מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אוסקר ואמיליה שינדלר

גרמניה

תמונות
וידאו

אוסקר שינדלר (Oskar Schindler) נולד ב-28 לאפריל 1908 בצוויטאו (Zwittau) במורביה (כיום צ'כיה). משפחת שינדלר היתה קתולית מן המעמד הבינוני, והשתייכה למיעוט הגרמני בחבל הסודטים בגבולות צ'כוסלובקיה. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה רבה בקרב הגרמנים הסודטים.

אוסקר הלך לבית ספר גרמני. הוא המשיך ללימודי הנדסה, ומשפחתו ציפתה שינהל את המפעל המשפחתי ליצור ציוד חקלאי. בין השכנים והתלמידים בבית ספרו היו יהודים, אך שינדלר לעולם לא פיתח קשרים מיוחדים עמם. כרוב הגרמנים הצעירים במחוז הסודטים, הצטרף גם שינדלר למפלגתו של קונרד הנליין, שתמכה בתנועה הנאצית ופעלה לפירוק צ'כוסלובקיה ולסיפוח שטחים ממנה לגרמניה. כאשר ב 1938 סופח המחוז לגרמניה, הפך שינדלר לחבר המפלגה הנאצית.

זמן קצר לאחר כיבוש פולין ב-1939 יצא שינדלר – אז בן 31 - לקרקוב. העיר, בה התגוררו כ–60,000 יהודים, הפכה להיות מקום מושבו של המושל הגרמני והיתה מוקד משיכה ליזמים גרמנים שביקשו להתעשר ולנצל את האפשרויות הכלכליות הרבות בארץ הכבושה. בין היזמים האלה היה שינדלר שלא חש כל עכבות מוסריות, וחיפש לעצמו מקור להתעשר. באוקטובר 1939 השתלט על מפעל לייצור כלי אמייל שהיה לפניכן בבעלות יהודי שנושל מנכסיו. בעזרת כישוריו העסקיים הצליח שינדלר תוך זמן קצר להפוך את המפעל לעסק מצליח. לשם כך נעזר במיומנויותיו הפיננסיות של החשב היהודי של המפעל, יצחק שטרן. קשר זה היה משמעותי מאד בהמשך הדרך כאשר שינדלר הפך למציל. המפעל, שהיה ממוקם בזבלוצ'ה שבפאתי העיר, סיפק ציוד מטבח לצבא הגרמני, והביקושים הגבוהים תרמו לשגשוגו. תוך שלושה חודשים העסיק שינדלר 250 עובדים פולנים, מתוכם 7 היו יהודים. בסוף 1942 גדל המפעל עוד יותר, ובין 800 עובדיו היו 370 יהודים מן הגטו של קרקוב.

שינדלר היה מהמר בטבעו ואהב נשים, יין וחיים טובים. הוא הפך לבליין ידוע בעיר הכבושה, וחגג בלילות עם הפקידים רמי הדרג וקציני הס.ס. שהיו מוצבים בקרקוב. נראה היה שאין הבדל בינו לבין הגרמנים האחרים. אך זה היה רק למראית עין. בפועל נבדלו הוא ועוד מספר קטן של תעשיינים ביחסם האנושי לעובדיהם, ובראש ובראשונה הפועלים היהודים.

מי שהכירו את שינדלר לא זיהו אצלו התנגדות אידאולוגית לשלטון הנאצי. יחד עם זאת חש שאט נפש גדל והולך מפני הטרור שהופעל נגד היהודים לעיני כל. הרדיפה של חפים מפשע חוללה שינוי עמוק באישיותו של מי שהיה עד אז אופורטוניסט חסר עכבות. בהדרגה הפך האינטרס הכלכלי לשיקול משני, וכל התנהלותו הונחתה ע"י הרצון להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים. וכך צמחה בקרבו הנכונות לא רק לבזבז את כל כספו על הגנת היהודים "שלו", אלא גם המוכנות לשים נפשו בכפו כדי שיעברו את המלחמה בשלום. לשם כך ניצל שינדלר עד תום את המעמד של המפעל שלו כמפעל חיוני למאמץ המלחמתי. סיווג זה איפשר לו לקבל את הגנת רשויות הצבא עמם היה חתום על חוזים לאספקת ציוד, ומאידך לגייס עוד ועוד עובדים יהודים מן הגטו שהיה תחת שליטת הס.ס. כדי שיוכל לייצר ולעמוד בהתחייבויות החוזיות שלו.  כאשר ריחפה סכנת גירוש ושילוח על ראשם של עובדיו היהודים, הצליח לקבל עבורם פטור בתירוץ שאם ישולחו, ייפגעו היצור במפעל והאספקה לצבא. לשם כך לא בחל שינדלר באמצעים – זייף את הרישומים ורשם ילדים ואינטלקטואלים כעובדי כפיים מיומנים, חיפה על פועלים שלא יכלו לעבוד בשל מצבם הבריאותי, ובמידת הצורך שיחד את האחראים.

שינדלר נחקר מספר פעמים בשל חשדות להתנהלות בלתי הולמת ולהעדפה של יהודים. בכל פעם הצליח לחלץ עצמו וחזר לפעול ביתר מרץ. ב 1943 נסע לבודפסט ופגש שם שני נציגים של יהדות הונגריה על מנת לדווח להם על רדיפת היהודים בפולין וכדי לדון באפשרויות הצלה וסיוע.

