הגטו נסגר בפני כל מי שלא היה יהודי וחומה גבוהה נבנתה סביבו. הגרמנים פרסמו חוקים מיוחדים שקבעו שכל מי שינסה להיכנס או לצאת את תחומי הגטו ללא אישור דינו יהיה מוות. אנשים רבים שילמו על כך בחייהם. חומות הגטו היו מאיימות, אפילו להסתכל בהן היה מפחיד.
ולטר ציקרט (Walter Cykiert) היה בצד הארי, מחוץ לגטו, והוא ואני חיפשנו דרך להיכנס אל תוך הגטו על מנת שהוא ייצור קשר עם משפחתו ואני עם משפחת וייז'ביצקי (Wierzbicki). הצלחנו להיכנס פנימה אך שניניו היינו מפוחדים מאוד. לאחר שהצלחנו בפעם הראשונה, החומה נראתה לפתע הרבה פחות מאיימת עבורנו וחצינו אותה עוד מאות פעמים בחודשים ובשנים שלאחר מכן, עד ה-19 באפריל 1943.
בכל תקופת קיומו של הגטו אמי הבריחה פנימה מזון ואני סייעתי לה. הייתי בן 15 בלבד בתחילה. אמי הקריבה המון על מנת לספק מזון לכל משפחת וייז'ביצקי שמנתה באותה העת 10 נפשות.
ב-1941 נאסרתי על ידי הגסטפו בתוך הגטו ובמהלך ששת הימים שהייתי במעצר במטה שלהם הוכיתי נמרצות עד כדי כך ששיני הקדמיות יצאו ממקומן מן האגרופים שספגתי. במקביל, אמי ניסתה, ולבסוף גם הצליחה, לשחד איש גסטפו ולהביא לשחרורי. בשנת 1942 החלו הטרנספורטים הראשונים של יהודים מהגטו אל מחנות ההשמדה. במהלך המעצרים היה הגטו מוקף בשוטרים הפשיסטים ואני עצמי לא יכולתי להימלט מן הגטו. חזיתי במו עיני בטרגדיה הנוראה של העם היהודי ורק לאחר 3 ימים של ניסיונות הצלחתי לשחד שוטר פשיסט ולקפוץ מעבר לחומות הגטו שהפרידו בין הגטו לצד הארי.
במהלך שלושת הימים שנדרשו לי לנסות להימלט מהגטו, שוחחתי עם אנטוני (אייזיק) וויז'ביצקי ותכננו את המבצע להבריח שלושה יהודים מן הגטו.
לאחר שהתגברנו על מספר מכשולים ראשוניים, שלושת האנשים הללו הוברחו למקום בטוח יחסית. הם נשארו בדירה של דודי (אח של אמי) שהיה כלוא באותו הזמן. לא יכולנו לקחת אותם אל דירתנו כיוון שיותר מדי אנשים הכירו אותנו ואת העובדה שגרנו בעבר בשכנות טובה עם משפחת וייז'ביצקי. פחדנו שמישהו ילשין עלינו בפני הנאצים.
לאחר ארבעה שבועות שחיו שם, הם הועברו מחוץ לוורשה לחבר של אמי שם נשארו במשך כשבועיים. מכיוון שלא יכלו להישאר שם לאורך זמן לקחנו אותם אל גטו קטן יותר ליד ורשה בשם גטו אוטבוצק (Otwock), שהיה מסוכן פחות, בעוד אנחנו תכננו את המהלך הבא.
לאחר מספר שבועות בהם היו באוטבוצק שמענו כי הנאצים החליטו לסגור את הגטו ולגרש את כל יושביו אל מחנות הריכוז. במהלך שהותם באוטבוצק, אחת מאחיותיי, ידז'יה (Jadzia) או דנוטה (Danuta) תמיד היתה לצידם. כאשר הגטו נסגר, הצליחה דנוטה איך שהוא להימלט משם ולחזור לוורשה על מנת לספר לנו על כך. אמי ואני ואחותי ידז'יה נסענו מיד לאוטבוצק, אך הגענו מאוחר מדי וכולם כבר הועלו על הרכבת שעמדה לצאת לדרכה אל המחנות. מכיוון שהייתי גבר, זה היה מסוכן מדי עבורי להתקרב אל התחנה ולכן אמי ואחותי נגשו לשומר וביקשו לעבור ליד התחנה בצדה הארי. הן פסעו לצד קרונות הרכבת בצד אחד, בעוד בצד השני שומרים נאציים מעלים עדיין אנשים על קרונות הרכבת.
ידז'יה וייז'ביצקי כבר היתה על הרכבת עם האחרים ועיניה נתקלו באמי ובידז'יה. היא צעקה "אמא, מים". הטמפרטורה בחוץ היתה 36 מעלות. עיניה של אחותי פגשו את עיניה של ידז'יה בקרון, אך אמי לא ראתה אותה. הן הבינו שמשפחת וויז'ביצקי עומדת להישלח למחנות אך הן היו מוכרחות להמשיך בדרכן. קבוצת הקרונות בהן היו נועדה להישלח למחנה ההשמדה טרבלינקה.
