המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

גרודנה (Grodno)

בלרוסית: Hrodna

מקום לפני המלחמה: עיר נפה במחוז ביאליסטוק (Białystok), פולין
מקום בזמן המלחמה: בצירק ביאליסטוק

Poland, Grodno, שוטרים גרמנים מכניסים יהודים אל תוך הגטו, 01/11/1942.
<br>
ארכיון יד ושם, 1366/194 Poland, Grodno, שוטרים גרמנים מכניסים יהודים אל תוך הגטו, 01/11/1942.
ארכיון יד ושם, 1366/194

Poland, Grodno, בלאכמאן מנחם מנדל ורעייתו, 1943. ארכיון יד ושם, 1366/429 Poland, Grodno, בלאכמאן מנחם מנדל ורעייתו, 1943. ארכיון יד ושם, 1366/429

לפני המלחמה. הקהילה היהודית בגרודנה הייתה קיימת עוד מסוף המאה הארבע-עשרה, כשהשתייכה העיר לפולין. הקהילה הייתה קהילה אמידה למדי והיו בה סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי חוות חקלאיות. אחרי מלחמת העולם הראשונה היו בגרודנה כ-21,000 יהודים – כעשרה אחוזים מתושביה. מרבית היהודים התפרנסו באותה העת ממסחר, ממלאכה ומתעשייה זעירה. הקהילה התפתחה וקיימה מוסדות עזרה וסעד. לקהילה על כל מגזריה היה קשר עמוק למסורת היהודית. גרודנה הייתה מקום מושבה של ישיבת "שערי תורה", אחת הגדולות והמפורסמות שבישיבות ליטא ופולין, שנוסדה בימי מלחמת העולם הראשונה. עם מוסדות החינוך היהודי בעיר נמנו בית ספר של רשת "תרבות", תלמוד תורה ובית ספר ששפת הלימוד בו הייתה יידיש. התרבות היהודית פרחה בעיר, ראה בה אור מגוון רחב של עיתונים, ופעלו בה תאטרון יהודי, מקהלות, ספריות ומועדונים חברתיים. בעיר היה ייצוג לכל המפלגות ולכל תנועות הנוער היהודיות, ובהן התנועות הציוניות, אגודת ישראל והבונד, ויהודים היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית.
במחצית השנייה של שנות השלושים גברו ביטויי האנטישמיות מצד תושביה הפולנים של גרודנה. ביוני 1935 נהרגו שני יהודים בפוגרום שנעשה ביהודי גרודנה, 50-40 יהודים נפצעו, ונגרם נזק כבד לרכושם של יהודים. מיום פלישתם לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, ועד כניסת הצבא האדום כעבור שלושה שבועות ספגה העיר הפצצות קשות של הגרמנים. בפוגרום שארגן בעיר משפטן פולני, מיקולסקי (Mikulsky) שמו, רצחו פולנים 25 יהודים.
הכיבוש הסובייטי. ב-22 בספטמבר כבשו הסובייטים את גרודנה ושמו קץ לאלימות. בחודשים שלאחר מכן אסרו הסובייטים כל מסחר פרטי והלאימו עסקים ובתי חרושת. הפעילות הדתית, התרבותית והפוליטית נפגעה קשות בשל סגירתם של מרבית מוסדות הקהילה היהודית. פליטים רבים זרמו לגרודנה וסביבותיה, אך קצתם גורשו לסיביר ביוני 1940 בשל סירובם לקבל את האזרחות הסובייטית.
הכיבוש הגרמני. ב-23 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את גרודנה והחלו לנשל את היהודים מנכסיהם ולפגוע בשגרת חייהם. בביקורת שעשו בעיר ריינהרד היידריך והיינריך הימלר ביוני-יולי 1941 הם הורו לארתור נבה (Arthur Nebe), מפקד איינזצגרופה B, לתגבר את כוחות הביטחון בה. באקציה שהייתה בגרודנה ביולי 1941 נרצחו יהודים רבים.
