• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אליהו יקיר

ניצול השואה אליהו יקיר הגיע לאחר השואה אל קיבוץ עין השופט. הוא היה ראש קן "השומר הצעיר" בקיבוץ ומרכז הנגריה בקיבוץ. אליהו ניהל חברת שיווק של התעשיה הקיבוצית ולאחר מכן היה בהנהלת "ספרית פועלים". אליהו מתנדב בסיוע לשורדי שואה נזקקים ועוזר להם למצות את זכויותיהם. אליהו הוא איש עדות המספר את קורותיו בתקופת השואה בפני קהלים מגוונים.

תמונות

אליהו יקיר (יקירביץ) נולד ב-1935 בעיר לוצק שבפולין (כיום באוקראינה) לצבי-זאב (הרשל) ולמרים (מירל) לבית שטיינמן. האם היתה ציונית, תלמידה מצטיינת בגימנסיה העברית, ושרה וניגנה בכינור. היא למדה רפואה באוניברסיטת לבוב - דבר חריג ליהודיה באותם הימים.

בבית המשפחה היו פטיפון ואוסף תקליטים גדול. האם לימדה את אליהו להניח תקליט על המקול ולזכור את היצירה ופרטיה. מגיל צעיר למד אליהו לנגן על כינור, בעזרת אמו ומורה פרטי. האב היה מנהל חשבונות במקצועו ובתחביבו היה צייר שלמד בבית ספר לאמנות.

היה לי חדר גדול עם שני חלונות, מקושט בציוריו של אבא. על יד המיטה היו תמונות של במבי ביער, אותן צייר אבא. היה לי חדר משחקים שבו עשרות צעצועים ומשחקים.

חדר העבודה של אבא היה קודש הקודשים. אסור היה לשחק שם. היה לו סטודיו, שם היה מצייר ומפסל. היה שם ריח מיוחד של צבע ואבק. מאוד אהבתי להיות שם כשאבא היה שם.

היתה לנו חצר גדולה מאוד. אבא טיפח גינה של פרחים. כל אביב וקיץ היו שם ערוגות חדשות של פרחים. בקיץ האחרון לפני פרוץ המלחמה הוא עשה ערוגה בצורת כוכב ובכל צלע זרע צבע אחר של אמנון ותמר. היתה לנו עז לבנה שהייתי משחק איתה. בגבול החצר שלנו עם השכנים עמד עץ ענק של ערמונים. הפרי היה נושר בחלקו אלינו ואנחנו היינו קולים אותו בתנור. גם עץ תפוחים חמוצים היה שם.

בקיץ היינו הולכים להשתכשך במי נהר הסטיר (Styr) שחוצה את העיר ובחורף, כשמימיו היו קופאים, היינו מחליקים עליו.

כרכרות עם סוסים היו התחבורה בעיר. היהודים היו מעמד הסוחרים ובעלי המקצועות. העגלונים היו הולכים עם שוטים ביד וכשהגויים השיכורים היו מתחילים להתפרע הם היו שומרים עלינו.

אחרי הכיבוש הסובייטי בספטמבר 1939 הועסק האב כמנהל חשבונות במנהל הדלק של הצבא האדום. האם יצאה ללבוב להתמחות ברפואת ילדים ואליהו עבר לגור בבית זזה, סבתו (אם אמו), בקראסנה (Krasne), הרובע היהודי בלוצק.

ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לאזור הכיבוש הסובייטי של פולין. בית המשפחה נפגע בהפצצות ועלה באש. כ-1,500 יהודים נרצחו בעיר. אליהו, סביו ובני משפחה נוספים שרדו במסתור. האב הגיע עם משאית צבאית ולקח עמו את אליהו מהסבים לאחר שהבטיח להם שהאם תגיע לקייב. כך הציל האב את אליהו. יתר בני המשפחה שנותרו בעיר, נספו כולם.

