המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

ביאליסטוק (Białystok)

מקום לפני המלחמה: בירת מחוז, פולין
מקום בזמן המלחמה: בצירק ביאליסטוק

Poland ,Bialystok, גירוש מהגטו, אוגוסט 1943.
<br>
ארכיון יד ושם, 1394/3 Poland ,Bialystok, גירוש מהגטו, אוגוסט 1943.
ארכיון יד ושם, 1394/3

Poland ,Bialystok, ילדים משחקים בגטו.
<br>
ארכיון יד ושם, 45BO7 Poland ,Bialystok, ילדים משחקים בגטו.
ארכיון יד ושם, 45BO7


לפני המלחמה. ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בביאליסטוק יותר מ-60,000 יהודים, שהיו יותר משני שלישים מכלל אוכלוסייתה. ליהודי ביאליסטוק, שהייתה נתונה לשלטון רוסי במאה התשע-עשרה, היה חלק מרכזי בתיעושה של העיר ובהפיכתה למרכז מסחרי חשוב, ובשל כך משכה אליה העיר מהגרים יהודים רבים. בעיר קמו מוסדות תרבות ורווחה יהודיים למיניהם ופעלו בה רבנים ומשכילים יהודים. ביאליסטוק הייתה עיר הולדתו של ד"ר לזר לודוויג זמנהוף (1917-1859), ממציא שפת האספרנטו. בקיץ 1905 וביוני 1906 נרצחו עשרות מיהודי ביאליסטוק בסדרה של פוגרומים.
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנכבשה ביאליסטוק בידי הגרמנים, עזבו אותה יהודים רבים. בתחילת שנות העשרים, לאחר שהועברה ביאליסטוק סופית לשלטונה של פולין העצמאית, נותרו בה פחות מ-40,000 יהודים. למרות האבֵדות הקשות שספגו במלחמה, מילאו יהודי ביאליסטוק תפקיד חשוב בשיקומה של העיר, שהייתה אחרי המלחמה למרכז חשוב של תעשיית הטקסטיל. ביאליסטוק בלטה בהיותה מרכז של מעמד הפועלים היהודי בפולין ושל תנועותיו הפוליטיות, ויהודיה היו פעילים בין היתר בבונד ובמפלגה הקומוניסטית הפולנית. גם התנועה הציונית יוצגה בביאליסטוק על-ידי מגוון רחב של מפלגות ותנועות נוער, וגם לגופים אורתודוקסיים היה בה ייצוג נכבד. בביאליסטוק פעלה מערכת ענפה של חינוך יהודי שעם מוסדותיה נמנו בתי ספר שלימדו בהם בפולנית, בעברית או ביידיש, מרכזים להכשרה מקצועית וישיבות. בעיר הייתה גם פעילות נרחבת של מוסדות תרבות מגוונים וראו בה אור כמה עיתונים ביידיש.
הכיבוש הסובייטי. ב-15 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את ביאליסטוק, אך כעבור שבוע העבירו אותה לידי הסובייטים. בחודשי המלחמה הראשונים זרמו לעיר יותר מ-30,000 פליטים יהודים ממערב פולין. בתחילה קלטו אותם השלטונות הסובייטיים בביאליסטוק, אך כעבור חודשים אחדים הועברו רבים מהם לתוך ברית-המועצות.
בימי השלטון הסובייטי הולאמו עסקים פרטיים או נסגרו, ויהודים שהוגדרו "קפיטליסטים" הוגלו לסיביר. החיים הדתיים והפוליטיים היהודיים בעיר ספגו מכה קשה, ובתי הספר העבריים נסגרו. בעלי מקצועות חופשיים הפכו לשכירים, וקצתם נקלטו במנגנונים הסובייטיים ואף שיפרו את תנאי חייהם.
הכיבוש הגרמני. כששבו הגרמנים וכבשו את ביאליסטוק ב-27 ביוני 1941 חיו בה כ-50,000 יהודים, ושיעורם באוכלוסייתה היה קרוב למחצית. באותו היום, שכונה אחר כך "יום שישי העקוב מדם", רצחו גרמנים מגדוד המשטרה 309 כמה מאות יהודים בפאתי העיר. נוסף עליהם עצרו השוטרים עוד כ-800 מיהודי העיר, כלאו אותם בבית הכנסת הגדול שבמרכז העיר והעלו אותו באש על יושביו. אחדים מהכלואים ניסו להימלט מהבניין, אך מרביתם נורו בידי הגרמנים.
