אדון שינדלר היקר, חברי,
ברשותכם אדבר הפעם גרמנית על מנת שיבין אותי גם מר שינדלר.
כבר היו לי הזדמנויות לא מעטות מאז בא אורחנו לבקר אותנו, לספר על מפעלו העצום אשר כתוצאה ממנו והודות לו אנו יושבים כיום כאן, וברחבי העולם פזורים עוד כ-800 ניצולים. חטאנו, כולנו יחד, שעד כה לא ניתן עדיין ההד המתאים לאותן הפעולות, אשר סבורני כי אין דומה להן בתולדות השואה – שאיש אחד ישקיע את עצמו לשאת בעול כביר של הצלת יהודים בתקופה שדרושות היו תחבולות וסיכון על-אנושיים כדי להציל נפש אחת בלבד. והנה האדם אשר לא רק הצליח להציל 1200 נפשות, אלא במשך שנים ידע להקשיב ולפתור אלפי בעיות יום-יומיות שבהן תלוי היה גורלנו. ונודה על האמת: יום אחד של בעיות כפי שהיו אצלנו בברינליץ די והותר להן: אך כאשר נמשך הדבר חודשים ושנים - הריני שואל את עצמי מניין היה לו לשינדלר כוח הסבלנות לשאת בכל בעיותנו, כשפתרון כל בעיה כרוך בסכנת נפשות עבורו. ועוד שואל אני את עצמי מדוע היה דרוש לו כל זה. הוא כגרמני היה הרי יוצא ידי חובה אנושית אף אילו היה עושה רק זעיר מזעיר מה שעשה. יכול אני רק לזקוף כל זה לאישיותו של שינדלר מבלי לחפש תשובה.
וחובה עלינו להרבות לספר ולחזור ולספר על הדברים, כי את שכרנו קבלנו לפני 17 שנה - אז בברינליץ
[....]
אך אודה כי האמת לאמיתה מתגלית לי רק מאז מבקר אצלנו שינדלר, כאשר אני יושב כל פעם במסיבה אחרת שכל אחד עורך לו לשינדלר. אגב, איני יודע איך הוא עומד בכך ומחזיק מעמד, כשמהבוקר מוקדם עד השעות שלפנות בוקר למחרת יום-יום ביקורים, מסיבות - וטורפים אותו ממש. ובהזדמנויות אלה נזדמן לי לשמוע לא רק על הפעולות הגדולות, אלא דווקא על הדברים הקטנים שאותם מזכיר כל אחד ואחד והנוגעים רק לאותו איש, הרי מסתבר כי לא רק לכלל 1200 האנשים דאג, אלא לכל אחד ואחד בנפרד. ואילו כל אחד מאינו חשב כי רק לגביו כך נהג.
[....]
אשר לי - הרי הכרתי את שינדלר רק בברינליץ, וגם שם הקשר היה בעיקר באמצעות יצחק שטרן ואחי המנוח. אך שינדלר היה גרמני הראשון מאז תחילת המלחמה שמפניו לא פחדתי, אלא להיפך. וכך כולנו! עד כדי כך שנהגנו כולנו כלפיו שלא בהגינות. כאשר היה עובר גרמני כלשהוא בבית החרושת מיד התחילה עבודה רבה, ומי שלא עבד קשה עשה עצמו כאילו עובד. אבל כאשר נכנס שינדלר, אדם לא טרח אף לעשות עצמו כאילו עובד- והנשים המשיכו בסריגת הסודרים והתחתונים מהצמר שסחבו מבית החרושת השכן של הופמן. כאשר הופמן גילה את הגניבות המתמידות והגיש תלונה לגסטאפו דאג שינדלר כי העניין יושתק, וגם שילם 8,000 מרקים עבור הצמר הגנוב. אך בינתיים כולנו התהלכנו בסודרים ותחתונים. שינדלר היה גם היחידי שבמפעלו הקמת המכבשים הגדולים נעשתה תמורת תוספת חצי לחם. והרי מענייננו היה שיוקמו ושלפחות צורה תהיה לבית החרושת. והלוא תוצרת אף פעם לא הוצאנו. סליחה, הייתה תוצרת. יצרנו כל אחד לעצמו מכונות גילוח, כפות כלי אוכל ואפילו מציתים. בכל זאת היו שני אנשים שעבדו ממש: מישקה גלר והמהנדס פינדר. אבל למישקה העבודה בחוץ הייתה דרושה כדי להשיג תפוחי אדמה, ולפינדר לא הייתה ברירה כי הבוס שלו היה לצסברג שמטבעו אהב לעבוד.
