שאלות ותשובות למאזין לעדות

העדות המשפחתית היא המשך למאמצי 'יד ושם' לאסוף, לתעד ולשמר את סיפוריהם וזיכרונותיהם של ניצולי השואה. ככזו, יש לה ערך משמעותי. העד הוא העדות: האותנטיות שלו/ה בהעברת הסיפור – היא אמת המידה להצלחתה. תפקידכם, כמאזינים, הוא משמעותי: לייצר עבורו/ה את הסביבה הבטוחה והתומכת – שתאפשר לו/ה להתבטא ולהביא את עצמו/ה.

מבחינת העד/ה, מעמד העדות הוא הזדמנות – עבור רבים מהם, ההזדמנות האחרונה – להעביר הלאה בצורה מסודרת, לדורות הבאים, את סיפור חייו/ה ומורשתו/ה. מעמד מסירת העדות נועד, בראש ובראשונה, לעד/ה. זהו המקום שלו/ה לספר את הסיפור שלו/ה מול המצלמה , להעביר את משמעות מסירת העדות עבורו/ה – ולהישמע.

עבורכם, כמאזינים, העדות המשפחתית היא הזדמנות לשמוע ברצף, כמכלול, את סיפור החיים של העד/ה – ולא פחות מכך, להיפתח ולגלות מחדש סיפור זה, ודרכו – את העד/ה. לשם כך, חשוב להסתקרן ולהגיע למעמד העדות בלב פתוח וקשוב – גם אם שמעתם כבר את הסיפור פעמים רבות בעבר.

חשוב להימנע מלהעמיס על העד/ה. ככלל, מומלץ לא לחרוג מפרק זמן של שעתיים – לפגישת עדות אחת. מומלץ לדאוג להפסקה כשעה מתחילת העדות, ולשים לב, אם העד/ה מתעייף/ת. במידה שהעדות מפורטת ונדרש זמן נוסף, אפשר בהחלט לקיים מפגשים נוספים. מומלץ לא לחרוג משלושה מפגשים. הגבלת מסגרת הזמנים תורמת למיקוד העדות.

מנסיוננו, עדיף לקיים את העדות בשעות הבוקר – שעות עדיפות מבחינת הריכוז. מומלץ לא לקיים את העדות באופן שישאיר את העד/ה לחוויותיו בזמן הלילה. אלו חוויות קשות ומעמיסות, ומעמד העדות מציף דיו.

מומלץ לקיים את העדות בחדר מואר, ולקחת בחשבון שיקולים שקשורים באיכות הצילום, בייצוגיות ובאסתטיקה, בגישה לסביבת חייו של העד/ה ולחומרים מצולמים/חפצים שתבקשו להציג בזמן העדות. השיקול שעומד מעל הכל – הוא בחירת חדר שבו ירגיש/תרגיש העד/ה בנוח.

מומלץ לראות במשימה זו, כשמה, משימה משפחתית משותפת ולהיערך אליה יחד. כך יזכו בני משפחה שונים לקחת חלק ולתרום. בהתארגנות לקראת העדות, חשוב לבדוק: מי, מבין בני/ות המשפחה, כדאי שיראיין את העד/ה? מול מי ירגיש העד/ה בנוח, ומי יוכל לייצר עבורו/ה סביבה מאפשרת?

כדאי להגיע למעמד העדות מצויידים בסכמה הבסיסית של סיפור חייו של העד/ה – ציר זמנים, מקומות והתרחשויות. מומלץ למלא יחד עם העד/ה, ימים אחדים לפני העדות, דף ניצול. את השיחה המקדימה מומלץ לנהל בצורה עניינית ומשימתית, ולהשהות את האותנטיות והחוויתיות של הסיפור– לעדות עצמה. ציר הזמנים יספק לכם, כמאזינים, בסיס כרונולוגי למעמד העדות.

מומלץ לבצע תיאום ציפיות מול העד/ה ולהעלות נקודות שמהן כדאי להימנע במעמד העדות – למשל, ביקורת שכדאי לשמרה בצנעת חוג המשפחה. ישנה גם עבודת הכנה תודעתית שחשוב לבצע מול עצמכם, כמאזינים, לגבי משמעות העדות עבורכם: איך 'לשחרר' ולהניח לעד/ה לספר בעצמו – כדי שתוכלו להתפנות לתפקידכם ולראיין.

