מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראול טייטלבאום

תצלומים

ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בפריזרן שבקוסובו, אז יוגוסלביה, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. במלחמת העולם הראשונה שרת האב כקצין רפואה בצבא אוסטרו-הונגריה, שלחם לצד גרמניה הקיסרית, ואף עוטר באותות הצטיינות. על ד"ר טייטלבאום נאסר לעבוד כרופא באזור וינה, עקב יהדותו, ועל כן עבר לפריזרן. האב היה שחקן שח מסור, ולבנו קרא על שם ראול קפבלנקה, אלוף השח-מט העולמי מקובה.

אני זוכר את הקסם של החיים הרב-תרבותיים. את הסרבים, המונטנגרים, האלבנים, הטורקים והצוענים שחיו זה לצד זה. תערובת אקזוטית של לשונות, ניבים ומנגינות. סלט חושני של צבעים, ריחות וטעמים. האופה היה טורקי. הירקן והכובען היו אלבנים. הסנדלרים, יוצרי כפכפי העור הכפריים, היו סרבים. הצורף – קתולי. עוזרת הבית שלנו – צוענייה. והרופא העירוני – יהודי; אבי. (ראול טייטלבאום בספרו "כן, היה רע לתפארת", ע' 12)

באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. האב גויס כקצין רפואה אך עם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. קוסובו סופחה לאלבניה והיתה בשליטת איטליה. משפחת טייטלבאום וכל תושבי האזור הפכו לאזרחים אלבניים.

בסתיו סגרו השלטונות את בתי הספר בפני הילדים הסרביים. כולנו גורשנו אז לרחובות. חיי השתנו לחלוטין. מילד מפונק הייתי לילד רחוב. (ע' 31)

ראול וחברו סייעו בפרנסת המשפחה בכך שצילמו עוברים ושבים – חיילים איטלקים ובני המקום – ומכרו להם את התצלומים.

בחורף 1942-1941 נעצר האב על ידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים יחד עם מאות משכילים סרבים ומונטנגרים, במסגרת מעצרי מנע. האב הועבר למחנה מעצר באלבניה, שם הופקד על מרפאת המחנה. ראול ביקר את האב במחנה זה.

לאחר החרמת דירתה של המשפחה על ידי הצבא האיטלקי, הושלכו ראול ואמו לרחוב, אך חבריהם הטובים דראגוטין ואנה יאקיץ' פתחו בפניהם את ביתם. ראול בן ה- 11 הצטרף למחתרת היוגוסלבית.

המחתרת היתה אז למרכז חיי והעניקה לי עיסוקים חדשים. הקבוצה שלנו התמקדה בהטרדת איטלקים שעברו באזור ובזינוב בהם. התמחינו בגניבת חלקי נשק שנשמטו בהיסח דעת בבית קפה בכיכר. חיבלנו בכלי הרכב הצבאיים, פינצ'רנו גלגלים, שברנו שמשות והזלפנו גרגרי חול למכלי הדלק האיטלקים. (כן, היה רע לתפארת, ע' 39)

בקיץ 1943 עבר ראול עם אמו לאלבניה כדי להתקרב אל האב הכלוא. הם שכרו חדר בטיראנה וראול הצליח לבקר את אביו במחנה הריכוז מדי פעם.

עם כניעתה של איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבניים את המחנה בו היה האב עצור. המשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים היוגוסלבים שפעלו באלבניה נגד הגרמנים. לאחר זמן קצר שבה המשפחה לפריזרן עקב תנאי המחיה הקשים בהרים, מצב בריאותו הרעוע של האב והחשש מפני המצוד הגרמני המתמיד.

ראול שב והיה פעיל בשורות המחתרת בעירו, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני. בינואר 1944 חלה האב ובני הזוג יאקיץ' שבו ואירחו את ראול ואמו למרות סכנת המוות שהיתה כרוכה בכך. לימים הוכרו בני הזוג בתואר "חסידי אומות העולם".

במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום ונשלחו למחנה הריכוז סיימישטה ומשם - לברגן-בלזן.