כל העיר בערה ואלפי פליטים על מטלטליהם - רובם ברגל, חלקם בעגלות וסוסים וקצתם ברכב ממונע - נעו מזרחה בעקבות הצבא האדום הנסוג. כשעברנו על הגשר מעל נהר הסטיר הפציצו מפציצים גרמנים. כולם מיהרו לשכב בצדי הדרך. המוני הרוגים ופצועים. צעקות עד לב השמיים. אני חוטף רסיס ביד שמאל. הפחד עובר כל גבול.

מההלם שספג השתתק אליהו ולא דיבר כשנה. כשהחל לדבר, היה זה עם גמגום חזק, שלעתים חוזר אליו גם היום.

האב ואליהו הגיעו לקייב, שם גויס האב לצבא האדום. בגיל שש נותר אליהו לבדו.

הייתי ילד שלא דיבר, בלונדיני, עם שיער בצבע צהוב-פשתן. היה לי מראה "ארי" וכך האוקראינים לא חשדו בי ולא פגעו בי. התקיימתי מגנבות והתרחקות מאנשים. בסוף קיץ 1942, עליתי על רפסודה על הדנייפר, והמשכתי עם זרם הפליטים לדנייפרופטרובסק ומשם לחרקוב. משם, בעזרת הנ.ק.וו.ד., נשלחתי לאוזבקיסטאן, לסבא שלי מצד אבא, שמואל יקירביץ'.

בקוקנד (Kokand) שבאוזבקיסטן צורף האב לצוות הקמת בית חרושת לסוכר. מכיוון שהאב היה מגויס, אושפז אליהו בבית חולים צבאי.

בסוף 1942 נהרג אחיו של האב, יחיאל, בשורות הצבא האדום, ובנו אברהם (אברשקה) נשלח לבית יתומים בקוקנד. לאחר שחלה הסב שמואל בטיפוס ונפטר, נשלח גם אליהו לבית היתומים. אברשקה חלה ואושפז בבית חולים, ואליהו נותר בודד בבית היתומים. הוא סבל רעב, יחס קשה והתעללות.

בזכות כשרונו המוסיקלי נרשם אליהו לקונסרבטוריון למוסיקה והורשה לעזוב את בית היתומים כשאמר שעליו להיות בשיעור נגינה. "ניצלתי זאת עד תום והסתובבתי במקומות הרצויים לי. פעם בחודש קיבלנו בבית היתומים חתיכת סבון והיינו הולכים לבית מרחץ." אליהו נאבק במחסור. הוא היה גונב וסוחר בשוק השחור, וכך עשה כל שנות המלחמה - לשם הישרדות. כך גם השיג אליהו לאברשקה המאושפז תוספות מזון יקרות-ערך ונדירות.

בסוף 1944 נודע לאליהו שאביו חי ונמצא בארמיה של ז'וקוב. בתום המלחמה קיבל אליהו הודעה מאביו שיחידתו בקייב. אליהו ואברשקה החלו במסע מסוכן ורב תלאות דרך טשקנט ומוסקווה, כ-4,500 ק"מ, עד קייב, שם התאחד אליהו עם אביו. השניים נסעו ללוצק אך גילו שביתם וכל רכושם נשדדו וממשפחתם לא נותר שריד. לפי אחת ההשערות, אמו של אליהו, מרים, וכן אידה, אמו של אברשקה, נרצחו על ידי אוקראיני במרתף בו הסתתרו.

אליהו עבר ללודז' שבפולין כדי למצוא דרך לעלות לארץ ישראל. באפריל 1946 נקלט בבית הילדים של הקואורדינציה הציונית, בניהולה של חסיה בורנשטיין-בייליצקה.

המעבר היה פתאומי בשבילי - מקום חדש, שפה חדשה - אך כבר הייתי קשוח וידעתי שאסתדר. בבית הילדים היתה קבוצה של גדולים וקבוצה של קטנים. חסיה שמה אותי בראש הקבוצה של הקטנים. היא אמרה: "אני האחות הגדולה ואתם הקטנים. זה בית ילדים, לא יתומים."