כדאי שהעד/ה ת/יכין מבעוד מועד רשימה של שמות נספים ודמויות משמעותיות (למשל, כאלו שלקחו חלק בהצלה) – אותם יבקש להציג במעמד העדות. במידה שתבקשו להציג חפצים ותמונות להמחשה בנלווה לעדות – חשוב להכין גם אותם מראש.

בפתח העדות, חשוב לדאוג לציון שמו/ה המלא של העד/ה, מקום ושנת הולדתו/ה ותאריך מסירת העדות. יש להוסיף ולציין, שהעדות מוקלטת בידי המשפחה ונמסרת למשמרת ב'יד ושם'.

כמו כן, יש להשיג את הסכמתו/ה של העד/ה בכתב, על גבי הטופס המצורף, לטובת שימוש עתידי בעדות, ולהעבירו ל'יד ושם' יחד עם העדות.

חשוב לוודא שתיכלל, בשלב כלשהו של העדות, התייחסות למשמעות מסירת העדות עבור העד/ה. עדיף להניח לעד/ה להתייחס לכך באופן ספונטני, ורק אם לא ת/עשה זאת מיוזמתו/ה, לשאול אותו/ה במפורש ולעודדו/ה לדבר על כך.

באופן עקרוני, רצוי שהעדות תכסה תכנים משלוש תקופות בחייו של העד/ה:
החיים לפני המלחמה, החיים בזמן השואה, והחיים אחרי המלחמה.
השילוב בין שלוש התקופות מעניק לעדות את משמעותה המלאה כסיפור חיים. יחד עם זאת, המעבר בין שלוש התקופות בעדות יכול להתבצע בצורה גמישה.

החיים לפני המלחמה – משמשים נקודת מוצא לסיפור חייו של העד/ה. חשוב להבין מהעד/ה, מה לקח/ה איתו/ה, מתקופה זו, כבסיס להמשך– חומרית ורגשית. לתכנים מתקופה זו משמעות גם לגבי המימד ההנצחתי של העדות – 'העולם שהיה'. 

החיים בזמן השואה – חשוב לקחת בחשבון: אין עדות שכוללת הכל, ואין אפשרות לכסות את כל חוויותיו וקורותיו של העד/ה בזמן השואה. חשוב לשים לב מה, מבין חוויותיו וזיכרונותיו של העד/ה, הן החשובות והמשמעותיות עבורו, כניצול/ת שואה – ובהן להתמקד.

החיים לאחר המלחמה – חלק זה מגלם מימד חשוב בהתמודדותו ובשרידותו של העד/ה – יכולתו/ה לגבור על מה שאירע לו/ה בזמן המלחמה. ההתייחסות לשיקום ול'חזרה לחיים' לאחר המלחמה  מאזנת, ולו במידה מסויימת, את ההצפה והשחזור של זיכרונות השואה, ומאפשרת שלא לצמצם את העד/ה ואת עדותו/ה לנעשה לו כניצול/ת שואה.

ערככם הסגולי כמאזינים נובע דווקא מזיקתכם לעד/ה ולסיפור.
אלה, עבורכם, 'ה'עד ו'ה'עדות – ב-ה"א הידיעה – ולא אחד/ת מיני רבים – ובכך יתרונכם על המראיין המקצועי ו/או על ההיסטוריון. אינכם מראיינים מקצועיים – ואל תצפו מעצמכם לפעול ככאלה. על מנת לאפשר לנוכחותכם להשרות על העד/ה ובעדות מה שבכוחה להשרות, עליכם לוותר על ציפייה/יומרה לטכניקה ו/או לידע של המראיין המקצועי – ו'להסתפק' באותנטיות שבקשר ביניכם לבין העד/ה.

בראש ובראשונה, תפקידכם לשמש לעד/ה עוגן – לעמוד לצידו/ה במשימה הקשה שעומדת בפניו/ה, לחזור לימים ההם ולייצר עבורו/ה מרחב מאפשר, בו ת/יוכל לספר את סיפורו/ה. ככל שתיטיבו 'להרגיש את' העד, מעצם נוכחותכם והיכרותכם איתו/ה, תיטיבו למלא תפקיד זה ולשמש לו/ה עוגן ונקודת אחיזה. לרשותכם מגוון של כלים – לא-מילוליים ומילוליים (שיפורטו בהמשך) להגיב לעד/ה ולהיות שם בשבילו/ה. יחד עם זאת, גבולות הם מימד חשוב בשמירה על העד/ה ועל העדות: חשוב להיות רגישים לגבולות מסגרת הזמן – ולחבר את העד/ה לגבולותיו שלו/ה.