כאשר הרכבת עברה בוורשה, התיל הדוקרני שכיסה את חלון הקרון הוסר ובמהלך עצירה של הרכבת, השלושה הצליחו לברוח דרך הפתח. בגלל החום הנוראי ששרר בקרון, השלושה היו כמעט ערומים בשעה שהם ברחו מהרכבת. בדרך נס, הם מצאו את עצמם קרובים לבית דודתי ובלילה הצליחו להגיע לביתה. הם לא יכלו להישאר אצלה ומכיוון שהיתה הפוגה זמנית בטרנספורטים מגטו ורשה, החזרנו אותם לשם.
לאחר כחודשיים או שלושה היה טרנספורט אחד מהגטו אל המחנות, אך למרבה המזל הם לא נשלחו בו. באותו תקופה, אחותי ידז'יה נעצרה יחד עם אנשים רבים בצד הארי ונשלחה אל מחנה מיידנק.
אמי ואני הצלחנו לשחד איש גסטפו בסכום כסף רב ולשחרר את אחותי ידז'יה לאחר ששהתה במחנה במשך שישה שבועות. החלטנו לקנות דירה בצד הארי שתוכל לשמש כמקום מסתור בטוח. מצאנו דירה ברחוב פנסקה 15 בוורשה. במרץ 1943, העברנו את שלושת האנשים מן הגטו אל הדירה ובתחכום רב בנינו בתוכה מחבוא. אחיותי דנוטה וידז'יה היו נשארות עם משפחת וייז'ביצקי בימים, בעוד אמי ואני עבדנו קשה על מנת להשיג אוכל עבור כל משפחתנו הגדולה.
אחר כך הגיע זמן חיסול הגטו ב-19 באפריל 1943. אני הייתי בתוך הגטו עם ולטר צ'יקיירט אצל חבר שהזמין אותנו אליו לחגוג את פסח. כל משפחתו של ולטר נרצחה כבר והוא היה השריד היחיד למשפחה גדולה יחסית. לאחר שעברנו מחסומים רבים, הצלחנו לברוח אל הצד הארי ולקחתי את ולטר אל הדירה שלנו, כיוון שלא היה לו אף מקום ללכת אליו. חיינו שם עד 1944.
כל תושבי ורשה הצטוו על ידי הגרמנים לפנות את העיר עד ה-7 באוקטובר 1944 בשעה 15:00, כאשר כל מי שימצא בעיר לאחר השעה הזו יוצא להורג במקום. החלטנו בכל זאת להישאר בוורשה שמרבית בתיה נשרפו או בערו עדיין ולחיות במרתף של בניין נטוש ברחוב פנסקה 23, סמוך לדירתנו. השגנו מים ומעט מזון. שלשות בני משפחת וייז'ביצקי, ולטר צ'יקיירט ואני נשארנו במחבוא, בעוד אמי ואחיותיי השיגו מהגרמנים עבודה בפינוי בגדים וחפצים אחרים מבתי העיר, על מנת שיכולו להישאר קרובות אלינו. לאחר מספר חודשים הן נלקחו מהמקום בקרבת ורשה בו לנו, אל ילונקה שהיתה מרוחקת יותר מהעיר. ידז'יה אחותי, התחפשה לנער והצליחה להכנס לתור של נערים שנשלחו לעבוד בוורשה. כשהגיעה לעיר היא באה אלינו למקלט והביאה לנו מזון ומידע. העונש על מעשיה, אם היתה נתפסת, היה כמובן עונש מוות.
לאחר שעזבה היינו במשך חודשיים מנותקים לחלוטין מן העולם החיצון. במשך החודשיים הללו של בידוד מוחלט עברו עלינו דברים רבים. לילה אחד, כשוורשה בערה כולה והלכתי בין ההריסות, שמעתי קולות עמומים מבין ההריסות. שמעתי אותם אומרים שמהיום והלאה הם יאכלו רק חצי כוס שמספיקה בקושי ליום, כי אין לדעת כמה זמן המצב עוד יימשך והמזון הולך ואוזל.
עצרתי וביקשתי בפולנית לדעת מי שם מדבר ולבקש שיצאו החוצה. בזאת הסתיימה השיחה ולמרות הפצרותיי לא היתה כל תשובה. החלטתי לרדת למטה ולראות מי נמצא שם. לא יכולתי להאמין למראה עיניי. היו שם אנשים שכמעט גוועו ברעב ובצמא. נתתי להם מזון ומים ואחר כך בלילה הם יצאו החוצה ועזרנו להם עד לשחרור על ידי הרוסים. הם היו 15 איש - גברים ונשים – כולם יהודים.
חירותנו חזרה אלינו ב-17 בינואר, כאשר הרוסים שחררו אותנו.