בסוף יוני 1941 הצטווה ד"ר דוד ברוור (Brawer), מנהלם לשעבר של מוסדות "תרבות" בגרודנה, להקים יודנרט של עשרה חברים, לאחר שעורך הדין יצחק גוז'נסקי (Gozhanski) סירב לקבל עליו את המינוי (לאחר מכן נעשה גוז'נסקי חבר ביודנרט). ב-28 ביוני 1941 התכנס היודנרט לישיבה בהשתתפות כל עשרת חבריו, שהיו כולם דמויות ציבוריות לפני המלחמה (לאחר מכן גדל מספר חברי היודנרט ל-24). מ-30 ביוני 1941 נדרשו היהודים לשאת טלאי בצורת מגן דוד ולסמן את בתיהם במגן דוד. כשנים-עשר יום אחרי תחילת הכיבוש הגרמני נדרשו היהודים להירשם, ועל תעודותיהם נרשמה המילה Jude. זמן קצר אחר כך הוטלו עליהם הגבלות תנועה ונאסרה עליהם כל פעילות חברתית. גברים ונשים גויסו לעבודות כפייה שונות, לרוב עבודות לא מקצועיות. מן הימים הראשונים לכיבוש הם נדרשו לשלם כופר בכסף או ברכוש.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. גרודנה וסביבתה סופחו למחוז ביאליסטוק (בהתאם לחלוקה המינהלית הגרמנית) באמצע ספטמבר 1941, והיהודים נכלאו בגטאות בין אוקטובר לדצמבר 1941. בגרודנה הקימו הגרמנים שני גטאות במרחק של כשני קילומטרים זה מזה, והיהודים הצטוו לעבור אליהם ב-1 בנובמבר 1941, בתוך שש שעות. לכל יהודי נקבע לאיזה מהגטאות יעבור, אם על-פי מקום מגוריו הקודם והמרחק ממנו לגטו, אם לפי בקשה מפורשת של היודנרט או על-פי זמינותו של מקום מגורים בכל אחד מהם. קרוב ל-15,000 יהודים רוכזו בגטו א במרכז העיר, שמפקדו היה קורט ויזה (Kurt Wiese). על גטו ב שבפאתי העיר פיקד אוטו שטרבלוב (Otto Streblow) והיו בו כ-10,000 יהודים. הגטאות היו מגודרים ונשמרו מבפנים על-ידי שירות הסדר היהודי (שהקימו הגרמנים זמן קצר אחרי ההכרזה על הגטאות); מבחוץ הופקדה על הגטאות שמירה של המשטרה הגרמנית בפיקודו של פרנץ אוסטרודה (Franz Osterode), שהיה ממונה גם על ארגון יציאתם של היהודים לעבודה.
בכל אחד מהגטאות פעל חלק אחר של היודנרט. בגטו א עמד בראש פעילות היודנרט יצחק גוז'נסקי, ובגטו ב – עורך הדין אברהם זדאי (Zadai). שניהם היו כפופים לדוד ברוור שעמד בראש היודנרט של גרודנה. מנגנון היודנרט על מחלקותיו מנה כ-850 איש בשני הגטאות גם יחד. בשני הגטאות פעל היודנרט כמיטב יכולתו כדי לעמוד במשימות שהוטלו עליו – הספקת שירותי עבודה, בריאות, דיור ושירותים אחרים – והקים בהתאם מחלקת כספים, עבודה, מסחר, עבודות מקצועיות, הספקה, בנייה, דיור, עזרה סוציאלית וסטטיסטיקה. על שירות הסדר היהודי בגטו א פיקד אהרון רובינצ'יק (Rubinchik). בגטאות הוקמו גם מאפיות, מרכזים לחלוקת מזון ומרפאות. מתוך הערכה כי ככל שיעמידו היהודים יותר עובדים, מקצועיים ופשוטים, כך ישרדו יותר מהם, יצאו רבים מתושבי הגטאות לעבודה מחוץ להם (כ-8,000 לפי הערכת הגרמנים). הללו הכניסו לעתים מזון לגטאות. יהודים הועסקו גם בבתי חרושת ובתי מלאכה בתוך הגטאות. בתוקף הנסיבות ניתנה הקדימות לצורכי הקיום הבסיסיים. היודנרט לא סיפק שירותי חינוך, אך קבוצות לימוד קטנות התכנסו בחשאי בבתים פרטיים, ותנועות הנוער ניהלו פעילויות חינוכיות חשאיות ככל שהתאפשר הדבר.
