1939: סיפורן של משפחות יהודיות על הסף

לפתע השחירו השמים

תצלום משפחתי מבלגרד

ב-1939 נולד בבלגרד שביוגוסלוויה (כיום סרביה) אלי ברוך מוקף בבני משפחת מאייר הענפה, משפחתה של אמו איזבלה. שנה וחצי לאחר מכן פלשו הגרמנים לבלגרד. תוך פחות משנה מהפלישה הגרמנית נרצחו 90 אחוזים מיהודי בלגרד, ובהם מרבית בני משפחת מאייר.

רפאל מאייר (Majer) היה רב, שוחט וחזן בבלגרד. לו ולאשתו רבקה לבית אלמוזלינו נולדו שמונה ילדים: אלאונור, רגינה, סטלה-אסתר, מתילדה, חיים, חנה, סופי (שמתה בילדותה) ואיזבלה-אלישבע.

אלאונור נישאה לנסים רובן ונולדו להם שלושה בנים: מרסל, רפאל-רולה וסולומון (מוני). רגינה נישאה למוריס קלדרון ונולדו להם בת, שרה-שריקה, ובן, יוסף-פג'ה. סטלה נישאה לאיסק טובי, בנקאי עשיר, ונולדו להם בת, קלרה, ובן, שבתאי-סשה. מתילדה נישאה לד"ר אשר ברוך, רופא שיניים מסופיה, וחנה נישאה למוריס כהן. חיים נותר רווק.

ב-1938 הלכה רבקה לעולמה. באותה שנה נישאה איזבלה בסופיה לאליעזר-לזר ברוך, אחיו של אשר. בני הזוג עברו לבלגרד וב-1939 נולד בנם אלי-אליהו. מתילדה ואיזבלה גרו עם בעליהן ואלי הקטן בבית בבלגרד בו שכנה המרפאה של אשר.

ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלוויה ובהפצצות הכבדות על בלגרד נהרגו כ-3,000 אנשים, ביניהם יהודים. באותה הפצצה נהרס כליל ביתם של בני משפחת ברוך והם נותרו חסרי כל. המשפחה התגייסה למענם והם עברו לגור בביתו של רפאל. ב-13 באפריל כבשו הגרמנים את בלגרד והורו על מפקד אוכלוסין. מתוך כ-11,000 יהודי בלגרד התפקדו כ-9,000. אליעזר חמק מהרישום ופנה לשגרירות בולגריה בבלגרד בבקשה לקבל בחזרה את אזרחותו הבולגרית עליה ויתר כשנישא לאיזבלה ועבר לגור בבלגרד. בקשתו אושרה והוא קיבל גם התר נסיעה עבור רעייתו ובנו. בתחילת יוני שב אליעזר לבולגריה לבדו. כל ניסיונותיו לשכנע את אחיו אשר ללכת בעקבותיו עלו בתוהו. איזבלה ביקשה להיות עם בני משפחתה ונותרה בבלגרד. זמן קצר אחרי הכיבוש מתה אחותה סטלה במהלך ניתוח.

יהודי בלגרד היו נתונים לגזרות רבות מצד הממשל הצבאי הגרמני במגמה לפגוע במעמדם ובפרנסתם ולהגביל את מגעם עם האוכלוסייה הלא יהודית. רוב הגברים והנשים הצעירות הועסקו בכפייה בעיקר בפינוי ההריסות. בני משפחת מאייר לא חשו בסכנה המתקרבת. המבוגרים שביניהם זכרו את היחס הגרמני הקורקטי ממלחמת העולם הראשונה, ואמרו: "נעבור את זה כמו אז". מרסל, בנם של אלאונור ונסים, היה קצין בצבא הסרבי ונפל בשבי הגרמני. המשפחה חרדה לגורלו.

