המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Slonim, Poland, הגטו עולה באש, 29/06/1942. ארכיון יד ושם, 3883/4398

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בסלונים כ-16,000 יהודים – כמחצית תושביה. מרביתם עסקו במלאכה ובתעשייה. בסלונים פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, הבונד ואגודת ישראל, והיו בה בתי ספר של רשת "תרבות", "בית יעקב", "תחכמוני", בית ספר יידישאי, ישיבה וגימנסיה יהודית. בקהילה פעלו גם מוסדות תרבות ופנאי ובהם מועדונים וספריות ויצאו בה לאור כמה עיתונים יהודיים.
סלונים נכבשה בידי הסובייטים ב-18 בספטמבר 1939. בימי שלטונם הולאמו או נסגרו חנויות ועסקים פרטיים בעיר ונפתחו בה קואופרטיבים. מוסדות הקהילה פורקו. בעקבות הכיבוש עזבו את העיר אנשי ציבור יהודים ובוגרי תנועות נוער, אך בד בבד זרמו אליה אלפי פליטים מאזורי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, ומספר תושביה היהודים עלה בימי השלטון הסובייטי לכ-22,000.
סלונים נפלה בידי הגרמנים ב-26 ביוני 1941. כבר ביום הכיבוש החלו הגרמנים ברצח של יהודים ובביזה של רכושם. לאחר ימים מספר נאסר על יהודים ולא-יהודים להתגורר באותם בתי מגורים, ויהודים רבים נאלצו לעקור מבתיהם. בתחילת יולי 1941 חידשו יהודי סלונים את פעולתו של ועד הקהילה היהודי והעמידו בראשו את וולף ברמן. הוועד נרתם לחדש את הספקת המזון ליהודי העיר וניסה להנהיג סדר בגיוס היהודים לעבודות הכפייה. ב-10 ביולי 1941 חויבו יהודי סלונים לשאת טלאי צהוב.
באקציה שביצע בעיר איינזצקומנדו 8 ב-24 ביולי 1941 הוצאו מבתיהם קרוב ל-1,400 גברים ונערים יהודים והובלו ליער סמוך לכפר פייטרלוויצ'ה (Pietralewicze), וכ-1,250 מהם, ובהם רב הקהילה הרב יהודה-לייב פיין, אנשי אינטליגנציה וחברי ועד הקהילה, נרצחו שם. הנותרים, פחות מ-200 איש, הוחזרו לסלונים. לאחר אקציה זו הקימו יהודי סלונים בפקודת הגרמנים יודנרט של 15 חברים ובראשו הועמד וולף ברמן. כמו כן הוקמו שירות סדר יהודי בפיקודו של משה לוץ (Loc) ולשכת עבודה.
לקראת סוף קיץ 1941 הוחלף הממשל הצבאי בבלרוס בממשל אזרחי. הממונה על ענייני יהודים בממשל החדש, קצין המטה היק (Hiek), שכונה בפי היהודים "מלאך המוות", נהג לזמן אליו את אנשי היודנרט של סלונים ולהטיל על הציבור היהודי קנסות והגבלות חדשות. בתשלום אחד הקנסות הללו סייע ליהודים הכומר הפולני אדם שטרק (Adam Sztark): הוא אסף מבני עדתו צלבי זהב והשלים את מכסת הקנס שדרשו הגרמנים. שטרק הוכר לימים חסיד אומות העולם. אחר כך הורה היק להוציא להורג עשרה מחברי היודנרט ובני משפחותיהם בעקבות הלשנה שהם מסתירים דולרים. אחרי רצח זה הקימו היהודים בפקודת הגרמנים יודנרט חדש בראשותו של גרשון קווינט. מספר השוטרים היהודים עלה ל-30.
בסוף אוגוסט 1941 הוקם בסלונים גטו. לשטח הגטו צורף רובע ז'בינקה (Zabinka), שנקרא "האי" בשל הנחל שזרם משני צדדיו והפריד אותו משאר הגטו. באי שוכנו בעלי המקצועות הנדרשים ובני משפחותיהם והם הורשו להיכנס לחלקו האחר של הגטו, אך הכניסה לאי הותרה רק לתושביו. כעבור כמה שבועות חולק הגטו לרבעים על-פי מקצועות התושבים, והשלטונות הנפיקו תעודות צהובות לתושבי האי ולתושבי אחד הרבעים בגטו שגם תושביו היו בעלי מקצועות נדרשים. כמה משפחות יהודיות שבבתיהן שוכנו קציני צבא, 12 רופאים שטיפלו בלא-יהודים וכמה בעלי מלאכה הורשו להישאר בדירותיהם שמחוץ לגטו. יהודים אלו ניסו לסייע לתושבי הגטו בהשגת מזון בסחר חליפין עם איכרים. היודנרט הקים בגטו בית חולים קטן ומטבח ציבורי לנצרכים.
במהלך ספטמבר 1941 נלקחו כ-60 מתושבי הגטו לעבודת כפייה בחפירת בורות ולא שבו. ב-7 בנובמבר נרצחו כ-200 יהודים ובהם מרבית חברי היודנרט ובני משפחותיהם. קווינט ניסה להציל את כל חברי היודנרט באמצעות תשלום שוחד לגרמנים, אך רק שלושה מחברי היודנרט ניצלו. באקציה גדולה שבוצעה ב-14 בנובמבר 1941 נשלחו 10,000-9,000 מיהודי הגטו, בעיקר חסרי תעודות, לכפר צ'פיילוב (Czepielów), ושם נרצחו מרביתם ביריות בבורות שנחפרו כחודשיים קודם לכן. מאות יהודים הצליחו להיחלץ מהבורות ולשוב לגטו. פצועים שטופלו בבית החולים בגטו נתפסו, הוחזרו לאתר הרצח ונורו שם.
לאחרי האקציה של נובמבר 1941 התארגנו בגטו כ-100 צעירים והקימו מחתרת. ראש היודנרט קווינט ועוד כמה מנהיגי ציבור סייעו להם, העבירו אזהרות בזמן חיפושים בגטו ואף שיחדו את הגרמנים כדי לשחרר חברי מחתרת שנתפסו. חברי המחתרת הצליחו לאגור נשק ואף הבריחו כלי נשק אל הפרטיזנים.
בדצמבר 1941 צומצם שטחו של גטו סלונים והוא הוקף גדר תיל ובה שני שערים. האי נותר בתחומו. הגרמנים הורו לבחור יודנרט של איש אחד, ובו התנדב לכהן אדם ששמו ילישביץ (Yelishevich). רבים מיהודי הגטו המצומצם הכינו בונקרים ומקומות מסתור, והחלה בריחה ליערות ולגטאות אחרים, בעיקר לגטו ביאליסטוק (Bialystok). מינואר ועד מרס 1942 גורשו לגטו סלונים מאות יהודים מיישובים אחרים, ומספר התושבים בו הגיע לכ-15,000. באפריל 1942 הועברו אל הגטו גם הרופאים ובעלי המלאכה עם בני משפחותיהם שנשארו עד אז מחוץ לגטו, כ-200 בני אדם בסך הכל.
קווינט, שהמשיך לנהל את לשכת העבודה, הצטווה בסוף מאי 1942 לגייס כ-500 עובדים לצורך שילוחם למוגילב (Mogilev) שבמזרח בלרוס. הוא סירב, וכ-400 יהודים נחטפו ושולחו לשם.
ביוני 1942 חולקו ליהודים שעבדו אצל גורמי השלטון, העירייה והסגל הרפואי כרטיסים ירוקים. היק, שהודח חודש לפני כן מתפקידו וביקש לחבל במעשיו של מחליפו ריטמאייר (Rietmeyer), הבריח את עובדי הממשל היהודים למקום מרוחק יחסית מסלונים, ורבים מהם הסתתרו ביערות.
אקציית החיסול של גטו סלונים, שישבו בו גם כמה אלפים מיהודי הסביבה, החלה ב-29 ביוני ונמשכה עד 15 ביולי 1942. ב-29 ביוני עם שחר כיתרו את הגטו כוחות משטרה מקומיים ויחידה ליטאית. כשיצא קווינט לשער הגטו לבדוק את משמעות הדבר, הוא נורה במקום בידי ריטמאייר. הגרמנים החלו יורים לתוך בתי הגטו, וכשהיהודים שהסתתרו בהם לא יצאו, הם העלו את הבתים באש. יהודים רבים נספו, אם באש ואם ברחובות בעת מנוסתם ממנה. האקציה נמשכה כשבועיים ונרצחו במהלכה כ-10,000-8,000 מיהודי הגטו. רובם נורו באתר ההרג בפייטרלוויצ'ה. האקציה התבצעה במעורבותו הפעילה של מושל המחוז גרהרד ארן (Gerhard Erren).
במהלך האקציה היו כמה מעשי התנגדות ובריחה. ביולי 1942 ברחו מהגטו שתי קבוצות חמושות של יהודים בפיקודם של זרח קרמן ואהרון בנד והניחו את היסודות ליחידת פרטיזנים יהודית. היחידה מנתה בשיאה 160-150 חברים והתפרסמה בפעולותיה הנועזות, ובהן תקיפה של חיל המצב בקוסוב פולסקי (Kosow Poleski).
אחרי האקציה נשארו בסלונים פחות מ-1,000 יהודים, רובם בעלי מלאכה. כ-400 מהם נורו ב-20 באוגוסט 1942, כמה מאות ברחו ליערות בחודשים הבאים, ו-300 הנותרים רוכזו בכמה מקומות בעיר והועסקו בעבודות שונות עד חיסולו הסופי של גטו סלונים בדצמבר 1942.