שנית, וכפועל יוצא מתפקיד ראשון זה, תפקידכם לשמש עוגן לסיפור ולעדות: בראש ובראשונה, לעודד את העד/ה לספר, לעזור לו/ה להיזכר ולגלות אורך רוח כלפי עצמו/ה, כשאין הוא/היא מצליח/ה בכך. חשוב להאזין לעד/ה מהצד, באוזן תמימה, ולהאיר את הסיפור מזוויות נוספות, וכן, באמצעות הקשבתכם, לעזור לעד/ה להקשיב לעצמו/ה – ולחזור למחוזות הזיכרון של עצמו/ה.

הכלי הראשון, המיידי ורב הערך ביותר שבידי המאזין, מעצם נוכחותו – הוא ההקשבה. אין תחליף לרגישותו של המאזין, ליכולתו להרגיש את העד/ה ולתת לו/ה מקום. איכויות אלו מחברות את הצופים לעד/ה, מסייעות להם להבין ולחוש אותו/ה – ובכך, משפיעות ואף מעצבות את תגובותיהם כלפיו/ה.

שני משאבים נוספים עומדים לרשות המאזין לקרוב/ת משפחה. הראשון הוא ההיכרות האינטימית של המאזין עם העד/ה עצמו/ה. השני הוא ההיכרות האינטימית של המאזין עם סיפורו/ה של העד/ה. משאבים אלה הם כח עבור העדות.

לצד כלי ההקשבה, וכפועל יוצא מהיכולת להרגיש את העד/ה, עומדים לרשות המאזין שפע של כלים לא מילוליים – כלים שהם מעבר למילים – כמו הבעות הפנים, קשר העין ושפת הגוף. בכלים אלה גלומה עוצמה רבה, וחשוב להשתמש בהם – לפני שפונים למילים. בכלים המילוליים יש להשתמש רק כשהכלים הלא מילוליים מיצו את עצמם.

הכלי המילולי העיקרי שבידי המאזינים הוא השאלה. שאלה אפקטיבית היא שאלה מאפשרת, שמדובבת את העד/ה ומסייעת לו/ה להתבטא. השאלה היא מוט ההיגוי של השיחה: באמצעותה תוכלו, כמאזינים, לקדם את השיחה, כשיש בכך צורך, לסייע לעד/ה לחזור לסיטואציה ולהניע תהליכי שיחזור והיזכרות. יחד עם זאת, יש לזכור: העד/ה עומד/ת במרכז העדות. חשוב להימנע מלהציף אותו/ה בשאלות, לפנות לו/ה את המקום, ולאפשר לו/ה לענות כרצונו/ה וכפי דרכו/ה.

בהסתמך על היכרותכם המוקדמת עם העד/ה, תוכלו להגיב לחוויה שלו/ה, במקרים בהם מתעורר בו/ה קושי רגשי, או כשיש צורך לחזקו/ה ולהפגין הזדהות: "זה קשה. עצוב לשמוע את זה." מעבר לכך, חשוב להימנע מהתערבויות ומהערות מיותרות במהלך העדות – ולא לדבר בשמו/ה של העד/ה.

תרומתה האמיתית של השאלה היא לנתיב השיחה עצמו, מעבר לתשובה הקונקרטית ולפרטים שנמסרו. השאלה אינה עומדת בפני עצמה: הקשב שהמאזינים משדרים והמרחב שהם משאירים לעד/ה – מעבירים מסר לגבי הנכונות לאפשר מקום לתשובה. חשוב שהשאלות שנשאלות תהיינה פתוחות – וכן, כמאזינים, שנאפשר לעד/ה את החופש ואת המקום לענות כדרכו/ה.

