• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אוה קרצובסקה

אוה קרצובסקה הייתה ניצולת השואה מביאליסטוק, מורדת ולוחמת מחתרת 

תצלומים
אותות הוקרה

אוה קרצובסקה נולדה ב- 18 בדצמבר 1924 בביאליסטוק לאסתר ולד"ר סמואל קרצובסקי (Kracowski), רופא פרטי וציבורי שעבד בבית החולים היהודי. ד"ר קרצובסקי היה מומחה ידוע למחלות פנימיות, ובשנות העשרים שרת כרופא בצבא הפולני בדרגת רב סרן. בשנת 1930 נולד אחיה של אוה, יואל ("יולק").

היתה לי ילדות מאושרת. למדתי בבית הספר הפרטי של גברת ווזניצקה, ששכן על יד בית החולים היהודי בו עבד אבי. בית זה עדיין קיים. ראיתי אותו באחד מביקורי בביאליסטוק לאחר המלחמה. מעט יהודים למדו שם. רוב התלמידים בבית הספר היו ילדי האריסטוקרטיה הפולנית.

לאחר שנתיים עברתי לגימנסיה היהודית היקרה והיוקרתית דרוסקין. כמעט לכל המורים היה תואר דוקטור. מקצועות כמתמטיקה, היסטוריה ופולנית נלמדו ברמה גבוהה במיוחד. הכל נלמד בשפה הפולנית.

שפת הדיבור בבית המשפחה הייתה פולנית, אך ההורים דיברו גם גרמנית והאב אף דיבר צרפתית עם חבריו ויידיש עם לקוחותיו.

אבי לא היה אדם דתי ולא הלך לבית הכנסת. אמי, לעומת זאת, שמרה על המסורת.

בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את ביאליסטוק. המשפחה אולצה לשכן בביתה בעלי תפקידים במשטר הסובייטי. הגימנסיה חויבה ללמד את כל המקצועות ברוסית, והמנהל וחלק מהמורים נשלחו לסיביר. 

ב-27 ביוני 1941 כבשה גרמניה הנאצית את ביאליסטוק. חיילי ורמאכט נכנסו לבתים, הוציאו יהודים - ביניהם ד"ר קרצובסקי - ושרפו כ-800 יהודים בבית הכנסת הגדול. ביום הכיבוש נרצחו 2,000 מיהודי ביאליסטוק. האמא אסתר, אוה ויולק נכלאו בגטו שהוקם בביאליסטוק.

הרגשנו בחסרונו של אבי שדאג למזון ומוצרים. בזכות אבי נתנו לנו לגור בבניין בית החולים ועבור עבודתה של אמי היינו מקבלים מוצרי מזון.

אוה השיגה עבודה מחוץ לגטו, בבית חרושת למדים גרמניים. בנוסף לעבודה, לימדה אוה ילדים פולנית, לטינית ומתמטיקה תמורת תשלום זעום.

בפברואר 1943 הייתה בגטו אקציה ראשונה. הלכנו לבית החרושת ומשם לא לקחו אנשים. ראש היודנראט אפרים באראש טען שאנו נחוצים אך ידעתי שהגטו לא יתקיים לנצח ושגם עבודה קשה לא תציל אותנו. חיפשתי קשרים עם המחתרת בגטו. נודע לי שיש מחתרת יהודית, שיש להם רדיו ושהם מדפיסים כרוזים. לא שיתפו אותי כי הייתי צעירה מדי וכי למדתי בגימנסיה של בעלי אמצעים, ולכן סברו שאני שייכת לנוער "סלוני". הם טעו: כמוהם, הייתי רעבה וסגורה מאחורי חומה.

נשבעתי שלא אלך לרכבת ולא אסע אל הבלתי נודע. העדפתי למות במקום, תוך כדי התנגדות.

במרס התקבלה אוה למחתרת גטו ביאליסטוק. את עבודתה בבית החרושת ניצלה אוה כדי לגנוב חלקי מדים גרמניים, לפי הוראות המחתרת.

הכרתי בחור צעיר מבית החרושת. הוא בא ממשפחה פשוטה אבל היה יפה תואר ואינטליגנטי: מוישה לב. מוישה הראה לי מקום מפגש ברחוב סמולנה (Smolna), שם היה עלי להתייצב במקרה של הודעה. נשק לא נתנו לי. ידעתי על בקבוקי מולוטוב שיוצרו בגטו, אבל לא ידעתי איפה מייצרים אותם.