במרץ 1943 חוסל הגטו בקרקוב וכל היהודים הנותרים הועברו למחנה פלשוב מחוץ לעיר. מפקדו של מחנה פלשוב, אמון גת, נודע לשמצה בשל אכזריותו ושל הטרור שהטיל על אסירי המחנה. שינדלר הצליח לשכנע את גת להקים שלוחה של פלשוב בשטח המפעל שלו ולשכן שם את פועליו היהודים. בכך יכול היה להבטיח את שלומם ולתת להם תוספות מזון אותן רכש בכספו בשוק השחור.

בסוף 1944, עם התקרבותו של הצבא האדום, פונו האסירים מפלשוב. רוב האסירים – כ-20,000 במספר – שולחו להשמדה. שינדלר הצליח לשכנע את שלטונות הצבא לפנות את המפעל שלו על פועליו לעורף כדי שיוכל כביכול להמשיך ביצור. לשם כך הקים מפעל בברינליץ (Bruenlitz) בחבל הסודטים. לאחר משא ומתן ארוך הצליח להוסיף על הפועלים היהודיים שלו אסירים נוספים מפלשוב, ובכך הציל גם אותם. המעבר לא היה ללא בעיות. למרות ההבטחות, שולחו כ-700 הגברים ברשימתו של שינדלר למחנה גרוס-רוזן וכ-300 נשים לאושוויץ. אולם שינדלר לא ויתר ולא נרתע, ופעל בכל דרך אפשרית, כולל שיחוד הקצינים הגבוהים, על מנת להביא את פועליו היהודים לברינליץ. הוא שלח את מזכירתו לאושוויץ על מנת לשחרר את הנשים לפני שנשלחו לתאי הגאזים.

פעולת הצלה שנחרטה עמוק בזכרונם של ניצוליו של שינדלר התרחשה בסוף המלחמה, כאשר לאזור ברינליץ הגיע קרון רכבת ובו קבוצה של 120 אסירים יהודים שפונו מגולשוב (Goleszow) – אחד ממחנות הבת של אושוויץ. האסירים הוסעו מערבה בקור מקפיא, ללא מזון או מים, ובתום שבעת ימי המסע, הגיעו שני הקרונות החתומים לברינליץ.  אוסקר ואמיליה (Emilie) שינדלר הצליחו לשכנע את מפקד הס.ס. להעביר את האסירים לרשותם באמתלא שהם נזקקים לידים עובדות.

כאשר פרצו את דלתות הקרונות נתגלה מראה נורא של שלדי אדם קפואים. שינדלר ואשתו העבירו את 107 השורדים למפעל ושם טיפלו בהם במסירות עד שחזרו לאיתנם. אולם לא רק למי שנותרו בחיים דאג שינדלר, מעיניו היו נתונים גם להבטיח למתים שיחלקו להם כבוד אחרון. הוא שכנע את ראש הס.ס. המקומי שלא לשרוף את הגוויות, רכש חלקה בבית הקברות הנוצרי המקומי ודאג, בעזרת העובדים היהודיים שלו, להביא את המתים לקבורה יהודית.

כאשר הסתיימה המלחמה, נפרדו שינדלר ואשתו מן היהודים שהצילו. העובדים היהודים הכינו לשינדלר מתנה וכתבו עבורו מכתב המלצה לכוחות הכיבוש של בעלות הברית. שינדלר עזב את ברינליץ וחזר לגרמניה כשכיסיו ריקים. מכל העושר שצבר בשנות המלחמה לא נותרה פרוטה – את כל כספו הוציא כדי לקיים את היהודים שתחת חסותו. גם בשנים שלאחר המלחמה לא הצליח שינדלר בעסקיו, ונשאר תלוי כלכלית בסיוע שקיבל מארגונים יהודיים ומניצוליו. הוא הגר לדרום אמריקה, אך גם שם לא הצליח לקיים עצמו, וחזר לאירופה.

ב-1961 בא שינדלר לישראל לביקור ראשון. 220 מניצוליו קיבלו את פניו בחום ובאהבה. שינדלר המשיך לחיות בגרמניה, אך הגיע לביקורים תכופים בישראל. ב 1962 נטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם שזה עתה נחנכה ביד ושם. אולם נדרשו עוד 30 שנה עד שהוכר כחסיד אומות העולם יחד עם אשתו אמיליה. כאשר הוצע לראשונה להכיר בו כחסיד אומות העולם התנגדה המשפחה שאותה נישל מנכסיה כשהגיע לקרקוב. רק לאחר דיונים חוזרים החליטה הועדה לציון חסידי אומות העולם שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם.

באוקטובר 1974 נפטר אוסקר שינדלר בגרמניה. ניצוליו מילאו אחר בקשתו והעלו את ארונו לישראל והוא נקבר בבית הקברות הלטיני שעל הר ציון. מאות ניצוליו ובני משפחתם לוו אותו בדרכו האחרונה. על המצבה שעל קברו נכתב בגרמנית: המציל הבלתי נשכח של 1,200 יהודים נרדפים".

 

בתמיכת: Claims Conference