השאלות המובאות בהמשך הן בגדר המלצה והמחשה לשאלות אפקטיביות התורמות, מנסיוננו, לרצף השיחה.
אין צורך, כמובן, לשאול את כולן – אלא לברור, מתוכן, את השאלות שמתאימות לעד/ה, לסיפור/ה, ולכם, כמאזינים. בשאילת שאלות, חשוב לשים לב ולהקפיד על הכמות ולא רק על האיכות – לא להציף את העד/ה בשאלות, ולהשתמש בהן, ככלי, רק כשיש בכך צורך – להנעת השיחה או לחידוד/הבהרת היבט כזה או אחר.

באמצעות השאלה, ניתן לבקש הבהרות והרחבות: "תוכל/י לספר לי עוד על..."; לסמן נקודות מעורפלות או לא מובנות; להחזיר את העד/ה לסיטואציה ולבקש דוגמאות קונקרטיות: "תוכל/י לחזור איתי לרגע הזה, ולספר לי עוד על מה שקרה שם? מי עוד היה נוכח? מה עוד נאמר? מה עומד לך מול העיניים, כשאת/ה חושב/ת על הרגע הזה?"; ולהחזיר את העד למחוזות הזיכרון שלו/ה. בהתאם, מומלץ לחבר את העד/ה לאני שלו/ה, במקום להיסטוריה הכללית, ולתארך אירועים באמצעות שימוש בעד/ה עצמו כקנה המידה - גילו/ה בזמן אירוע כזה או אחר – ולא בציר הזמן החיצוני – התאריך. יש ערך בהיזכרות בהיבטים הפיסיים, המוחשיים, של הסיטואציה, כמו מזג אויר בעת התרחשות הסיפור, כדי לכוון לתקופת השנה.

חשוב למקד את העד/ה בחושים ובחוויות חושיות, ולהסתייע בהם כדי לסייע לו/ה להיזכר: "מה ראית? מה שמעת? מה יכולת לדמיין, באותו הרגע?" חשוב להיות קשוב לדמויות שנחוות ע"י העד/ה כמשמעותיות, בתקופות חייו השונות, להתייחס ולשאול עליהן. מומלץ לשאול ולהשתמש בחפצים לטובת השיחזור: "מה לקחת איתך? מה אהבת? לאיזה חפץ היית מחובר? מה עוד אתה זוכר שנמצא שם?"

סוג נוסף של שאלות קשור בחיי היומיום וברגעים ה'קטנים' – שאלות אלה מאפשרות למלא בתוכן, תוכן אנושי, ולגעת בסיטואציה – גם בתקופות הקשות ובמה שאינו נתפש, על הרכבות, במסעות ובנדודים, במסתור, בגיטו ובמחנה: "איך העברתם את הזמן? את/ה זוכר/ת מה עשיתם? מה אכלתם? על מה דיברתם? איך נראה היומיום שלכם? הימים היו דומים זה לזה? היו רגעים לא צפויים? מה היה קשה? מה עזר לכם?"

כדאי וחשוב בהחלט להעלות שאלות שקשורות במשמעות: "מה משמעות גביית העדות עבורך? מדוע חשוב לך לספר? מה אתה למד מהסיפור שלך? מה היית רוצה שאחרים ילמדו מהסיפור שלך?"

דוגמאות לשאלות רלבנטיות לקידום תהליכי היזכרות בנוגע לתקופות חייו/ה השונות של העד/ה:

החיים שלפני המלחמה: זיכרונות ילדות ראשונים; איזה מין ילד/ה היית?; למי היית קרוב/ה? למי היית דומה?; שפת האם  והשפות שדוברו בביתך; מראה הבית שגדלת בו, מראה הרחוב; בית הספר; מקום הולדתך והקהילה. פירוט שגרת חיי היום יום:  במה שיחקת? מה היה סדר היום שלך? כיצד העברת את הזמן? האם יש חפץ שתפס תפקיד מרכזי בשגרת היומיום/חפץ שהיה יקר לך? באילו צעצועים שיחקת? איך  נראו הבגדים שלבשת?  מה לקחת איתך מתקופה זו, חומרית ורגשית? באיזו מידה סיפקה לך הנעה ומשאבים להתמודדות בהמשך?

החיים בזמן המלחמה: מה לקחת איתך, בעת הגירוש/עזיבה? מה הצלחת לשמור? עד איזה שלב? רגעי פרידה והחלטות: ממה/ממי היה קשה לך במיוחד להיפרד? מה ומתי ידעתם בזמן המלחמה? איך חווית את רגע השחרור? מה משמעותם, עבורך, של הרגעים/חוויות/זכרונות בהם בחרת להתמקד? מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על החיים בזמן השואה, ועליך – בתוכם?

