• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

פרידז'יה רוטברד

פרידז'יה רוטברד לבית שטודן היא ניצולת השואה מפולין, שרידה יחידה מכל משפחתה. היא התחזתה לנוצריה וכך שרדה והגיעה למנזר, בו שהתה עד תום המלחמה. פרידז'יה עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ גן שמואל.

תצלומים

פרידז'יה (פרידה) רוטברד נולדה בשנת 1934 בגורשקוב (Gorzków) שבנפת קרסניסטב במזרח פולין (כ-45 ק"מ דרומית-מזרחית ללובלין) לשלמה-פישל וחיה-פייגה (פייגל'ה) שטודן. שלמה-פישל היה סוחר ולמרות סביבתו האדוקה, נהה אחרי הציונות. הוא היה לוקח את פרידז'יה לטיולים ארוכים בכיכר העיר, בגן הציבורי שליד בניין העיריה ובו עצי אלון עתיקים ועצי ערמון רחבי צמרת, ולאורך הנחל, שם היו צופים באווזים ובברווזים. לעתים היו השניים מתרחצים בנהר ולאחר מכן היה האב מתיישב בצל עץ ערבה על שפת הנחל ומנגן לפרידז'יה בכינורו.

ביתנו היה סמוך לכנסיה. חומת הכנסיה גבלה ברחוב שהפריד בינה לבין ביתנו. מעבר לכנסיה זרם נהר ואני נהניתי לשחק על הגדה המכוסה עשב צפוף וגבוה.

המשפחה התגוררה בביתם של הורי האם. עם הכיבוש הגרמני הופקעה חנותו של שלמה-פישל. הוריו גורשו ממשקם בדמבינה ונאלצו לעבור לגורשקוב ולגור עם בנם ומשפחתו.

בתחילת 1941 נולד אחיה של פרידז'יה, פייבל. הוא לא נימול עקב האיסור הגרמני על ברית המילה.

במרס 1941 גורשו יהודי גורשקוב לעיירה איזביצה (Izbica-Wieś), כעשרים קילומטרים דרומית-מזרחית משם.

שיירת עגלות הרתומות לסוסים עושה דרכה בין הגבעות הירוקות המכוסות במטעי תפוחים שהחלו ללבלב, ואנחנו נוסעים בשיירה לכיוון לא ידוע.

המגורשים הגיעו לכפר על אם הדרך מגורשקוב לאיזביצה, שם הושאר אחיה התינוק של פרידז'יה, פייבל, בביתו של איכר ממכרי ההורים. "עד היום איני יודעת למי נמסר אחי ואיפה זה קרה."

באיזביצה שוכנה המשפחה – פרידז'יה, הוריה ושלושה סביה – בחדר אחד. לאחר מספר שבועות הודיע האב:

בחודש האחרון סבבתי בכפרים וביערות... באחד המקומות, כעשרה קילומטר מכאן, איתרתי יער סבוך של אשוחים ועצי לבנה ולידו פלג מים. שם בסבך חפרתי מחפורת מרווחת וכיסיתי אותה בענפים ואדמה. הסוויתי אותה כך שאי אפשר לזהות אותה ממרחק של מטר. לשם אביא את פייגל'ה והילדה. שם ננסה למצוא מסתור עד שהדברים ישתנו.

ההורים ברחו עם פרידז'יה ונאלצו להשאיר מאחור את הסב, אביו של שלמה-פישל, ואת הסבתות.

הסבים עמדו בדלת. שתי הסבתות נצמדו זו לזו ועמדו ביחד, בוכות בשקט. ואני לא הבנתי מדוע הן בוכות. הרי ההורים רק לוקחים אותי לטייל... תיכף נחזור... ניסיתי להגיד להם זאת...

היום, בדיעבד, אני מבינה שהאנשים הזקנים ידעו היטב שהפרידה תהיה ארוכה מאד, ואולי גם לא נתראה יותר. הם הבינו שאין ברירה אחרת אלא להניח לאבא ואמא לבצע את תכניתם. כנראה כבר אז ידעו שזה סיכוינו היחיד לשרוד.