הרב הצעיר יוסף לוי מפרישטינה, שסיים ערב המלחמה את הסמינר לרבנים, יחד עם המורה חנה לוי מסרייבו, החליטו לכנס אותנו ללימודי עברית. וכך, מתחת לקני הרובים שעקבו אחרינו ממגדלי השמירה, לצד גדרות התיל, עם שלטי האזהרה ושרטוטי הגולגולות השחורות, התחלנו ללמוד אל"ף-בי"ת.

***

עמדנו במשך שעות ברחבת המפקדים. האחראים על הצריפים היו עורכים אותנו בשורות. האנשים כבר היו תשושים ומטושטשים וברור שהתקשו להיכנס לשורה. שומר האס-אס הגרמני [...] הרביץ מכות רצח למי שחרג מהקו. היו שצנחו ומתו. אחרים התעלפו בכאב ואנחנו נשכנו את שפתינו, מקווים שהשורה ישרה.

וזה אף פעם לא נגמר. אנחנו הסתדרנו בשורות פעם אחר פעם והם חזרו וספרו אותנו שוב ושוב הגם שמעולם לא הצליחו לקלוע למספר המדויק, שהרי תמיד חסר שם מישהו. לעתים משום שלא הצליח לצאת מהצריף על רגליו. לעתים משום שנפטר וגופתו נותרה עלומה באיזו פינה שכוחת אל.

ואילו אנחנו המשכנו ליישר את השורות במסדרים שנמשכו עד אין קץ. בגשם, בשלג, בבוץ, בכפור ובקרח. שורות ישרות הממתינות שהספירה תאושר ויינתן האות לפיזור. [...]

המזון העיקרי שלנו, חלזונות יער ששומרו בחביות עץ, התקלקל. הסירחון היה נורא. הטעם זוועתי. אבל מצאנו לכך פתרון. אותם הימים עוד אפשר היה למצוא מעט סלק בהמות במחנה. דחסנו את החלזונות הסרוחים וסלק הבהמות לעיסה רכה וכהה. "מעדן המחנה" היה מסריח וטעמו נורא, אבל היתה בו מנה נדירה של חלבון, עד שגם אלה אזלו. הרעב גבר, והאוכל היה לנושא המרכזי, האחד, שסביבו נעו חיי המחנה.

הקיבה היתה ריקה והראש עסק רק בדבר אחד: אוכל. כל השאר פרח, נעלם ואיננו. הרעב כבש את האישיות כולה. לא נותר דבר אחר בחיינו. זר לא יבין זאת. ערפילי הרעב היו תוכן ימינו. החלוקה היומית של כיכרות לחם כהה, שהובאו לצריפים, היתה ללב סדר היום. ומדובר, שימו לב, בכיכרות לחם שהיה בהן מעט קמח והרבה נסורת של עץ. [...]

לכל אחד מאתנו לא יותר מחצי מטר. ישנו לחוצים זה אל זה, בלי יכולת להסתובב. כולנו נחלשנו. אנשים החלו לעשות צרכיהם על הדרגשים. לא היה כוח לרדת מהם ולא אפשרות לצאת החוצה ואז לחזור לטפס. והכל זלג ודלף מהקומה העליונה לדרגשים שמתחת ולא פעם גם על גופתו של מי שמת בלי ששמנו לב לכך. וזה יכול היה להיות אח או אחות או אבא או אמא. [...]

בסוף 1944 הגיע הרעב המוחלט ועמו השלשולים ומגפת הטיפוס. גיהינום של ממש. הינו שלדי אדם עם בטן נפוחה. הפנים שקועות. עצמות הלחיים בולטות. הבגדים מפוררים והעור מרושת במורסות מצחינות. היינו מוזלמנים. החיים התערבבו במתים. היה קשה להפריד ביניהם-בינינו. מאות אנשים גוועו לצדנו מדי יום. אי אפשר היה לנוע בלי לדרוך על גוויה או לשקוע ברפש שזרם מהשירותים שחדלו לתפקד. והכל היה מלא כינים זוחלות. (ע' 58-52)

ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו מברגן-בלזן ראול, אמו ואביו, עם קבוצת אסירים ברכבת שלימים כונתה "הרכבת האבודה". ראול חלה בטיפוס, קדח ודמדם. ב-24 באפריל שוחררו האסירים על ידי חיילי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. שלושה ימים לאחר השחרור נפטר האב, יוסף, בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין.