ליל ה-15 באוגוסט 1943 היה ליל ירח יפה. ישבתי עם חברים על מרפסת בית החולים ומסביבנו המון אנשים. היה חם. הלכנו לישון בחצות. כמה שעות מאוחר יותר היה הגטו מוקף גרמנים. נמסרה לי הודעה שעלי להיות במקום המפגש בשעה תשע בבוקר.

אמרתי לאמא שיש מקום במחבוא ועלי ללכת. אם אמא היתה אומרת שעלינו להיות ביחד, לא היה לי האומץ לעזוב וללכת. אבל היא אמרה: "אני לא יכולה להציל אותך. לכי." נפרדתי ממנה על השביל מול בית החולים. יותר לא ראיתי אותה.

בנקודת המפגש של לוחמי המחתרת ברחוב סמולנה היו כ-100 אנשים. לרבים היה נשק. למנהיגי הקבוצות היו רובים. אוה קיבלה בקבוקי מולוטוב.

עמדנו ליד הגדר ברחוב יארוביצקה. ילדים היו צריכים להודיע זה לזה על כניסת גרמנים לגטו ואז היה עלינו להדליק את הגדר. פתאום ראינו טנקים גרמניים. מכונית ראשונה נכנסה לגטו. ילד בן 13 זרק בקבוקי מולוטוב ופצע קצין שישב במכונית. הגרמנים נכנסו לרחוב צ'יפלה (Ciepla) והתחילו לירות באנשים שהלכו למקומות איסוף עם מטעניהם. רבים נהרגו. היריות הגיעו אלינו. הייתי עם מוישה וחברו. פתאום הפסיקו היריות והגרמנים דחפו אותנו לרחוב נובוגרודזקה (Nowogrodzka) לגינה של באראש, שם התרכזו אנשים שהיו כביכול מיועדים לנסוע לעבוד. גרמני הודיע שהממושמעים יחיו במחנה עבודה והמתנגדים ייַרו במקום.

רצנו מהר דרך חצר. הגדר נשרפה והצלחנו להגיע לרחוב פבריצ'נה (Fabryczna) 9. שם היה בניין אבן גבוה ושם, בעליית גג, היו שני מחבואים. התקרות במחבואים היו כל כך נמוכות שאי אפשר היה לעמוד על הברכיים. דרך חור ראינו איך הגרמנים דחפו אנשים והוציאו ילדים בני ארבע עד שבע מבית היתומים עם שתי מחנכות. תמונה זאת עומדת לנגד עיני כל חיי.

בלילה יצאו אוה וחבריה מהמחבוא וגילו שלושה מחבואים עם מזון ומים. המסתתרים באחד המחבואים הציעו לאוה להצטרף אליהם, אבל אוה דרשה שגם חבריה יתקבלו למחבוא, ולכך לא הסכימו המסתתרים.

הגרמנים ניתקו את אספקת המים והחשמל והחלו בחיפושים. שלושת המחבואים התגלו, אך לא המחבוא של אוה.

בלילות היינו יורדים לדירות בחיפוש מזון. שתינו מחבית מלאה ירוקת שהייתה מיועדת לכיבוי שרפה. פחדנו שהגרמנים יגלו שמישהו משתמש במים.

אכלנו דייסה לא מבושלת. כשהיא נגמרה, הבנים היו הולכים כל לילה רחוק יותר בשטח הגטו. הם היו מביאים מידע על קבוצות שנמצאו במחבואים אחרים, ועל בתי חרושת שנשרפו כתוצאה מחבלות של קבוצות מחתרת שעוד התקיימו.

באחד הלילות ירו הגרמנים באוה ובחבריה, ומוישה נפגע. אוה וחבריה הצליחו לשאת אותו למחבוא. אוה יצאה לרחובות הגטו והצליחה למצוא עבורו תרופה, תוך סיכון חייה, אך מוישה נפטר בייסורים.

כשהחלו הפולנים לפשוט על הגטו ולהחרים רכוש, החליטו אוה ושניים מידידיה לצאת בלילה ליערות.

עברנו הרבה מכשולים. כמו חיות, הצלחנו להרגיש סכנות ואף לראות בלילה. הצלחנו לצאת מביאליסטוק ולהגיע [ליערות ליד העיירה סופארסל שליד ביאליסטוק].

מצאנו בונקרים שרופים. עדיין עלה מהם עשן. היינו רעבים ובשדות הסתיו לא היה כלום. דיברתי פולנית ללא מבטא והעזתי להיכנס לבית כפרי ולבקש קצת מים ואוכל. הפולני ניסה ללכוד אותי. ברחתי דרך החלון.

