יום א' - ה': 17:00-9:00
יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00
יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל
הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.
יום א' - ה': 17:00-9:00
יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00
יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל
הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.
שמי וולפגנג רוטנברג. נולדתי ברביעי ביוני 1929 בברלין, גרמניה. כיום אני חי בארצות הברית.
לפני המלחמה, משפחתי (אבי,אמי, אחותי ואחי) ואני חיינו בגרמניה באיזור אוברשונבידה (Oberschonewide). אני עדיין זוכר כיצד לילה אחד, בשנת 1939, המשטרה הגרמנית החשאית דפקה על דלתנו. הם נכנסו אל הבית ודרשו מאבי להתלוות אליהם... לאחר האירוע המצער הזה, אמי יצרה קשר עם הצלב האדום ובדרך כל שהיא עלה בידיה לשלוח אותנו (הילדים) באמצעותם לבלגיה. חיינו עם דודים שלנו עד שאמי הצליחה לברוח בעצמה מגרמניה לבלגיה. לאחר זמן מה, אבי הצליח לברוח ממחנות העבודה בהן הוחזק והצטרף אלינו.
במהלך שנת 1942 הוריי חשו בסכנה המתקרבת והחליטו לחפש מקום מסתור. עזבנו את העיר ועברנו לכפר בשם הלמול(Halmall) במחוז לימבורג.
בשלב זה כבר היתה לנו אחות נוספת – אחותי הקטנה סוניה שנולדה בבלגיה. לאחר שהתמקמנו בכפר, הוריי יצרו קשר עם הכומר המקומי, אדם בשם הובר סליס (Hubert Celis). אבי סיפר לו שאנו יהודים ושאל אם הוא יהיה מוכן לעזור לנו (הילדים). סליס ענה מבלי להסס שכן ולמחרת אחי זיגמונד ואני נלקחנו אל כומר אחר בשם לואי סליס. הוא היה אחיו של הובר סליס. שתי אחיותיי, רג'ין (Regine) וסוניה נלקחו למחבוא חדש בסן טרו (Saint Trond) וחיו עם אביו של הכומר. לאחר זמן מה הכומר מצא מקום מסתור חדש עבור אחותי הקטנה סוניה אצל משפחה שחיה בחווה בזונהובן (Zonhoven).
הוריי היו באותה עת ביחד בכפר הלמול. אבי היה יוצא מדי פעם לעבוד עבור הכומר, עד שיום אחד הגרמנים הגיעו אל הבית על מנת לעצור אותו (כנראה שמישהו הלשין עליהם). הם התכוונו לעצור רק את אבי, אך אמי אמרה להם שלאן שאבי הולך, היא הולכת איתו. מאז נעלמו עקבותיהם של הורינו ולא שמענו מהם דבר.
במשך השנתיים שלאחר מכן, אחי ואני חיינו בביתו של הכומר לואי סליס והגברת מרי לואיז טבורין (Tabruyn) אשר היו לנו הורים לכל דבר. בכל בוקר הלכנו אל הכנסיה על מנת שלא נזוהה על ידי אנשי הכפר כיהודים. שם הכפר בו הסתתרנו היה גותם במחוז לימבורג.
לכומר היה חשוב גם שאשמור על מנהגיי היהודים ולכן בכל בוקר הנחתי תפילין והתפללתי. בשבת, כשלא הנחתי תפילין, הוא שאל אותי לפשר הדבר והסברתי לו, אך כנראה שתשובתי לא סיפקה אותי. הוא חקר את העניין וגילה שדיברתי אמת כשאמרתי לו שאין מניחים תפילין בשבת.
הכומר נתן לנו שעורי בית לעשות בזמננו החופשי. לכל מקום שהיה הולך, הוא היה לוקח אותנו. הוא היה כמו אבא בשבילנו וגברת מרי לואיז טברוין היתה ממש כמו אמא עבורנו.
במרחק של כ-3 קילומטר מביתנו היתה מסילת רכבת. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, דפקו גבר ואישה בדלת. הם סיפרו שהם יהודים ושהם קפצו זה עתה מרכבת שהיתה בדרכה לגרמניה. הם ביקשו את עזרתו של הכומר. הכומר לא היסס לרגע והכניסם אל הבית. הם סיפרו לכומר שרבים נוספים קפצו מן הרכבת אך נורו על ידי מכונות ירייה גרמניות.
כעבור שעה הוקף הכפר על ידי הגסטפו. כשנודע לנו על כך מהשכנים, הזוג רצה לעזוב את הבית על מנת לא לסכן את הכומר ואותנו. אך הכומר לא הסכים בשום אופן שהם יעזבו. הוא החליט שאם הגסטפו יופיעו, הוא יגיד שהוא איננו מכיר אותם ושהם רק ביקשו לרחוץ את עצמם ולקבל מעט מזון.
באותו הזמן, אחי ואני יצאנו לשחק בחצר והעמדנו פנים כאילו לא קרה דבר. הגסטפו הופיעו במדרגות הכניסה לבית, אך למזלנו הם לא נכנסו. שבוע או שבועיים לאחר מכן, לאחר שהגבר התאושש ממחלה בה חלה, בני הזוג שהיו בעל ואישה, החליטו לעזוב. הכומר הפציר בהם לבל ישובו לעיר אך ללא הועיל. כעבור שנה שמענו שהם נתפסו שוב ומתו במחנה ריכוז.
ואז יום אחד נאמר לכומר ששמו התווסף לרשימה השחורה. כתוצאה מכך, נאמר לנו שהמצב אינו טוב ושנצטרך לחיות אצל אנשים אחרים לזמן מה, עד שתחלוף הסכנה. באותו הערב כבר נלקחנו לכפר אחר. גם הכומר עצמו ירד למחתרת והתחבא. כל אותה העת היינו בקשר עם הגברת מרי לואיז טברוין. לא היינו מרוצים במחבוא החדש שלנו ואמרתי זאת לכומר. הוא דאג למצוא לנו מחבוא חדש ובא עם גברת מרי לואיז לקחו אותנו למקום בשם וורט (Voort). הגענו לביתו של הברון מטורנאקו – משפחה נחמדה מאוד. גרנו בצריף קטן בו אוחסנו כלי הגינה. היה לנו שם חדר למעלה. כל יום הביאו לנו אוכל אל הצריף והגברת מרי לואיז ביקרה אותנו מדי שבוע, הביאה לנו בגדים נקיים ועוד דברים טובים. את הכומר לא ראינו כיוון שהוא עצמו הסתתר. כשהעניינים נרגעו והמלחמה התקרבה אל סיומה, התאחדנו מחדש אצל הכומר וגברת מרי לואיז.
לאנשים הללו מגיעה כל ההוקרה שבעולם. הם הצילו את חיינו ביודעם שאם ייתפסו הם יוצאו להורג. אנחנו מודים להם ומעריכים את האנשים הנפלאים הללו ששמו את נפשם בכפם על מנת להציל את חיינו.
החדשות הטובות הן שאתר עבר לאחרונה שידרוג משמעותי
החדשות הפחות טובות הן שבעקבות השדרוג אנחנו מעבירים אותך לדף חדש שאנו מקווים שתמצאו בו שימוש
שאלות, הבהרות ובעיות אנא פנו ל- webmaster@yadvashem.org.il