חסיה כבשה אותי מהרגע הראשון. הערצתי אותה. מהרגע שנפצעתי בעת הבריחה לא דיברתי. שתקתי כל משך המלחמה. חזרתי לדבר בגמגום. רק חסיה ידעה להוציא אותי ממצב זה. היא אחד האנשים שעיצבו את דרכי בעולם. היא היתה בשבילי כמו אמא. היא לימדה אותי שאפשר גם לסמוך על אנשים. המקום היה בעל אווירה חמה ונעימה. לא היה שפע אך לא חסר כלום והרגשתי שיש הרבה אהבה כלפינו, הילדים. כל הזמן חיפשנו ילדים יהודים והרבה ילדים ניסו להסתיר את יהדותם כי עדיין פחדו מאנטישמיות.

רוב הילדים בבית הילדים עברו דברים קשים במקומות מסתור ובצד הארי. אנחנו, שבאנו מברית המועצות, היינו בדרך כלל המקרים הקלים, לדעתי.

עקב החשש לגורל הילדים אחרי פוגרום קיילצה שארע ביולי 1946, יצאה באותו חודש לגרמניה קבוצה מבית הילדים של חסיה, ובה אליהו, בארגונה של תנועת "הבריחה", בחסות מסמכים של משפחות גרמניות שלכאורה חוזרות לגרמניה, אל ביתן.

כל שני מבוגרים לקחו איתם כמה ילדים והופענו בתור משפחות. הגענו לליבק שבצפון גרמניה. עברנו חיטוי בדי-די-טי, שיכנו אותנו בבית כנסת הרוס בלי חלונות ודלתות, ישנו על קש על הרצפה ולא קיבלנו אוכל. חסיה שמעה על כך ואספה אותנו. נסענו להמבורג ומשם לציילסהיים (Zeilsheim) שליד פרנקפורט על המיין. שם היינו כמו בקיבוץ - ניהול עצמי. שם החלפנו את שמותינו בטקס לשמות יהודיים.

בדרמשטט (Darmstadt) המשיך אליהו להשתתף בפעילות שארגנה חסיה: חוגים למלאכה, מפגש עם פליטים וחיפוש אחר בני משפחה. שם פגש אליהו את המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. היא סיפרה לו שהיא מכירה את דודו, נחמן שטיינמן, שגר בעין השופט.

במרס 1947 נודע לחסיה שהילדים הגדולים מועמדים לעלייה ארצה בעליה ב' (ההעפלה) וכל הקטנים יישארו. חסיה לא הסכימה שיפרידו בין אחים. עלייתם של הקטנים, ובהם אליהו, עם הגדולים, סודרה בעזרת השליחים אנדה עמיר-פינקרפלד ומיכאל דשא. הילדים ארזו תרמיל קטן ועלו למשאיות מכוסות של הצבא האמריקאי, בהן נהגו יהודים שגויסו לתנועת "הבריחה". "אסור היה להוציא הגה, בייחוד ליד הגבולות." לאחר מסע הגיעה הקבוצה לנמל מרסיי. באפריל עלה אליהו על אוניית המעפילים "תיאודור הרצל". האוניה נתפסה על ידי הבריטים ולאחר קרב בו נהרגו שלושה מעפילים, גורש אליהו עם יתר המעפילים למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין.

חסיה הקימה מועדון מחצי צריף שאותו השיג לנו יהושע לייבנר, חבר קיבוץ עין השופט ומנהל הג'וינט בקפריסין. שם העסיקה אותנו למרות שלא היו לה אמצעים: מלימוד עברית ועד כתיבת זיכרונות. אמרו לנו: "תבחרו לאן ללכת, כי אין יותר קואורדינציה. תבחרו מפלגה בארץ." לא ידענו כלום על מפלגות בארץ. שאלנו את חסיה: "באיזו מפלגה את?" כך עברנו לתנועת "השומר הצעיר". ילדים שראו את הפעילות הענפה באו אלינו. חסיה עשתה לנו סמלים מבד, אותם נשאנו בגאווה רבה. הם שמורים אצלי עד היום.