גירושים וחיסול הגטו. ב-2 בנובמבר תפס הגסטפו את הפיקוד על הגטאות. ניהול הגטאות אורגן מחדש, מספר העובדים מחוץ להם צומצם, והפיקוח של הגסטפו עליהם הוחמר. היציאה מהם התאפשרה מעתה רק ברישיון מיוחד, והודקה השמירה בשעריהם.
לא עבר זמן רב, וליהודי גרודנה נודע כי הגרמנים פשטו על יהודי העיירות הסמוכות, ובהן יז'יורי (Jeziory), סוקולקה (Sokolka), אוסטרינה (Ostryna), קרינקי (Krynki) וסוחובולה (Suchowola), והעבירו אותם למחנה קלבסין (Kielbasin), מחנה שהוקם בין גרודנה לקוז'ניצה (Kuznica) בעבודתם של שבויי מלחמה ואזרחים. בתחילה שימש המחנה אתר ריכוז לשבויים שהוחזקו בתנאים קשים ביותר, אך בסתיו 1942 הוא היה למקום ריכוזם של יהודים מיישובים בסביבת גרודנה. התנאים במחנה היו מחפירים, והגרמנים התעללו באסירים. מפקד המחנה רינצלר (Rintzler), גרמני ממוצא רומני שדיבר יידיש, זכור לרע בשל אכזריותו המיוחדת.
ימים אחדים אחרי גירושם של היהודים מן העיירות הסמוכות, ב-9 בנובמבר 1942, החל חיסולו של גטו ב ונמשך שבוע ימים. רבים מתושבי גטו ב התגודדו ביום הראשון של האקציה ליד שער הגטו בתקווה להימנות עם העובדים המקצועיים שנבחרו לעבור לגטו א. כ-4,000 יהודים בעלי כישורים מקצועיים הועברו עם משפחותיהם לגטו א, וכ-1,000 יהודים מגטו א פונו לקלבסין כדי לפנות מקום לבאים. ב-15 בנובמבר 1942 יצאו היהודים מן השילוח הראשון למסע של שלושה ימים לאושוויץ-בירקנאו. ב-21 בנובמבר 1942 שולחו כל היהודים שנותרו בגטו ב ובכללם חברי היודנרט והשוטרים היהודים. לפי הערכה שולחו כ-4,000 יהודים בשני משלוחים. עשרות היהודים שנמצאו בתחום הגטו לאחר חיסולו נשלחו למחנה קלבסין.
חיסולו של גטו א נמשך שלושה חודשים וחצי. האקציה הראשונה הייתה בנובמבר 1942. גברים, נשים וילדים הוצאו מבתיהם בלילה, רוכזו בבית הכנסת הגדול ושולחו ברגל לקלבסין. טרנספורט שני נאסף בתחילת דצמבר 1942 ונכללו בו מפקד שירות הסדר היהודי אהרון רובינצ'יק ועורך הדין גוז'נסקי, חבר היודנרט. הסלקציה התמקדה במי שלא היו להם תעודות עבודה. האנשים נבחרו על-פי רשימות שהכין היודנרט ורוכזו בידי שירות הסדר היהודי. כ-4,000 יהודים שנתפסו בשתי אקציות אלו בגטו א וגורשו לקלבסין שולחו ממנו לאושוויץ-בירקנאו ולטרבלינקה, ואתם עוד יהודים מהסביבה שרוכזו גם הם בקלבסין. כ-600 מיהודי גטו א הצליחו להסתתר בצריפים של מגורשים מיישובים אחרים שעוד המתינו לתורם לשילוח, ויחד אִתם הועברו שוב לגטו גרודנה בסוף דצמבר 1942, כשהחליטו הגרמנים לחסל את מחנה קלבסין. במקומו של רובינצ'יק שנספה, מונה למפקד המשטרה נוח סרברניק (Srebernik).