לאחר מספר שבועות הגיע האב לאחד ממכריו, איכר בכפר גרבובייץ (Grabowiec), כ-30 ק"מ ממזרח לאיזביצה, וזה הסכים להסתיר את השלושה. הם שכנו בפינת גורן ישנה ומתפוררת, בין חבילות קש, על גבול היער.

אסור להרעיש ואסור לדבר בקול רם, ואבא מלמד אותי לקרוא ולכתוב לאורה הקלוש של שלהבת המנורה.

האב היה יוצא לחפש מזון, ולעתים נעדר ימים שלמים. לעתים הצליח להביא ספרים לפרידז'יה. באחת הפעמים שב ובפיו בשורת איוב: הסב והסבתות נלקחו ונרצחו.

באחד הבקרים הגיע האיכר ולחש כי עליהם לברוח מהר: הגרמנים סורקים בכפר בחיפוש אחר תוצרת חקלאית להחרמה.

קפצנו מעל הגדר של האיכר ונמלטנו ליער. אבא ואמא רצו את כל הדרך, עד שהיער הסתיר אותנו לגמרי. כל הדרך אבא נשא אותי על גבו. כאשר התיישבנו לבסוף בסבך, שמעתי את נשימותיהם הכבדות של הורי. נשארנו שם, מסתתרים בסבך, עד ששמענו את שריקותיו של האיכר.

באחד הימים יצא האב ולא שב. האיכר שהסתיר את פרידז'יה ואמה סרב להמשיך להסתירן בלא שיקבל על כך תמורה. השתיים נאלצו לעזוב את המסתור ולנדוד ביערות במשך חודשים רבים.

הסתיו בפתח ולבושנו דל ולא מגן עלינו בלילות הקרירים. אין אפשרות להתרחץ, אלא רק כשאנו מגיעות לאיזה פלג ביער, ואני מלוכלכת ומכוסה פצעים שאינם נרפאים. למרות מאמציה של אמא לשמור על הנקיון של שתינו, מראנו נורא. בגדינו בלויים ואנחנו מלוכלכות, נעלינו קרועות. אנחנו נראות כמו שתי צועניות.

"אין מטרה להליכה זו. אין מקום שאליו חייבים להגיע. רק תכלית אחת יש בצעדה האינסופית ביער הגדול הזה, שאין לו התחלה ואין לו סוף: הישרדות! כל מי שבכוונתו לשרוד חייב להישמר ולחשוש מכולם. חושיהן מתחדדים והן מתחילות להכיר ולזהות את קולות היער השונים. חרדה תוקפת אותן תמיד לשמע רחש זר, שאינו שייך לקולות המוכרים, והן ממהרות לחפש להן מסתור."

לעתים היו השתיים צופות שעות על בקתת איכרים, ורק כשסברה האם שפני האיכרים מעידות על טוב לב, היתה מתקרבת ומבקשת מעט מזון. לעתים היו מגרשים אותן בצעקות, במקלות ובכלבים.

לאמא שערות שחורות ושלי בהירות-בהירות, כמעט לבנות, וגם עיני כחולות. בלילות אמא משננת לי בלי הרף: "אם הגרמנים יתפסו אותנו, את צריכה להגיד שאינך יהודיה ואני אינני אמך." אמא בטוחה ששערי הבהיר יצילני.

פרידז'יה ואמה נתפסו באחד האסמים שבהם ישנו. האיכר שתפס אותן הזעיק את הגרמנים והאוקראינים. בדקות המעטות לפני הגעתם של שוביהן, הספיקה האם לשנן לפרידז'יה: "מעתה את ילדה פולניה ושמך פרידריקה קובלסקה", וחזרה איתה על סיפור הכיסוי שלה.

פרידז'יה ואמה נכלאו בהרוביישוב (Hrubieszów) ונחקרו. נאמנה להנחיות אמה, טענה פרידז'יה שוב ושוב שהאישה שנכלאה איתה אינה אמה. לאחר חקירות שנמשכו ימים רבים השתכנעו הגרמנים שפרידז'יה היא פולניה נוצרית ואפשרו לה להתרחץ. פרידז'יה שכחה מתי היתה הפעם האחרונה שבה התרחצה במים חמים. התאפשר לה לשוטט ברחבי בניין המשטרה והמעצר, וכך הגיעה לחלון תא המרתף, דרכו ראתה את אמה. גם האם הצליחה לראות את פרידז'יה:

פרידז'יה שלי, מתוקה! התרחקי מהר מכאן! שלא יגלה איש, חס ושלום, שאני אמך! תודה לאל, רואה אני שהם מטפלים בך יפה! הוי, כמה שהוקל לי! כמה טוב שמביטה אני בך עוד פעם אחת! זכרי רק שאת פרידריקה קובלסקה!

קצין גסטפו גרמני פרש על פרידז'יה את חסותו וביקש מהאלמנה הפולניה המבוגרת, אצלה התגורר, לאמץ את פרידז'יה. הפולניה סברה שפרידז'יה שכחה את התפילות הנוצריות. היא לימדה לה אותן ורשמה אותה לכיתה ג' בבית הספר המקומי.

באחד הימים הלכה פרידז'יה לבית הספר וראתה בחצר בניין המשטרה, מעבר לסורגים, את אמה נרצחת ביריה. למשמע זעקתה יצאה אליה הפולניה אצלה שהתה וניסתה להרגיע אותה. למרות הזעזוע, הצליחה פרידז'יה להימנע מלהסגיר את מוצאה. הפולניה לא ידעה שהנרצחת היתה אמה של פרידז'יה, וסברה שפרידז'יה מבוהלת כי ראתה כיצד הורגים בן אדם.

שנים רבות לאחר שהמעשה הזה ארע, לא הייתי מסוגלת לספר אותו. לא הייתי מסוגלת להעלות אותו על שפתי ולספר לאחרים כיצד אני, הבת, התנכרתי לאמי, וכיצד נטשתי אותה שם למות בחצר. האם יכולתי אחרת? ילדה בת תשע. עד היום אני מתמלאת רגשי אשמה ומחשבות קשות, שמא גם לה היה סיכוי להינצל... הנורא הוא שאין לי תשובה לשאלות האלו.

בסתיו 1942 הביאה הפולניה את פרידז'יה למנזר בטורקוביצה (Turkowice) שליד הרוביישוב, בו היה בית יתומים ושהו בו מאות ילדים וילדות פולניים ואוקראינים. פרידז'יה צורפה לקבוצת ילדות פולניות ואוקראיניות, רובן יתומות. סדר היום הורכב מתפילות ולימודים, וממשחקים וטיולים במידת האפשר. פרידז'יה למדה מהר את התפילות ומנהגי הדת הקתולית. לנזירות נאמר שהיא יתומה מפשמישל. כשהיו ניגשים אליה ילדים שבמקור היו מפשמישל, היתה פרידז'יה מקשיבה לדבריהם בשתיקה ומהנהנת, עד שלמדה משיחותיהם את שמות המקומות בפשמישל ותיאוריהם. לאחר זמן קצר יכלה "לתאר חוויות" מהעיר בה לא ביקרה מימיה. 

אחרי חודשים רבים התרגלתי לחיי המנזר והתחלתי לשכוח שאני יהודיה. התחלתי להאמין בישו ובאם הקדושה. לעתים נישקתי את הצלב הענוד לצווארי, שהעניקה לי הנזירה. רק מדי פעם מציפים אותי געגועים חזקים לאמא ולאבא ואני משננת לעצמי לא לשכוח מי אני באמת. אני חוששת לשכוח את שמי האמיתי. רקמתי את שם משפחתי על פיסת בד ותפרתי אותה לתוך המעיל. כך לא אשכח את שם משפחתי האמיתי.

במנזר התחברה פרידז'יה לטרסקה (תרזה), ילדה קטנה ושחורת שיער. לאחר תקופת היסוסים, התוודתה טרסקה בפני פרידז'יה כי היא יהודיה.

לאחר שחזתה ברצח אמה, סברה פרידז'יה שלא נותרו יותר יהודים בעולם. היו ימים שחשבה לתומה שהיא אולי הילדה היהודיה האחרונה בעולם, וגורלה נחרץ להיות נזירה. כעת מסתבר שישנם ילדים יהודים נוספים, לא כפי שהיה נדמה לה. ואולי אפילו כאן, במנזר בטורקוביצה, מלבדה ומלבד טרסקה.

האחות אירנה ואם המנזר סטניסלבה פולכאיילו ידעו שפרידז'יה יהודיה ולמרות זאת הסתירו אותה. פרידז'יה עברה את הטקסים הנוצריים של טבילה וקבלת הקומוניה הקדושה, והכינה את עצמה להיות מורה נזירה.

בסוף יולי 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום.

בקיץ 1946 הגיעה למנזר דבורה זילבר-פליישר. פליישר איבדה את כל משפחתה בשואה אך שרדה בזהות של פולניה בשם פאני מרישיה. לאחר המלחמה פעלה פליישר להחזרת ילדים יהודים ששרדו לחיק עמם, במסגרת הקואורדינציה הציונית להצלת ילדים. עקב נסיונה המר והממושך בתקופת השואה, חששה פרידז'יה להיחשף בפניה כיהודיה.

כאשר קוראים לי למשרדה של אם המנזר, אני עומדת בפנים, כולי מבוהלת ומכחישה בתוקף שאני יהודיה. כל הזמן אני חוזרת ואומרת לנוכחים שאני ילדה פולניה יתומה וששמי פרידריקה קובלסקה. היסוסי חולפים רק כאשר מרישיה מספרת על עצמה וכיצד היא ניצלה במלחמה.

פרידז'יה נסעה עם פליישר ללודז' ונשלחה לביתה של משפחה יהודית, משפחת ברגמן. לאחר פוגרום קיילצה שהתחולל ביולי 1946 עזבו בני משפחת ברגמן את פולין ודבורה פליישר העבירה את פרידז'יה לבית הילדים של הקואורדינציה בלודז'. פרידז'יה הצטרפה לקבוצת בני הנוער "גאולים" (מאוחר יותר "יסעור") תחת הדרכתה של סלה דרוקר-פרנקפורט. בסוף 1946 חצתה קבוצתה של פרידז'יה את הגבול לצ'כיה ומשם עברה לגרמניה והגיעה למחנה העקורים בדורנשטט (Dornstadt). הקבוצה הצטרפה לקבוצת הילדים של חסיה בורנשטיין-ביליצקה.

באפריל 1947 הפליגה פרידז'יה עם קבוצתה לארץ ישראל באוניית המעפילים "תיאודור הרצל". האונייה נתפסה על ידי הבריטים ולאחר מאבק אלים, בו נהרגו שלושה מהמעפילים, הועברו המעפילים למחנה מעצר של הבריטים בקפריסין. באוגוסט קיבלו ילדי קבוצת "גאולים" אשרות כניסה לארץ ישראל, ולאחר שהות במחנה המעצר בעתלית הועברו הילדים לקיבוץ גן שמואל. בקיבוץ הקימה פרידז'יה משפחה ובנתה את ביתה.

פרידז'יה מסרה דפי עד להנצחת אביה שלמה-פישל, אמה חיה פייגה, סבה לייב שטודן, סבה פייבל זיידוובר וסבתה איטה זיידוובר. סיפורה הונצח בספר שכתב בעלה שמואל, "יונה קטנה בגן שומם" (הוצאת מורשת, 2003), ממנו לקוחים הציטוטים המובאים כאן.

לפרידז'יה ולשמואל רוטברד שלושה ילדים וחמש נכדות.