל המחנה, על מנת למנוע מהם להשתחרר בידי בעלות הברית. רובם נספו לפני תום המלחמה.
אושוויץ – המקום בו נרצחו למעלה ממיליון איש, רובם יהודים – הפך בצדק לסמל של השואה ולסמל הרוע המוחלט. עבור העם היהודי, מדובר בבית הקברות היהודי הגדול בעולם, בית קברות שאין בו קברים.
ואף על פי כן, גם בתופת החשוכה של אושוויץ היו ניצוצות של אור. למרות הדה-הומניזציה שהיתה חלק בלתי נפרד מהמערכת של המחנה, היו מעשים יוצאי דופן של סולידריות ואנושיות על ידי אסירים במחנה. ביניהם היו גם לא-יהודים, שסיכנו את חייהם על מנת להקל את הכאב, להעניק עזרה ולהציל יהודים. הם הוכיחו שגם בתוך מערבולת הרצח והברוטאליות, אנשים יכלו לבחור להיות שונים. אנשים אלו משתייכים לקבוצה של למעלה מ-25,600 איש שהוכרו עד 2015 בידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
מאז 1963, על פי המנדט של הכנסת, יד ושם מוקיר לא-יהודים אשר במהלך השואה שמו את נפשם בכפם על מנת להציל יהודים, ללא ציפייה לקבל תמורה, כספית או אחרת.
ב"ניצוצות של אור" אנו מביאים את סיפורם של שישה.
"על כן עלינו להכיר את אותם האנשים שהצילו יהודים בזמן השואה. עלינו ללמוד מהם, ובתודה ובתקווה, עלינו לזכור אותם." פרופ' אלי ויזל