מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אברהם שילדקראוט

ניצול השואה אברהם שילדקראוט שרד את גטו דמבלין, מחנה עבודה ואת מחנה הריכוז בוכנוולד. אביו נרצח בשואה. אברהם הוא איש עדות ומלווה משלחות לפולין.

תצלומים

אברהם שילדקראוט נולד בדמבלין שבפולין בשנת 1933 ולו שלוש אחיות. להוריו יחיאל וחיה-רבקה היתה חנות מזון במרכז העיר. המשפחה קיימה אורח חיים מסורתי וכל ערב שבת נהג האב להזמין אורח לארוחת שבת. בשבתות למד אברהם בחדר. שתי אחיותיו הגדולות למדו בבית ספר כללי.

עם כניסת הגרמנים בספטמבר 1939 ברחה המשפחה לעיר הסמוכה ריקי, אך כעבור זמן קצר שבה לדמבלין. הגרמנים החרימו את מחסני המזון של חנות המשפחה. בנובמבר 1940, עם הקמת הגטו בדמבלין, גורשה אליו המשפחה.

כשיצאנו מהדירה חיכו גויים ליד הדלת והתנפלו על הדירה. זה תופס את השמיכה וזה תופס את הפמוטים שאמא היתה מדליקה בהם נרות. היה ספר תורה קטן שקיבלתי מתנה מסבא. את הכל לקחו. שאלתי: "למה הם לוקחים את זה?" אמא אמרה: "כשנחזור, נקבל בחזרה." היא לא רצתה לספר לי שלא נקבל את כל הדברים האלה בחזרה. יצאנו רק עם מה שהיה לנו ביד.

מהגטו נלקח האב לעבודה בכריית פחם. המשפחה התקיימה ממסחר עם הגויים שמחוץ לגטו.

לפעמים היו לוקחים אישה שתלמד אותי לקרוא ולכתוב, אבל כל דבר היה סודי. היו צריכים לסגור את התריסים והחלונות. היינו חיים בפחד.

המשפחה שרדה שתי אקציות שהתקיימו בגטו.

אמא היתה מכניסה את אחותי הקטנה מתחת לשמלה, שלא יראו אותה. אותי היא החזיקה ביד והיתה עומדת כך שלא יראו אותי.

באקציה של אוקטובר 1942 עזב אברהם את שורות ההולכים אל הרכבות והתחבא. אביו מצא אותו והבריח אותו בעזרת שוחד לקבוצת עובדי הפחם בה עבד במחנה עבודה בדמבלין. האם ברחה במהלך האקציה אך שבה אל המפונים שצעדו לכיוון הקרונות והצליחה להוציא את בנותיה.

אבא חזר ולקח אותי בחזרה לגטו. העיירה התרוקנה לגמרי. היה חושך. על המדרכות היו מלא הרוגים, מלא דם ואנשים שירו בהם, אנשים שניסו לברוח.

בני המשפחה שבו לגטו שכעת היה ריק מיהודים כמעט לחלוטין.

אני עובר שוב ברחוב. הולכים שלושה יהודים מבית הכנסת עם הטלית. עובר שם פטרול של גרמנים. חיילי הפטרול עוצרים את היהודים ושואלים: "מה יש לכם פה ביד?" היהודים עונים: "אנחנו יהודים דתיים ובאים מבית הכנסת."

"תראו לנו מה יש לכם שם."

הגרמנים ראו שאלה טלית ותפילין. הם אמרו:

"תראו לנו איך עושים את זה."

היהודים שמו את התפילין על המצח ולבשו את הטלית. ואני מסתכל מהצד.

אחד הגרמנים אמר: "תסתובבו עם הפנים לקיר."

אני רואה שהם מוציאים את הכידונים, שמים אותם על הרובים ודוקרים אותם.

בזכות שוחד ששילמו בני המשפחה למכרים נוצרים, שובצו האם והאחיות לעבודה בשדה התעופה הקרוב ובמחנה עבודה בדמבלין. אברהם הסתתר. מדי פעם השיג תפוח אדמה ושמר לבני משפחתו, שהיו מגיעים לצריף המגורים מדי ערב. 