בסוף 1942 נעצרו הטרנספורטים בשל קשיים בהשגת רכבות לגירוש היהודים ממחוז ביאליסטוק, אבל הם חודשו באמצע ינואר 1943.
ב-18 בינואר 1943 פיקד ויזה על אקציה נוספת בגטו א. בחמשת הימים שלאחר מכן פעלו הגרמנים ללא הפסקה לריכוזם של כ-11,000 יהודים ולגירושם לאושוויץ-בירקנאו. רבים טענו כי אנשי שירות הסדר היהודי סייעו במבצע, שנודע לאחר מכן בשם "אקציית עשרת האלפים".
לאחר האקציה של ינואר 1943 נותרו בגרודנה כ-5,000 יהודים. היהודים בגטו א חזרו למקומות עבודתם, גם בעיר. כדי להערים על היהודים ולהשרות אווירת ביטחון שיפְּרו הגרמנים את הספקת המזון והבטיחו להם שלא יהיו עוד גירושים. יהודים מסתתרים רבים יצאו ממקומות המסתור שלהם וחזרו לגטו. ב-12 בפברואר, לפי פקודת הגרמנים, פרסמה מחלקת העבודה של היודנרט הוראה לגברים עד גיל חמישים ולנשים עד גיל 35 להתייצב למחרת לצורך הצבתם במקומות עבודה. ב-13 בפברואר 1943 התאספו אפוא כ-400-300 יהודים בחצר בית הכנסת (ה"שולהויף"), ואז נסגר הגטו בלי כל אזהרה. ויזה, שטרבלוב ועוזריהם פתחו באש על הקהל, ואחר כך הכניסו אותו לתוך בית הכנסת. יהודים שהוצאו ממקומות מחבואיהם הובלו אף הם לבניין בית הכנסת. כשחזרו העובדים ממקומות העבודה בשעות אחר הצהריים נשלחו קצתם לבית הכנסת, והאחרים הולכו לבניין היודנרט ונשארו בו יומיים עם עובדים נדרשים אחרים. בערב נשלח גם סגל בית החולים לבית הכנסת. אחדים ניסו להימלט מבניין בית הכנסת, אך הוחזרו אליו בכוח והדלתות נחסמו. בבית הכנסת נכלאו כ-2,500 יהודים, וכעבור שעות אחדות, באמצע הלילה, הוצעדו כולם ברגל לתחנת הרכבת ומשם גורשו לטרבלינקה. רבים ניסו לברוח, אך מרביתם נכשלו. יומיים אחר כך גורשו עוד כ-1,600 יהודים. היחידים שנותרו היו היהודים שעבדו בשירות הגסטפו. דוד בראוור נרצח ב-13 בפברואר ליד בניין בית הכנסת, ומרבית חברי היודנרט שולחו להשמדה.
ניסיונות בריחה מגטו גרודנה נמשכו, משום שהיהודים חששו מפני אקציה סופית אחרונה שהייתה עלולה לבוא בכל רגע. מרבית הבורחים היו צעירים, אך היו גם משפחות שלמות שנמלטו. אחדים שמו קץ לחייהם.
אחרי האקציה של פברואר 1943 נותרו בגטו כ-1,100 יהודים, מחציתם במעמד חוקי והאחרים במקומות מסתור. התושבים החוקיים (אלה שעבדו בעבור הגסטפו) קיבלו מנות מזון משופרות, והמסתתרים הבלתי חוקיים סבלו חרפת רעב והיו תלויים בנדיבותם של האחרים. ב-12 במרס 1943 הצטוו היהודים שנותרו בגטו גרודנה להתאסף בבית הכנסת. ויזה ירה למוות בכל החולים, ולאחר מכן החל הגירוש תחת משמר של ז'נדרמים ושל שוטרים פולנים. בדרכם של המגורשים לגטו ביאליסטוק ניסו אחדים מהם להימלט, אך איש מהם לא הצליח.
ב-13 במרס 1943 פורסמו ברחבי גרודנה מודעות שהעיר "נקייה מיהודים". בשירות הגסטפו עוד עבדו 15-12 עובדים מקצועיים, וכולם פרט לאחד מהם נורו למוות כשהתקרבו הרוסים לעיר.
