בהפצצות חיל-האוויר הגרמני שקדמו לפלישת הגרמנים ליוגוסלביה באפריל 1941, נהרס ביתם של בני משפחת חביליו. בני המשפחה נמלטו להרים כשהחלו ההפצצות ונותרו ללא קורת גג. בדרכם אל המפעל שהיה בבעלותם, פגשו את מוסטפה הרדגה (Mustafa Hardaga), חבר מוסלמי של המשפחה אשר השכיר להם את המבנה של המפעל. הרדגה הציע לבני משפחת חביליו לבוא ולהתגורר בביתו.
משפחת הרדגה היתה משפחה מוסלמית אדוקה. בבית התגוררו מוסטפה ואשתו זיינבה (Zayneba), אחיו של מוסטפה, איזט (Izet) ואשתו בשרייה (Bachriya). על פי המסורת המוסלמית, הנשים היו צריכות ללבוש רעלה ולכסות את פניהן בפני זרים. הכנסת אנשים זרים אל הבית, היתה על כן, מעשה לא מקובל. אך כפי שזיינבה סיפרה מאוחר יותר, הבעלים קיבלו את משפחת חביליו בזרועות פתוחות ואמרו להם שמעתה הם יהיו חלק מן המשפחה. "ביתנו הוא ביתך ומה ששלנו שלך" אמרו ליוסף חביליו ועל מנת להמחיש זאת, הם התירו לנשים לא לכסות בבית את פניהן בפני יוסף, מאחר שהוא נחשב כבן משפחה.
לאחר שהות קצרה אצל משפחת הרדגה עלה בידי יוסף להבריח את אשתו ואת ילדיו לעיר מוסטאר (Mostar) שהיתה באזור הכיבוש האיטלקי והיהודים נהנו בה מביטחון יחסי. יוסף חביליו עצמו נשאר מאחור על מנת לחסל את עסקיו. תוך זמן קצר נעצר יוסף על ידי האוסטשה (Ustasa) - המשטרה הקרואטית, ונאסר. עקב השלגים הכבדים שחסמו את הדרכים, לא נשלחו יוסף ושאר האסירים היהודים מסרייבו אל מחנה יסנוביץ' (Jasenovac) הידוע לשמצה, בו הקרואטים רצחו בשיטתיות יהודים, סרבים וצוענים. תחת זאת נלקחו האסירים כשהם כבולים ברגליהם לפנות את השלגים מהדרכים.
פעם אחת, בעודו מפלס שלג, ראתה זיינבה את יוסף. חביליו סיפר לימים שהוא ראה אותה עומדת בקרן הרחוב כשפניה מכוסות ברעלה המסורתית והיא בוכה למראה מצוקתו של חבר המשפחה. למרות הסכנה שבדבר, היא החלה להביא אוכל עבור האסירים.
כעבור זמן-מה הצליח חביליו לברוח מן המעצר ולחזור לבית הרדגה. הוא התקבל שם בזרועות פתוחות וטופל במסירות עד ששב לאיתנו. מטה הגסטפו שכן סמוך מאוד לבית משפחת הרדגה. יוסף סיפר בעדותו על מודעות שפוזרו ברחובות ואיימו בעונש מוות על כל מי שיסייע ליהודים או לסרבים. יוסף חשש לחייהם של בני משפחת הרדגה, והחליט לעזוב את הבית ולהצטרף למשפחתו במוסטאר.
לאחר נפילתם של האזורים שהיו בשליטה איטלקית לידי הגרמנים, בספטמבר 1943, נאלצה משפחת חביליו לברוח שוב. הם ברחו להרים וחברו לפרטיזינים. עם סיום המלחמה, כאשר חזרו לסרייבו, משפחת הרדגה שבה ואירחה אותם עד שמצאו לעצמם מקום מגורים. הם גם מיהרו להחזיר להם את התכשיטים שהושארו אצלהם למשמרת.
עם סיום המלחמה התברר שאביה של זיינבה, אחמד סדיק, החביא בביתו במהלך המלחמה יהודי בשם פאפו, אך הוא לא הצליח לשרוד את המלחמה. פאפו נתפס, נעצר ונרצח ביאסנובאץ'.
משפחת חביליו עלתה לישראל. בשנת 1984 פנתה המשפחה ליד ושם בבקשה להכיר בבני משפחת הרדגה ובאחמד סדיק בתור חסידי אומות העולם. כעבור שנה, זיינבה הרדיגה הגיעה לישראל על מנת לטעת עץ בשם משפחתה ולקבל בשמם את אותות חסידי אומות העולם.
הסיפור לא הסתיים בכך. בשנות התשעים, במהלך מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, היתה סרייבו נתונה למתקפה כבדה מצד הסרבים. יד ושם והג'וינט פנו למנהיגי בוסניה בבקשה לאפשר לזיינבה ומשפחתה להגיע לישראל. ואמנם, ב-1994 הגיעו זיינבה, בתה שרה, בעלה ובתה לישראל. לאחר שבתקופת השואה הצילו משפחה יהודית, הרי שהיוצרות התהפכו, והמצילים מצאו מקלט במדינתם של הניצולים.
הקשר האמיץ שנוצר עם בני העם היהודי הוא שהניע ככל הנראה את שרה פצ'נץ, בתה של זיינבה, ובני משפחתה להתגייר ולהפוך ליהודים. שרה סגרה מעגל נוסף כאשר החלה לעבוד במוסד יד ושם, בו מסופר סיפור ההצלה במוזיאון לתולדות השואה, בו שמור התיק המספר את סיפור משפחתה בארכיון חסידי אומות העולם ובו נמצא העץ שנטעה אמה להנצחת האומץ והאנושיות של משפחתה.