עם התקרבות הצבא האדום הועברה המשפחה למחנה וארטה (Warta) בצ'נסטוכובה. במחנה נרצחו ילדים אך אברהם שרד בעזרת פקיד גרמני. לאברהם נאמר להסתיר את גילו האמיתי. הוא אמר שהוא בן 13 ולא 11 וכך שובץ לקבוצת העובדים הגברים ועסק בייצור תחמושת. הפקיד הגרמני נתן לו מדי פעם כריך ואברהם שמר את הכריך לאחותו הקטנה. "גם אם היו נותנים לי זהב, לא הייתי מחליף. זה היה בשביל האחות שלי."

כשקרב הצבא האדום למחנה שלחו הגרמנים את הגברים לכיוון גרמניה בקרונות בקר. לפני שעזבו אברהם ואביו את המחנה הצליחה אמו לזרוק אל אברהם שטר של חמישים דולר: "אולי תצילו את עצמכם, מי יודע?"

אברהם ואביו הגיעו למחנה בוכנוולד. בעת הקליטה הופשט אברהם מבגדיו, אבל את השטר שנתנה לו אמו שמר בפיו. כשנדרש לפתוח את פיו, הכניס את השטר מתחת הלשון והשטר לא התגלה. "מה יצא לי מזה? בבוכנוולד לא יכולתי לקבל בעד השטר הזה שום דבר."

היו דיזנטריה וטיפוס, ומתו מרעב. היינו שוכבים כמו סרדינים, ראש אל רגל, רגל אל ראש. הייתי קם בבוקר ורואה מתים: זה מת, זה מת, ואני ישן עם מתים. היו שם אנשים שהיו לוקחים אל העגלה שמחוץ לצריף והיו זורקים את המתים על העגלה ולוקחים אותם לקרמטוריום. ראיתי גוסס שזרקו אותו על העגלה לקרמטוריום. התרגלתי לראות איך תולים ואיך רוצחים ואיך יורים. התרגלתי לישון עם המתים. אני ואבא חיכינו למוות.

מאות אווירונים עברו מעלינו. אנשים היו יוצאים מהצריף וצועקים: "תזרקו פה פצצה!"

יום אחד עמדתי שוב במסדר. איש אס-אס עם הכלב עבר. היה לו סנדוויץ' ביד. רציתי להתחנף אליו. הייתי הילד היחיד במסדר. אמרתי לו בגרמנית: "יש לך כלב יפה."

חשבתי שאם אדבר ככה, אולי ייתן לי את הסנדוויץ'. הוא שאל: "מה אמרת?"

"אמרתי שיש לך כלב יפה."

הוא הסתכל עלי. חשבתי: מה הוא יעשה עכשיו? יירה בי?

"לכלב יש שם. לך אין שם. לך יש רק מספר."

אברהם התקיים מגניבת תפוחי אדמה. "מי שנתפס בגניבה נתלה לעיני כולם. אם לא הייתי גונב, לא הייתי קיים היום."

אברהם הצליח לעבור לצריף ובו כ-250 ילדים. אביו יחיאל נרצח כשניסה לשהות לצד אחיו הגוסס.

ב-11 באפריל 1945 שוחרר אברהם על ידי הצבא האמריקאי. הוא הצטרף לקבוצת ילדי בוכנוולד והגיע עמה לצרפת בחסות הצלב האדום. הוא הגיע ליישוב אקואי (Écouis) ובעזרת הג'וינט מצא את אמו ושלוש אחיותיו באנסבך שליד נירנברג.

ב-1947 עבר אברהם לאיטליה דרך הרי האלפים. הוא הגיע למחנה עקורים במילאנו, שם למד בבית ספר בתמיכת הג'וינט, בעזרת מורים מארץ ישראל. הוא למד עברית ומעט איטלקית ועבר למחנה עקורים בטורינו. ב-1948 הגיע אברהם לישראל.

אברהם למד מכניקה ועבד בתיקון כלי רכב. לאחר מכן גויס לצבא ושירת בחיל הים. לאחר שחרורו מהצבא התקבל למשרת טכנאי באגד והיה אחראי מוסך ונהג באגד. בשנת 2016 עבר בר מצווה, לראשונה בחייו.

אברהם הוא איש עדות המלווה מסעות נוער לפולין.

לאברהם ולמרים שתי בנות ושמונה נכדים.