אלפי יהודים נרצחו באקציות נוספות ביולי 1941, ומספר היהודים שנרצחו בביאליסטוק בשבועיים הראשונים של הכיבוש הגרמני הגיע לכ-7,000 (ראו להלן).
ב-29 ביוני 1941 הורה המושל הצבאי הגרמני של העיר לרבה הראשי של ביאליסטוק, ד"ר גדליהו רוזנמן, להקים יודנרט ובו 12 חברים. משימתו הראשונה של היודנרט הייתה לאסוף בעבור הגרמנים רכוש של יהודים ולגייס עובדי כפייה. ב-8 ביולי 1941 פרסם היודנרט צו מטעם השלטונות המחייב לשאת על הזרוע סרט לבן שעליו מגן דוד כחול. כעבור חודש ימים הרחיבו הגרמנים את היודנרט ל-24 חברים, והעמידו בראשו את אפרים ברש במקומו של רוזנמן. מלכתחילה נתן הציבור היהודי אמון ביודנרט, במידה רבה בזכות אישיותו של ברש.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-1 באוגוסט 1941 הוקם גטו מגודר בשני מתחמים קטנים שהנהר ביאלה (Biala) עבר ביניהם. בגטו שוכנו כ-43,000 יהודים. הגרמנים רצו בתחילה להקים את הגטו ברובע עוני, אך ברש הצליח לשכנע אותם להקימו באזור טוב יותר, ששכנו בו כמה בתי חרושת חשובים.
לאחר הקמת הגטו התארגן היודנרט במחלקות לניהול כל תחומי החיים בו. למרות התנאים הקשים נשמרו הסדר והניקיון בקפידה, מזון ותרופות חולקו בצורה מסודרת ככל האפשר, ונעשו מאמצים לספק לתושבי הגטו מגורים סבירים. היודנרט קיים מטבחים ציבוריים, שני בתי חולים, מרפאות, שלושה בתי מרקחת, תחנת עזרה ראשונה, שני בתי ספר, בית דין ועוד כמה מוסדות אחרים. ננקטו צעדים רבים למניעת הפליה, לרבות הגבלות בחלוקת המזון והפנייתם של כל היהודים הכשירים בני 65-15 שנה לעבודת כפייה. מכיוון שהספקת המזון לגטו הייתה דלה ובלתי סדירה, עודד היודנרט את תושבי הגטו לגדל ירקות וּפֵרות בחלקות אדמה פנויות.
ב-11 בספטמבר 1941 הורו הגרמנים ליודנרט להכין רשימות של יהודים שיפונו לגטו פרוז'נה* (Pruzana), כ-100 קילומטרים מדרום לביאליסטוק. ברשימות נכללו חולים, חסרי מקצוע ובלתי מועסקים, ולא נכללו בהן עובדים בגטו, חברי היודנרט ועובדיו. בין 18 בספטמבר ל-19 באוקטובר הועברו כ-4,500 מיהודי ביאליסטוק לפרוז'נה והצטופפו שם בתנאים קשים עם עוד אלפי יהודים אחרים. עם זאת, כשליש מהמגורשים הצליחו לשוב לביאליסטוק כעבור כמה חודשים ובהדרגה נקלטו שם מחדש. עקב הגירוש לפרוז'נה הואשם ברש במשוא פנים ובאי-סדרים ומעמדו נפגע, ובחודשים שלאחר מכן הוא פעל לחדש את אמון הציבור היהודי בהנהגתו.
ברש האמין כי מרבית היהודים יצליחו לשרוד אם יקיימו אורח חיים מסודר ותקין, ישלמו את המִסים ויתרמו למאמץ המלחמתי של גרמניה. הוא חי באמונה שלא ישמידו "אוכלוסיית עבדים", ולפיכך ניסה להפוך את גטו ביאליסטוק ליצרני ככל האפשר: מדי יום ביומו יצאו מהגטו לסדנאות ולמפעלים גרמניים יותר מ-2,000 עובדים. נוסף על כך פעלו בגטו סדנאות ייצור של התעשיין הגרמני אוסקר שטפן (Steffen), מפעל לכימיקלים וכן בתי מלאכה שונים שייצרו בפיקוח היודנרט רהיטים, מוצרי הלבשה והנעלה, צעצועים ועוד. ביוני 1942 היו בגטו 20 בתי חרושת פעילים. בסיוע מורי אורט קיים היודנרט גם קורסים במקצועות שונים כגון תפירה, נגרות וסנדלרות.