לא רק שלא פחדנו מפני שינדלר, אלא שכאשר נכנס לאולם בית החרושת כל אחד ציפה שייעצר על ידו כי איך שהוא קרה שכל פעם שנעצר ליד מישהו, שכח לידו קופסת סיגריות. וזנב סיגריה היה לו ערך. ואם למישהו הייתה בעיה קשה שהטרידה אותו, הרי שבודאי הייתה לו סיבה להתפלל שיעצור לידו כדי שיוכל לבקשו לעזור לו. משיחותי כעת עם שינדלר נוכחתי לדעת שהוע ידע אז וזוכר עוד כעת כל פרט מהנעשה בינינו: למי ילד אצל גוי, וכיצד מתקיים הקשר עם הנשים, הכל!
[...]
הרי שבאמת לא היה דבר גדול או קטן שלא הטרידו אותו בו - והעיקר שהדברים מצאו פיתרון. לפעמים שעות שלימות בלילה היו רואים אותו מהלך ומסתודד באולם עם שטרן. ורק הבוקר אמר לי שינדלר: מה אתה יודע איזה שיעורים בתלמוד קבלתי בלילות מהתלמודי שטרן. והוסיף: אבל יודע אתה במה נסתיים כל פלפול בתלמוד: בקשה לעוד חצי לחם לכולם! והרי יכול היה מיד להגיד לי שעל לחם הוא מדבר והיינו חוסכים זמן!
[...]
העניין של אנשי גולשוב מעלה אצלי תמיד מחדש תמונה של הגברת שינדלר כשהיא הולכת באולם בית החרושת ומאחוריה שני בחורים עם הדליים של דייסה שבעצמה בישלה. והרי באמת היה צריך לב זהב כדי לטפל באלה, אשר גם בהשוואה אתנו היו עוד יותר אומללים. הנה כאשר לייפולד החליט כי יש להכניס גם את אנשי גולשוב לעבודה - הם היו חצי מתים למרות הדייסה של גברת שינדלר – אמנם דאגו למקומות עבודה בעיקר במחסן. אדק אלזנר היושב כאן, היה כזכור המחסנאי. ויום אחד אמר לאחד מאנשי גולשוב שיעביר ארגז למכונה, מה ענה לו ההוא: הנה ארגז ששוקל 35 ק"ג ואני רק 32 ק"ג ואיך אעבירו?
אבל האמת היא שפרט לאלה שנמצאו קפואים כאשר פתחו את הקרונות בריתוך ואחרים שנפטרו בימים הראשונים, כולם הבריאו ושוחררו ביחד איתנו ב-8 במאי. ההיה סיכוי כלשהו לכך אלמלא שינדלר ואשתו?
כאשר ביקרנו עם שינדלר ב יד ושם בירושלים מצאנו במוזיאון את שטר המטען האורגינאלי של קרונות אנשי גולשוב. על שטר המטען מופיעות שמות-שמות כל תחנות הרכבת בהן עברו ובסוף מחיקה של כל אלה ובכתב ידו של שינדלר כתוב: ייעוד מצביטאו לברינליץ!
ועוד אפיזורה מיוחדת במינה ביחס לאנשי גולשוב את גויות 16 הקפואים היה צריך לקבור. עבור לייפולד לא הייתה כל פרובלמה – אפשר לשרוף הגויות. אבל כאשר הרב לברטוב עם שטרן פנו לשינדלר, הוא התרוצץ להסדיר חלקה נפרדת בבית הקברות הנוצרי, והרב לברטוב דאג בנוכחותו כי יובאו לקבורת ישראל. גם שלט עם אותיו עבריות הועמד על הקבר.
[...]
והוא נשאר אינו עד הסוף. לא עזב אותנו אלא 10 דקות אחרי השעה 12 בלילה ב-8.5.45 לאחר שתחילה עזב משמר הס.ס, ולמעשה שביתת הנשק כבר הייתה בתוקף. עוד בתחילת אותו ערב הוצא מהמחסן הנשק שהוא הכין לעת צרה וחולק בין אנשי הקבוצה שהיו בסוד הדברים.
דלים היינו ויכולנו ללוות את שינדלר רק בלב חם והוקרת תודה עמוקה שרק למציל נפשות חייבים. עוד ימים אחדים לפני כן כשחשבנו מה המזכרת שביכולתנו לתת לשינדלר - התנדב המנוח ירט ז"ל לעקור את גשר שיני הזהב שבפיו – וממנו עשה ידידנו ליכט טבעת ובפנים כתובת מתאימה בעברית. בתלאות שלאחר המלחמה שעברו על שינדלר הלכה הטבעת לאיבוד. ליכט הסכים באדיבותו לשחזר את הטבעת שתוגש באופן סימלי לשינדלר.
מה גדול היום לכולנו כי כעבור 17 שנה יכולים אנו ללחוץ שוב את ידך, מר שינדלר, ולומר לך: מאומה ממה שעשית אתה ואישתך עבורנו לא שכחנו וגם לא נשכח כל עוד נשמתנו בנו.