ב-19 באוגוסט 1947 הגיע אליהו לארץ ישראל.

אני נכנס לאוטובוס. הנהג היה איש גדול עם כובע נהג וסמל. הוא שואל אותי ביידיש, "איפה הקבוצה מהשומר הצעיר?" ואני אומר לו, "אנחנו מהשומר הצעיר." הוא שואל אותי, "אתה מכיר את אליהו יקירביץ?" ואני עונה, "זה אני." הוא מרים אותי וצועק בקולו האדיר, "אני הדוד שלך, נחמן!"

אליהו הובא למחנה המעצר בעתלית. למחרת הגיע נחמן לקחתו לעין השופט.

יד ביד, עם נחמן, רק עם הבגדים שעלי, יצאתי ממחנה המעצר ועליתי כאדם חופשי לאוטובוס שייקח אותי לביתי החדש. 20 באוגוסט 1947 הוא יום שכל שנה אני מציין לי אותו: היום בו הגעתי לעין השופט.

במשך כל שנות המלחמה לא למד אליהו לקרוא ולכתוב. 1 בספטמבר 1947 היה היום הראשון בו החל ללמוד. חשבון ידע טוב מכל הילדים בקיבוץ, אבל לא ידע לכתוב בשום שפה, כולל שפת אמו, רוסית. רק בארץ החל ללמוד קרוא וכתוב. קליטתו היתה קשה.

בימי הראשונים בקיבוץ הילדים לעגו לי. קראו לי "סבון". לא הבנתי מה רוצים ממני והרבצתי להם. כבר למחרת הגעתי סיפרתי על קורותי לחברי הקיבוץ המבוגרים, שעלו לפני השואה מקובל ומלוצק, מאזור ווהלין. הם לא האמינו לי. הבנתי שאין מה לדבר על השואה. וכך לא דיברתי על השואה במשך כ-70 שנה.

אליהו התערה בעין השופט והיה ראש קן "השומר הצעיר" בקיבוץ. הוא למד נגרות והיה מרכז הנגריה בקיבוץ. "השולחנות שעשיתי כנגר ב-1968, עדיין אוכלים עליהם בחדר האוכל של עין השופט." באולפן בו למד עברית, גם לימד ריקודי עם.

בל"ג בעומר 1960 נישא אליהו לנירה. "רק אז הרגשתי שיש לי משפחה משלי."

אליהו עבד במפעל ליצור ברגים ובנה מחסן טכני מהיסוד. הוא ניהל חברת שיווק של התעשיה הקיבוצית ולאחר מכן היה בהנהלת "ספרית פועלים". הוא נקרא לשוב למפעל בקיבוץ וניהל את המחסן הטכני ואת שדרוגו למחסן ממוחשב עד יציאתו לגמלאות בגיל 75.

כל השנים האלה היה לי קשר עם חסיה. בינואר 2007 ארגנתי כנס של כל ילדי חסיה בעין השופט. בכנס אמרה חסיה: "אני לא גיבורה, אתם הילדים הגיבורים, שרדתם את השואה. אני מעבירה לכם את המקל. אני כבר לא יכולה לדבר. אתם חייבים לספר על השואה."

התחלתי לספר על קורותי בשואה. בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה אני מספר את סיפורי ב"זיכרון בסלון", בפני חיילים, שוטרים, מורים ותלמידים.

אליהו מתנדב בסיוע לשורדי שואה נזקקים. הוא מסייע להם במילוי שאלונים וכך עוזר להם למצות את זכויותיהם. אליהו הוא איש עדות המספר את קורותיו בתקופת השואה בפני קהלים מגוונים.

לאליהו ולנירה שלושה ילדים וחמישה נכדים.

אני מאמין שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי - משפחה עם ילדים נהדרים ונכדים מקסימים.