עם הזמן הסתעפו פעילויות היודנרט ומספר עובדיו הגיע ביוני 1942 ליותר מ-4,000 – כעשירית מכלל תושבי הגטו. עם הידלדלות מלאי המזון בגטו התרחב המסחר בשוק השחור, בידיעתו של היודנרט ואף בסיועו.
שירות הסדר היהודי, שהוקם באוגוסט 1941 בפיקודו של יצחק מרקוס, היה כפוף בתחילה לשלטונות הגרמניים וליודנרט כאחד. לנוכח תופעות של שחיתות וכוחנות בקרב כמה מהשוטרים, נקט ברש צעדי ענישה והביא לגירושם מהגטו של כמה שוטרים בעייתיים.
בסיכומו של דבר אפשר לקבוע כי בין נובמבר 1941 לנובמבר 1942 היו החיים בגטו ביאליסטוק נסבלים יחסית, הספקת המזון הייתה סדירה למדי, ושירותי הבריאות הניחו את הדעת.
ב-2 בנובמבר 1942 נסגרו כל הגטאות במחוז ביאליסטוק, ויהודים לא הורשו עוד לצאת לעבודה מחוץ לגטאות. ה-RSHA, המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין, החליט לחסל את גטו ביאליסטוק בסדרת גירושים שהייתה אמורה להסתיים עד ינואר 1943, אך עקב חילוקי דעות עם השלטונות המקומיים בביאליסטוק, שהפיקו תועלת מעבודת היהודים בגטו, נדחתה תחילת הגירושים. בינתיים נודע לתושבי הגטו על האקציה הצפויה והם נערכו לקראתה: אגרו מזון ומים והכשירו לעצמם מקומות מסתור.
האקציות וחיסול הגטו. ב-3 ביולי 1941, ימים מספר לאחר "יום שישי העקוב מדם" (ראו לעיל), עצרו הגרמנים כאלף גברים יהודים ולמחרת רצחו כ-300 מהם סמוך ליער פייטרשה (Pietrasze), מרחק שלושה קילומטרים וחצי מהעיר. ב-8 ביולי ביקר בביאליסטוק מפקד הס"ס היינריך הימלר בלוויית מפקד המשטרה קורט דליגה (Kurt Daluege) והורה להוציא להורג 2,000 יהודים – עונש על השתתפותם כביכול של יהודים במעשי ביזה. שוטרים מגדודי המשטרה 316 ו-322 ריכזו ב-12 ביולי כ-4,000 גברים באצטדיון העירוני, ולמחרת הם נרצחו בקבוצות ביער פייטרשה. בשבועיים הראשונים של הכיבוש הגרמני נרצחו אפוא כ-7,000 מיהודי ביאליסטוק.
ב-4 בפברואר 1943 שיתף ברש את מרדכי טננבוים, מנהיג חזית ב של המחתרת (ראו להלן), בידיעה שהגרמנים תבעו לפנות מהגטו 17,600 יהודים, אך לאחר מיקוח הסתפקו בשלושה טרנספורטים של 2,100 יהודים כל אחד. ברש ציין כי הגרמנים הבטיחו שלא לגרש את העובדים בבתי החרושת, ומאחר שהמחתרת לא הייתה ערוכה, הגיע טננבוים למסקנה שפעולת התנגדות מיָדית תהיה חסרת תכלית. למחרת לפנות בוקר נכנסו לגטו 80 אנשי גסטפו ושוטרים גרמנים, ריכזו את השוטרים היהודים והורו להם לאסוף את המיועדים לגירוש. השוטרים סירבו, והגרמנים ביצעו בעצמם את האקציה ללא סיועם. יהודים מעטים יחסית התייצבו, והגרמנים, בעזרת כלבים, פתחו במרדף אלים אחר המסתתרים. פליט יהודי מסלונים (Slonim), יצחק מלמד שמו, התיז חומצה גפריתית על אחד הגרמנים וגרם כוויות בעיניו, ואחר כך פתח באש ופצע עוד שני גרמנים אחרים. בתגובה הוציאו הגרמנים להורג בירייה 100 יהודים, ומלמד עצמו נתלה ב-8 בפברואר. האקציה נמשכה שבוע ימים, עד 12 בפברואר, ובמהלכה גירשו הגרמנים כ-9,000 יהודים לאושוויץ ולטרבלינקה; עוד 1,000 יהודים נורו למוות בגטו. לאחר האקציה צמצמו הגרמנים את שטח הגטו. ב-13 במרס הובאו אליו 1,148 היהודים האחרונים מגטו גרודנה (Grodna), ומחלקת הסעד של היודנרט סייעה בקליטתם. תושבי הגטו שבו לעבודה אינטנסיבית בתקווה שיהיה בה כדי להצילם, והמפעלים נתמלאו גם בילדים צעירים ובקשישים בני שישים ויותר. מאחר שהגרמנים נמנעו מגירוש העובדים ובני משפחותיהם, ומכיוון שחל שיפור בהספקת המזון לאחר האקציה, התחזק מעמדו של ברש בגטו וגבר האמון במדיניותו.