לאחר כחודש של שיקום בבית החולים החלו ראול ואמו במסעם חזרה לפריזרן. משם עברו לבלגרד, שם סיים ראול את לימודיו התיכוניים.

ב-1949 עלה ראול עם אמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד, בדרגת רב-סרן. הוא למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית ובו בזמן היה מבוניה של האוניברסיטה בגבעת רם.

טייטלבאום פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושאי השואה, ניצוליה וכן החברה והכלכלה בישראל. טוריו התפרסמו והושמעו ב"ידיעות אחרונות", "קול ישראל" ו"גלובס", והוא היה אחד מעורכי העיתון "קול העם". טייטלבאום היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. כנציג "ידיעות אחרונות" בגרמניה עשה ראיונות היסטוריים עם בנו של אדולף אייכמן ועם מזכירתו האישית של היטלר.

הוא מלווה את "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" – ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל – מאז הקמתו ב-1987. הוא נציג מרכז הארגונים במועצת יד ושם, מרצה, חוקר ומיוזמי הפרויקט "תרומת ניצולי השואה להקמתה של ישראל והתפתחותה", במסגרתו הפיק עם צבי גיל ומיכה שגריר את סדרת הסרטים "עופות החול", המתמקדת בניצולי שואה בולטים בחברה הישראלית, שתרמו להקמת מדינת ישראל וביסוסה.

ספרו של טייטלבאום "הפתרון הביולוגי" שימש את ועדת דורנר, ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה, ועדה שהוקמה על ידי הוועדה לביקורת המדינה ב-2008 ובראשה עמדה שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. הוועדה המליצה על שינוי היחס של מדינת ישראל לאלה הנזקקים מקרב ניצולי השואה, וחוללה שינוי בחייהם של נזקקים רבים מקרב ניצולי השואה.

בין ספריו של טייטלבאום:

  • כן, היה רע לתפארת (סטימצקי, 2016) – אוטוביוגרפיה.
  • אחד מכל שמונה (יד ושם, 2015) – על הפרטיזנים היהודים ביוגוסלביה הכבושה.
  • הפתרון הביולוגי: שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה (הקיבוץ המאוחד, 2008)
  • זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ (בשיתוף עם משה זנבר – הוצאת מורשת, 2000)
  • ישראל על פרשת דרכים (בשיתוף העיתונאי מירקו קלארין). הספר יצא לאור בשפה הסרבית ביוגוסלביה בשנת 1984.

ספרים נוספים שכתב טייטלבאום ראו אור גם בגרמנית ובסרבו-קרואטית.

באפריל 1995 מלאו חמישים שנה לשחרור ממחנה הריכוז ברגן-בלזן, והניצולים הוזמנו לטקס הזיכרון שנערך בעיר ברנדנבורג, באולם המפואר של ארמון ססיליינהוף, אחרון הארמונות של שושלת מלכי פרוסיה לבית הוהנצולרן. במהלך הטקס הושמעה היצירה שהלחינה בתי הצעירה, איריס, למילות השיר שכתבתי על אודות "הרכבת האבודה" שלנו. היצירה, למקהלה ולכלי הקשה, הוקלטה על ידי מקהלת תלמידים של בית הספר לאמנויות של תל אביב ואף הושמעה בשעתו ב"קול ישראל". וכך עמדנו באולם המפואר, שלושת דגלי הלאום, של ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית, עמדו במרכז החדר ויצירתה של איריס, קולותיהם של הילדים מישראל ומילות שירו של בוגר ברגן-בלזן, אני, מילאו את החלל. (ע' 314)

***

השואה השפיעה על חיי. הסקתי ממנה שני לקחים מרכזיים:

הלקח היהודי: רק מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית ויהודית, מהווה בית לעם היהודי. לכן עליתי לארץ ובניתי פה את חיי.

הלקח האוניברסאלי והאישי: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". כל חיי השתדלתי לנהוג כך.

ראול נישא לעליזה לבית אייזן ז"ל, ניצולת השואה אף היא, ביוכימאית, חוקרת סכרת ופסלת, ולהם שתי בנות וארבעה נכדים.