לאחר פרוץ המרד הסרבי ביולי 1941 החל מעצר המוני של גברים יהודים בבלגרד. עד סוף אוגוסט נכלאו רובם במחנה הריכוז טופובסקה שופה (Topovske Šupe) בפאתי העיר. בסוף יולי נורה מוני, בנם של אלאונור ונסים, על ידי הגרמנים עם שני צעירים יהודים נוספים באמתלה שהיו שותפים לירי על קצין גרמני.

בסוף אוגוסט הצליחו איזבלה ואלי להגיע לסופיה ולהתאחד עם אליעזר. מכתב יחיד הגיע לאיזבלה ואליעזר מגיסם מוריס כהן ואחיינם רפאל רובן ממחנה טופובסקה שופה, ימים ספורים לפני שנרצחו מוריס ורפאל. מוריס כתב בלדינו:

16 בנובמבר 1941, בלגרד
יקרים שלי... לגבינו, תודה לאל שאנחנו עוד בבלגרד. מכל המשפחה רק אני ורובן [רפאל] עדיין כאן. לגבי האחרים, לא יודעים איפה הם נמצאים: תודה לאל שטרם נגעו [לרעה] בנשים. אבל עד מתי? לא יכול לכתוב הרבה מפני שאין לי דברים טובים לכתוב לכם. הדבר היחיד שאני מבקש מריבון העולמים הוא שייתן לנו בריאות וחיים ואיחוד של כל היקרים אחרי המלחמה.

בספטמבר 1941 החל רצח עצורי מחנה טופובסקה שופה בידי פלוגות ירי של הצבא הגרמני.  רוב העצורים נרצחו עד סוף נובמבר. בדצמבר נעצרו הנשים והילדים היהודים בבלגרד ונכלאו במחנה הריכוז סַיְימישטֶה (Sajmište) ליד העיר. במרס 1942 נשלחה משאית גז מברלין ועד תחילת מאי נרצחו במשאית כל הנשים והילדים שהיו כלואים בסיימישטה. תוך פחות משנה מיום הפלישה הגרמנית, הושמדו 90 אחוזים מיהודי בלגרד.

אליעזר, איזבלה ואלי חוו בסופיה את הצעדים האנטי-יהודים שגזרו השלטונות הבולגרים: נישול, אפליה, סימון ועוד. אליעזר נשלח למחנה לעבודות כפייה בבולגריה. במרס 1943 אולצו איזבלה ואלי לעזוב את סופיה ונדדו ממקום למקום. בתום המלחמה התאחדו עם אליעזר בסופיה. לאחר מכן עברו לפירוט ובמרס 1945 חזרו לבלגרד. איזבלה הלכה אל הנשים הסרביות שעבדו בבתי אחיותיה לפני המלחמה ומהן למדה על גורלה של משפחתה.

מכל משפחת מאייר הענפה נותרו בתום המלחמה איזבלה, בעלה, בנה ואחיינה מרסל ששב מהשבי הגרמני כיוון שיהדותו לא נחשפה. יתר בני המשפחה נרצחו כולם.

בדצמבר 1948 עלו אליעזר, איזבלה ואלי לישראל. ב-1949 נולד לאיזבלה ואליעזר בן, רפאל  והמשפחה הקימה את ביתה בירושלים. גם מרסל עלה לישראל.

ב-1955 מסר מרסל ראובן-רובן דפי עד לזכר הוריו אלאונור ונסים ואֶחָיו רפאל ומוני. ב-2002 מסר ד"ר אלי ברוך ליד ושם דפי עד לזכר סבו רפאל, דודו חיים, דודותיו אלאונור, רגינה, מתילדה וחנה ובני משפחותיהם. ב-2015 מסר מסמכים, תצלומים וחפצים ליד ושם למשמרת עולם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". אחד התצלומים המוצגים בתערוכה זו מתעד רגע מאושר מלפני המלחמה בו מופיעים בני המשפחה המורחבת בבגדי חג. מ-21 האנשים שזוהו בתצלום, אחת מתה לפני המלחמה, 19 נרצחו בשואה ורק אחת שרדה.