התנגדות. יהודי גרודנה החלו בהתארגנות מחתרתית מיד עם הקמת הגטאות. בשל מקומה שימשה גרודנה צומת דרכים חשוב בין וילנה, ביאליסטוק וּורשה. היה קשר הדוק בין הגטאות בגרודנה ובין גטו ביאליסטוק וגטאות סמוכים קטנים יותר. בשנתם הראשונה של הגטאות אורגנו כנסים אזוריים של נציגי התנועות השונות כדי להתעדכן במצב ולהכין תכניות פעולה. הקשר הראשון בין גטו וילנה לגטו גרודנה נעשה על-ידי בלה חזן, פעילה בתנועת החלוץ ובדרור שבאה לגרודנה בסוף אוקטובר 1941 והייתה עדה לריכוז היהודים בגטאות. בסיועה של אידה בורקוב (Borakow), חברתה לתנועה, התארגן בגטו סניף של החלוץ הצעיר.
בראשית 1942 ביקר מרדכי טננבוים בגטו גרודנה בשליחות דרור והחלוץ. כדי להתעדכן במצב ולארגן התנגדות ביקרו בגרודנה גם שליחים של תנועות אחרות, ובהם יעקב לייזרוביץ' יליד גרודנה ונציג סניף בית"ר בווילנה שביקר בה בדצמבר 1941; נציגים של השומר הצעיר ובהם טוסיה אלטמן שביקרה בה בינואר 1942; ואדק בורקס (Adek Boraks), חבר בכיר ב- פפ"או,
בנובמבר 1942 שב מרדכי טננבוים וביקר בגרודנה. באותה העת התנהלו אקציות ביישובי הסביבה. עם זרח זילברברג מן השומר הצעיר, שבא במיוחד מביאליסטוק, ביקש טננבוים לארגן פעילות התנגדות ומאבק משותף של השומר הצעיר ושל דרור. אף כי הדגש היה על לחימה בתוך הגטו, ניסו שתי התנועות להקים יחידת פרטיזנים. כל חברי הקבוצה נספו, לבד מלייזר רייזנר, שחזר לגטו ונהרג לאחר מכן במרד גטו ביאליסטוק.
זרח זילברברג חזר מביאליסטוק לגרודנה לפני "אקציית עשרת האלפים". יוכבד טאוב, שבאה לגרודנה מוורשה, מונתה למפקדת המחתרת והסתייעה בעוזרים צעירים אחדים. למרות ניסיונות מתואמים, לא הקימו יהודי גרודנה חזית לחימה מאוחדת. הוחלט שהנשים החברות בקבוצה ישמשו קשריות והגברים יארגנו מרד בגטו. הם גם החליטו לרצוח את שטרבלוב, מפקד גטו ב ואחד ממבצעי האקציות בשני הגטאות. התכנית נכשלה משום ששטרבלוב ירה למוות בחברי המחתרת נחום קרביץ ומוטי קופלמן, שעליהם הוטל להרוג אותו. בסופו של דבר לא היה בגרודנה כל מרד. פעילים אחדים עברו לביאליסטוק.
בתחילת 1943, לפני "אקציית עשרת האלפים", הקימו לייב רייזר ועוד כמה חברים ארגון פרטיזני – קבוצה קומוניסטית חשאית ששיתפה פעולה עם פועלי ציון-ימין – כדי להיערך ליציאה ליערות. 16 מחברי הקבוצה הסתננו מן הגטו ונסעו במזחלות לסקידל (Skidel). הקבוצה חזרה אל הגטו ובעקבות "אקציית עשרת האלפים" התארגנה ויצאה ממנו. רייזר, ששימש נגר בבית חולים צבאי והשיג רובים וכדורים, יצא ליערות נצ'ה (Nacza) עם 25 יהודים, ובהם אשתו ובתו בת החמש. בהמשך הצטרפו אליהם יהודים מלידה (Lida) וממקומות אחרים, ומספרם עלה לכשמונים. כשליש מחברי הקבוצה שרדו מהמלחמה.

הצבא האדום שחרר את גרודנה ב-14 ביולי 1944. בין שמתו ממחלות ובין שנרצחו במקום או במחנות, נספו עד אז כ-60,000 יהודים מגרודנה וסביבותיה.

כתבה: ד"ר תקוה פתל-כנעני

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog