בחודש ינואר 1945, הגענו נפתלי אחי ואנוכי – למחנה הריכוז בוכנוואלד ממחנה העבודה בצ'נסטוכובה בפולין. זמן קצר לאחר בואנו, הופרדתי מאחי שנכלא באחד ה"בלוקים" של יהודים. אני עצמי, בן שבע שנים ומחצה, הועברתי ל"בלוק" שמספרו 8, לא הרחק משער המחנה. זהותי היתה כ"לולק", ילד פולני שהוריו נהרגו בהפצצה בורשה ובטעות הגיע למשלוח יהודי והתגלגל לבוכנוואלד.
בבלוק 8 היה...פיאודור, במן שמונה עשרה עד עשרים שנה ומוצאו מן העיר רוסטוב – רוסיה. פיאודור ידע שאני יהודי ויש לי אח בבלוק אחר במחנה. עם זאת, נפשו נקשרה בנפשי, ומסירותו אלי עברה כל גבול וחרגה מכל מסגרת של סבירות בתנאים ההם. פיאודור נהג לגנוב תפוחי אדמה, ובאין רואה – להצית אש בין חלוקי אבנים ולבשל עבורי מרק תפוחי אדמה, כמעט מדי יום ביומו. פיאודור פרס סוודר של אחד המתים, השתמש בצמר שהיה דומה לצבע העור, וסרג למעני מגן לאזניים. הגרמנים הוציאו אותנו בשעות הבוקר המוקדמות ל"אָפֶּל", מסדרים ממושכים, שם נדרשנו לעמוד בגילוי ראש. בחורף באיזור וויימר, ירדה הטמפרטורה הרבה מתחת לאפס וסכנה ממשית ארבה לכל אחד מאיתנו כי יקפא בקור.
פיאודור בדק בכל לילה טרם לכתנו לישון, אם הרכבתי את טבעת הצמר על אוזניי, כדי שאהיה מוגן בשעת המסדר והאוזניים לא יקפאו בקור.
ב-11 באפריל 1945, שחרר הצבא האמריקאי את בוכנוולד. האמריקאים הפציצו מן האוויר, ופיאודור תפס בידי והחילונו לרוץ לעבר שער המחנה. הגרמנים ירו כמטורפים מכל מגדלי השמירה לעבר אסירי המחנה והיינו מאויימים הן על ידי ההפצצות והן על ידי מכונות הירייה. פיאודור הטיח אותי אל הרצפה ונשכב מעלי כדי למנוע פגיעה בי. הוא בפירוש סיכן את חייו וחירף נפשו להצלתי בשעות הנוראות ההן.
לאחר השחרור, חלה נפתלי אחי בטיפוס, חומו עלה ל- 42 מעלות והוא שכב שלושה ימים באובדן הכרה. בספרו "עם כלביא" הוא מתאר את התמונה בה פקח את עיניו וראה אותי עומד מולו כשידי האחת אוחזת במזוודה והשנייה בידו של פיאודור ואני מודיע לו כי באתי להיפרד ממנו, היות שרצוני לנסוע עם פיאודור לרוסיה...אחי נאלץ להפקיד שומרים עלי, כדי שלא תתממש תכנית שכזו. עד כדי כך קשור הייתי לפיאודור.
ב- 3 במאי 1989 ביקרתי בקרמלין במשלחת ראשונה של שישה רבנים מישראל, אירופה וארה"ב ונתקבלנו על ידי מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, טנגיז מנטששבילי. היה זה בדיוק בתאריך העברי – כח' בניסן בו שוחררנו בבוכנוואלד, ארבעים וארבע שנים לפני כן. סיפרתי כיצד רוסי סיכן את חייו להציל את חיי, לא יום ולא לילה, אלא שלושה וחצי חודשים שנראו כנצח. מנטששבילי רשם על גבי בלוק מכתבים:
פיאודור, רוסטוב, בוכנוואלד, 11 באפריל 1945. למחרת הופיעה מודעה בביטאון הממשלה הסובייטית – "איזבסטיה" – ובה פניה לפיאודור מרוסטוב כי יתקשר לקרמלין אל החבר קיריל, סגן שר החוץ הסובייטי.
ככל הידוע לי פיאודור לא התקשר.
ביום שישי כד' בסיוון תשס"ח – 27.6.08, קיבלתי שיחת טלפון מנפתלי מנשה ויאיר קורן במחלקת החדשות של "קול ישראל", הם שאלו אותי אם השם "פיאודור" אומר לי דבר מה... מתברר כי נתקבלה הודעה מסוכנות איי.פי. אודות מחקר שפירסם קנט וולצר מאוניברסיטת מישיגן בארה"ב...
סוף סוף לאחר שישים ושלוש שנים (!) נודע לי שם משפחתו של פיאודור. ביררתי באמצעות שליח חב"ד ברוסטוב, והתברר כי למגינת ליבנו, פיאודור נפטר לפני שנים אחדות, גם רעייתו נפטרה והם הותירו שתי בנות בגיל ארבעים וחמישים. לפי הדיווח, לא חדל פיאודור עד יומו האחרון לספר על הילד היהודי "לולק", עליו הגן בחירוף נפש ושלא על מנת לקבל פרס....
דומני, כי האיש אשר סיכן חייו במשך חודשים ואשר מעולם לא גמלו עמו חסד כלשהו, ראוי לפאר את הגלריה המופלאה של חסידי אומות העולם, אשר זכו על ידי יד ושם לתהילת עולמים.
אנא, טיפולכם המסור בבקשתי זו, והיענותכם החיובית בהקדם. שישים ושלוש השנים שחלפו, הינן די והותר. פיאודור הוא דמות חינוכית של חייל רוסי צעיר שנשמה גדולה פיעמה בו.