החיים לאחר המלחמה: השיקום ו'החזרה לחיים'; הבחירה להגר/לעלות לארץ או לשוב לעיר המוצא, הסיבה לבחירה במסלול חיים כזה או אחר; העדפתו/ה של העד/ה לספר על חוויותיו/ה בזמן המלחמה – או לא לספר; הקמת המשפחה ובחירת מקצוע; איך התקבלת פה, בארץ? איזה שם/כינוי ניתן לך? אילו שמות בחרת לילדיך?

מלבד הפונקציה התיעודית של העדות, יש לה פונקציה הנצחתית – אזכור שמות הנספים. התייחסות לדמויות בשמן תתרום, בהמשך, גם לכושר המעקב של הצופה אחר מהלך העדות והדמויות. יחד עם זאת, אין לקטוע את העד/ה תוך כדי הסיפור – יש לגלות גמישות ולחזור ולשאול על השמות בהמשך, או להשתלב בדבריו/ה של העד/ה מתוך כבוד והתחשבות, באופן שלא יעצור את שטף הדברים.

במידה שהוזכרו דמויות – יהודיות או לא יהודיות – שמהן קיבל העד/ה סיוע, באופן כזה או אחר, בזמן השואה, ושתרמו להצלתו/ה ולשרידותו/ה – חשוב להזכירן בשמן. לאזכור שמותיהם של מצילים בזמן מתן העדות עשויה להיות משמעות בהמשך לגבי הליך ההכרה בהם כ'חסידי אומות העולם'.

שמות עשויים לכוון לקרובי משפחה משמעותיים, לסבא/סבתא משותף שאת שמו חלק/ה העד/ה עם בני דודים או קרובים. כינויים מלמדים על מקומו/ה של העד/ה במשפחה ועל הדמויות המקורבות לו. גלגולי השמות מספרים, לעיתים קרובות, את סיפור הישרדותו/ה של העד/ה (שמות בדויים, כינויים מחתרתיים) וקליטתו/ה (שמות עבריים וכינויים שניתנו לרבים מהעדים/ות בעת עלייתם לארץ).

עיקרון המפתח בנוגע למבנה העדות המשפחתית הוא – גמישות. מומלץ להיות קשובים לסיפור ולמבנה הפנימי שלו – לדגשים ולמסרים – ולא לנסות לכפות עליו דגם קונבנציונלי של עדות. העד/ה מספר/ת את זיכרונותיו מתוך הנרטיב האישי שאותו בנה/תה במהלך חייו/ה, והוא בעל חשיבות מהותית עבורו/ה. אין הכרח לדבוק בסדר הכרונולוגי של האירועים במהלך העדות – אבל חשוב שהמאזין יהיה מודע לו ויכיר אותו.

בראש ובראשונה יש לקבל את האמת של העד/ה ולתת לה מקום. אין לתקן או לסתור את העד/ה.

ערכה של העדות אינה מוגבל למידת עמידתה בקריטריונים של דיוק היסטורי. יש לה תוקף משלה; זו פיסת היסטוריה, כפי שנחוותה מתוך נקודת המבט של העד. הזיכרון האישי מבוסס, לעיתים, על הבזקי זיכרון, ולא תמיד מסתדר עם העובדות ההיסטוריות הידועות לנו מספרי ההיסטוריה. חריגה מהאמת ההיסטורית אינה פוגעת בתוקף העדות ובאיכותה.

יש לקחת בחשבון את מגבלות הזיכרון – בפרט, ברגע מרגש ומציף כמעמד העדות. לכן, כדאי להכין מראש רשימת שמות אותם יבקש/תבקש להזכיר בעדות. חשוב לאפשר לעד/ה להרגיש בנוח ולקבל את הקושי להיזכר, ברגע כזה או אחר. אין לדחוק בו/ה כשאין היא/הוא מצליח/ה לשלוף פרט כזה או אחר – בפרט, פרטים היסטוריים, תאריכים ושמות. מומלץ להניח לכך, להמשיך ולעבור הלאה. גלגלי הזיכרון ממשיכים בפעולתם; פעמים רבות, יצוף השם/פרט המידע בהמשך.

המפגש עם חוויות השואה קשה ומציף – ויש לתת מקום וכבוד לאופן שבו העד/ה פוגש אותן מחדש – בין אם הוא ייצוגי, מרוחק או אמוציונלי. חשוב לשמור על העד/ה, לגלות רגישות לקיבולת ההכלה שלו, ליזום הפסקות ולהציע לו/ה לנוח, כשיש בכך צורך. העד הוא קנה המידה והמצפן לעדות. חשוב להיות קשובים ולהבחין בין 'הסיפור שלנו' ל'סיפור שלו' – הרגעים שנצרבו בנו מתוך הסיפור הם לא בהכרח הרגעים הקשים עבורו. כשהעד משתף באירועים שמעוררים בו תחושות קשות, יש בהחלט מקום להדהד ולהגיב למצוקתו/ה: "זה קשה. כואב לשמוע את זה". ברגעים מהסוג הזה, יש לתת מקום ולאפשר את הביטוי הרגשי – בכי, מצוקה, גמגום – ולא לעצור בעדו/ה. זה חלק חשוב מסיפורו/ה של העד/ה. חשוב לבדוק ולוודא שהעד מסוגל/ת לכך, בטרם נמשיך הלאה בעדות. חשוב לדעת מתי לעצור בעצמנו ולא לשאול יותר – לשים לב לקצב של העד/ה ולהימנע מלדחוק בו/ה לספר דברים שאולי אינו מעוניין לשתף בהם. מצד שני, כשהעד/ה מבקש ונחוש לספר על אירועים כואבים, למרות הקושי המופגן, יש לתמוך בו/ה ולאפשר לו/ה לעשות זאת.

השתיקה במהלך העדות היא בעלת משמעות לא פחות מאשר הדיבור. גם דרך שתיקה מעביר העד/ה מסר – לגבי התמודדותו/ה, לגבי משמעות הדברים עבורו – ולגבי מגבלות היכולת לתקשר ולבטאם במילים. השתיקה בעדות היא בעלת משמעות גם עבור מי שיצפה בעדות בעתיד.

ככלל, מומלצת שהייה של רגעים אחדים, כשמסתיים חלק בעדות, או כשמסיים/ת העד/ה את דבריו, בטרם יעלה המאזין שאלה נוספת.

כהמחשה לעדות, וכן להנצחת 'העולם שהיה', ניתן, בתום העדות, לצלם פריטים ותצלומים המלווים אותה – וגם את חיי העד/ה ומשפחתו/ה כיום. בהקשר זה, יש ערך משמעותי לתצלומים (מזמן השואה, מלפני המלחמה ומהשנים הראשונות שאחריה), למכתבים, למסמכים ולחפצים הקשורים לסיפורו האישי בתקופת השואה. מומלץ להציג את רצף הדורות באמצעות תצלומים משפחתיים של העד/ה יחד עם צאצאיו (ילדים/ות, נכדים/ות ונינים/ות) – ובמידת האפשר, כאלה בהם ניתן לראות את משפחתו כיום במלואה. חשוב להכין פריטים אלה מבעוד מועד. בעת צילום הפריטים, חשוב לדובב את העד/ה ולהקליטו/ה ברקע, כשהוא/היא מציג/ה וממקם/ת אותם בזמן ובמקום (איפה ומתי צולם/נכתב/נתקבל?). יש לציין גם במפורש ובשמותיהן דמויות מצולמות או כאלו שמילאו תפקיד ביחס לפריטים (דמויות שמהן נתקבלו הפריטים, או שלהן נמסרו).

מעמד העדות הוא משימה משמעותית, מאתגרת, לא פשוטה עבור העד/ה – והמאזין. באמצעות העדות, מפקיד העד/ה את סיפורו בידינו – למשמרת ולזיכרון. חשוב לסיים את העדות בהכרה במשמעותה עבורו/ה, ועבורנו, כדי שת/ירגיש שהעדות נמסרת ונשמרת בידיים חפצות. כדאי ללוות את העד/ה בשעות שלאחר מסירת העדות, לעודד ולחזק את רוחו/ה. מומלץ ליצור איתו/ה קשר בערב שלאחר מסירת העדות וביום שלמחרת ולבדוק מה שלומו/ה.