ב-7 בנובמבר 1943 נרדמנו על יד טנק סובייטי נטוש בלי לדעת שהיה זה מקום מפגש של הפרטיזנים. בלילה הגיעה לשם מרילקה רוז'יצקה שהביאה תרופות וחלקי רובה. אחריה הגיעו פרטיזנים. ידענו שגרמנים לא נכנסים ליער בלילה, ופתאום שמעתי רעשים. יצאתי מול הפרטיזנים. בהתחלה לא האמינו לנו ששרדנו מחוץ לגטו בכל הזמן שעבר מאז חיסולו בספטמבר. למזלנו, מרילקה הכירה אותי מביאליסטוק והפרטיזנים הסכימו שנצטרף.

אוה צורפה לקבוצה של שמונה אנשים עם ארבעה רובים. אחד הרובים היה ללא כדורים, והשתמש בו רק מי שהלך לכפר כדי לבקש או לגנוב אוכל. חברי קבוצת הפרטיזנים השיגו נשק נוסף, חתכו חוטי טלגרף בלילה, יצרו קשרים עם כפריים פולנים ובלרוסים, ודיברו אתם רוסית כדי שלא תתגלה יהדותם.

השתדלנו לא לפגוע בתושבי הכפר. היינו לוקחים רק דברים ומוצרי מזון שהיו נחוצים לנו. השתדלנו לא לקחת מעניים, וגם לעשירים היינו משאירים. לא לקחנו לחם ושומן חזיר. ידענו שאם נהרוג חזיר, תושבי הכפר יתלוננו ויגידו שהרגנו שלושה או ארבעה חזירים. השתמשנו בסוס להוביל את הדברים שלקחנו, הורדנו אותם מהעגלה ולסוס נתנו מכה עם שוט והוא חזר לבעליו.

הפרטיזנים, ובהם אוה, תקפו רכבות, ארבו למכוניות בודדות של גרמנים ולקחו מדים גרמניים. הם רעבו כל העת, ובהתקפות של הגרמנים נהרגו רבים מהם. מעת לעת צורפו אליהם שרידי קבוצות שרבים מחבריהן נפלו.

פעמיים שבה אוה לביאליסטוק בתקופת המלחמה. בפעם הראשונה הבריחה רובה מהעיר ליער, ובפעם השניה יצרה קשר עם הקשריות חייקה גרוסמן, חסיה ביליצקה ומרילקה רוז'צקה.

ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את ביאליסטוק.

נכנסנו לעיר וצעדנו ברחובות השרופים של העיר. בפינת רחובות ורשבסקה וסינקביצ'ה, שם היה פעם "קפה לוקס", ראיתי פתאום שני גברים שחורים כמו צוענים. הכרתי את האחים קוריאניס - יאסק ויז'י. הם התחבאו בבור לאחר חיסול הגטו. הם זיהו אותי ורציתי לגשת אליהם, אבל המפקד הרוסי של הפרטיזנים צרח: "תחזרי מיד לשורה!"

אוה התגוררה בגרודנו שבבלרוס עם בעלה יוסף. לאחר המלחמה נולדה בתם אירית. בגרודנו עשתה בגרות, נתקבלה ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה וסיימה תואר ראשון. ב-1957 הצליחה המשפחה להגיע ללודז' שבפולין. אוה התקבלה לאוניברסיטה, עשתה תואר שני במתמטיקה והתחילה ללמד בבית ספר.

בדצמבר 1960 עלתה המשפחה לישראל. אוה היתה מורה למתמטיקה ב"תיכון חדש" בתל אביב. סיפר דן שגיא, נכדה:

החיבור של המורה אוה עם ילדים ובני נוער המשיך הרבה אחרי שיצאה לפנסיה בגיל 76 [בשנת 2001]. גם בגיל 93 הייתה יכולה לפעמים לשבת לשיחה עם אחד הנינים, והם היו מרותקים אליה, בין אם היתה מספרת סיפורים מביאליסטוק או מהפרטיזנים, ובין אם היתה "מתקיפה" אותם בחידות מתמטיות.

אוה היא היחידה ששרדה בשואה מכל בני משפחתה. אוה מסרה כשלושים דפי עד לזכר בני משפחתה, חבריה, בני כיתתה ושכניה שנרצחו בשואה, ובהם דף עד לזכר סבה יהושע, סבתה לאה, אמה אסתר, אביה סמואל, ואחיה הקטן יולק.

לאוה וליוסף בת יחידה, שני נכדים ושישה נינים.

אוה קרצובסקה נפטרה ב-4 בפברואר 2018.