באמצע יולי 1943 החליטו השלטונות בברלין לחסל את גטו ביאליסטוק ולהעביר את מתקני הייצור שלו לאזור לובלין. בגטו התגוררו באותה העת כ-30,000 יהודים, וההחלטה לחסלו נשמרה בסוד. ב-16 באוגוסט 1943 לפנות בוקר כיתרו את הגטו חיילים גרמנים, אנשי ס"ס וכוחות עזר אוקראינים בפיקודו של גיאורג מיכלסן (Georg Michalsen). ברחובות הגטו הודבקו בשם היודנרט כרזות שקראו לכל היהודים להתייצב לפני שער הגטו לקראת גירוש. רוב יהודי הגטו נענו לקריאה, אבל קצתם הסתתרו בבונקרים ובמחבואים שהוכנו מראש.
חמישה ימים סרקו כוחות גרמניים ואוקראיניים את הגטו בשיטתיות ולכדו אלפים מהמסתתרים. בין 17 ל-23 באוגוסט 1943 גורשו מהגטו יותר מ-26,000 יהודים: כ-7,600 לטרבלינקה, כ-4,000 לאושוויץ וכ-15,000 למחנות עבודה במחוז לובלין, שהועברו אליו גם חמישה מפעלים שפעלו בגטו. במהלך האקציה נהרגו מאות יהודים בגטו עצמו ובסביבתו ונרצחו כ-300 חולים שנותרו בבתי החולים. כ-1,200 ילדים וכ-60 מבוגרים מתושבי הגטו גורשו ב-24 באוגוסט לטרזיינשטט*, וב-7 באוקטובר 1943 הם שולחו לאושוויץ ונרצחו שם, לאחר שנכשלה התכנית להחלפתם בשבויי מלחמה גרמנים.
בתום האקציה השאירו הגרמנים בביאליסטוק בין 700 ל-1,000 יהודים, ובהם חברי היודנרט, מנהלי מפעלים וסדנאות ייצור. הם שוכנו ב"גטו קטן" והועסקו בניקוי הגטו ובאיסוף רכושם של המגורשים.
כעבור שלושה שבועות, ב-8 בספטמבר 1943, חוסל גם "הגטו הקטן", ויושביו, ובהם אפרים ברש, הרב ד"ר גדליה רוזנמן ומפקד שירות הסדר היהודי מרקוס, גורשו למחנות במחוז לובלין, בעיקר למיידנק. נדרשו לגרמנים עוד כמה שבועות כדי לסרוק היטב את הגטו, לשלוח לגרמניה את רכושם של המגורשים ולאתר את היהודים שעדיין הסתתרו בגטו.
בין 11,000 ל-15,000 מהמגורשים מביאליסטוק שהגיעו לאזור לובלין נרצחו בראשית נובמבר 1943 באקציה גדולה שכונתה בפי הנאצים "חג הקציר" (Aktion Erntefest).
התנגדות. ביאליסטוק הייתה מוקד לפעילות מחתרתית אנטי-נאצית. כבר בשלהי 1941 החלה התארגנות של פעילים קומוניסטים בעיר, ובדצמבר 1941 הוקם ועד אנטי-פשיסטי. בסוף דצמבר 1941 החל מרדכי טננבוים, מנהיג החלוץ הצעיר-דרור בווילנה, לארגן את העברת אנשיו לביאליסטוק, שנחשבה מקום בטוח יותר. בתחילת ינואר 1942 הגיעה קבוצה של 14 חברי דרור לביאליסטוק והתארגנה בקיבוץ. בחודשים הראשונים לפעילותם נמנעו החברים מהכנות למאבק מזוין והתמקדו בארגון עבודות גינון ובסיוע לפליטים.
בסוף ינואר 1942 הגיעו לביאליסטוק מווילנה חייקה גרוסמן מהשומר הצעיר ועוד שניים מחברי התנועה כדי להקים בגטו מחתרת מאוחדת של כל תנועות הנוער, במתכונת הארגון שהוקם חודשים אחדים קודם לכן בגטו וילנה. ברש הבטיח לסייע לגרוסמן ולחבריה, אך בתחילה נכשלו ניסיונותיה בגלל סירוב הקומוניסטים לחבור עם תנועות ציוניות. בסופו של דבר התארגנו בגטו שתי קבוצות מחתרת: חזית א, שקמה באוגוסט 1942, איגדה בתוכה את הקומוניסטים, השומר הצעיר ופלג של הבונד, וחזית ב, שקמה בינואר 1943, איגדה בתוכה את דרור, בית"ר, הנוער הציוני, חלק מהבונד ואת השומר הצעיר (שהייתה פעילה בשתי החזיתות). חברי חזית ב, בהנהגתו של טננבוים, ייצרו והבריחו נשק ואף הקימו ארכיון מחתרתי על-פי הדגם של ארכיון עונג שבת בגטו ורשה. ברש סייע בדרכים שונות לשתי הקבוצות.
ב-4 בפברואר 1943 העביר ברש לטננבוים מידע מוקדם על האקציה הצפויה. הואיל והמחתרת לא הייתה ערוכה, הגיע טננבוים למסקנה שאין טעם בהתנגדות מידית. בעקבות הלשנה נתפסו באקציה של פברואר ושולחו לטרבלינקה רוב החברים בחזית א, ובהם המפקד אדק בורקס (Adek Boraks) מהשומר הצעיר. רוב החברים בחזית ב הסתתרו במהלך האקציה בבתי החרושת וניצלו.
לאחר האקציה של פברואר 1943 התחדשו ואף גברו לבטיהם של אנשי קבוצות המחתרת, בעיקר סביב השאלה אם להיערך למאבק בתוך הגטו או לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. ככלל נטו אנשי חזית א לצאת ליערות, ואילו טננבוים פסק כי על חזית ב להישאר בגטו. בסוף יולי 1943 התאחדו שתי קבוצות המחתרת שנותרו בגטו תחת פיקודו של טננבוים. לסגנו נבחר דניאל מושקוביץ מן הקומוניסטים. בשלב זה נוצר נתק בין טננבוים לברש, לאחר פרק ארוך של יחסי קִרבה מיוחדים.
זמן קצר לפני האקציה הגדולה (אוגוסט 1943) ניסתה המחתרת, שמנתה כ-200 איש, לתכנן התקוממות, בהנחה שרבים מהיהודים הלא-מאורגנים יצטרפו אליה ברגע האחרון. ב-16 באוגוסט בשעות הבוקר הופצו בגטו בחיפזון כרוזים שקראו לתושבים שלא למלא אחר פקודות הגרמנים, אך ההמונים לא ידעו מה הם אמורים לעשות, משום שהמחתרת בגטו הייתה חשאית ורק חבריה ידעו על קיומה.
בשעה עשר באותו הבוקר פרצה ההתקוממות בכמה מקומות מרכזיים בגטו. רוב הלוחמים נפלו בתוך שעות אחדות. 71 מהם, שהסתתרו בבונקר של המחתרת ברחוב חמיילנה (Chmielna), נתפסו ונורו ב-19 באוגוסט. אחדים הצליחו להסתתר; טננבוים ומושקוביץ שלחו יד בנפשם.
מעריכים כי כ-150 מתושבי גטו ביאליסטוק הצליחו להימלט מהגטו ומהחלק הארי של העיר והצטרפו לפרטיזנים ביער. בחורף 1943/44 התארגנה ביערות ביאליסטוק קבוצה של כ-80 פרטיזנים יהודים, "פארהויס" שמה ("קדימה", ביידיש).
ב-7 ביולי 1944, כששחרר הצבא הסובייטי את העיר, נותרו בביאליסטוק כמה עשרות יהודים שהתגוררו בצד הארי של העיר בזהות בדויה או במקומות מסתור.

כתבה: ד"ר שרה בנדר

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog