מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

חנה קוטליצקי

חנה קלר-קוטליצקי היתה ניצולת השואה, שורדת גטאות טשביניה וחשנוב, מחנות לעבודת כפייה וצעדת המוות לוולרי. היא העידה במשפטיהם של פושעי מלחמה לאחר השואה, העידה בבתי ספר גרמניים ויזמה פעילויות רבות להנצחת זכרן של הנרצחות בצעדת המוות.
 

תמונות
אותות
קטעי וידיאו

חנה קוטליצקי נולדה בשנת 1921 בלייפציג שבגרמניה בשם אנה קלר, להוריה הירש-יעקב קלר, חזן ושוחט במקצועו, וטאובה לבית קלינגנפראו. חנה היתה בת אמצעית בין סימון, המבוגר ממנה בשנתיים, ורגינה, הצעירה ממנה בשבע שנים. בשנת 1929 עברה המשפחה לעיר גרה (Gera), שם ניהל האב את הקהילה היהודית. המשפחה היתה אורתודוקסית מודרנית, חובבת מוזיקה קלאסית וספרות. חנה למדה נגינה בפסנתר ולמדה בבית ספר עממי גרמני. רוב התלמידים היו נוצרים, ולחנה היו מספר חברים נוצרים.  

בספטמבר 1932 היטלר בא לתעמולת בחירות וראינו אותו במרצדס הפתוח. הוא היה במעיל גשם ועם היד כלפי מעלה. ואז עדיין לא הבנו.

בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עבר האב לגור בהולנד. חנה ויתר בני המשפחה נותרו בגרמניה, אך ב-1934 גורשו לפולין והתגוררו בעיירה אושוויינצ'ים (לימים נבנה לידה מחנה ההשמדה אושוויץ). ב-1936 עברה המשפחה לעיירה הסמוכה טשביניה, שם שב האב לעבוד כחזן ושוחט. כעבור שנה החלה חנה לעבוד בקונדיטוריה בעיירה הסמוכה חשנוב, על מנת לעזור בפרנסת המשפחה.

בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. סימון עזב לאזור המזרחי של פולין, שנכבש בידי ברית המועצות. יותר לא ראתה אותו חנה. בשנת 1941 נאלצה המשפחה לעבור לגטו שהוקם בטשביניה. בני המשפחה עבדו במפעל גומי ושעם. מכיוון שהיו מצוידים בכרטיסי עובד, לא חלו עליהם שעות העוצר. עם זאת, הם סומנו בסרט שרוול ולאחר מכן בטלאי צהוב, ותנועתם ברחובות העיירה הוגבלה. 

יהודים רבים בעיירה נעצרו במעצרים המוניים ("ראציות") ונשלחו למחנות עבודה בגרמניה. גם האב נעצר והועבר למחנה מעצר בסוסנוביץ. חנה אזרה אומץ, התייצבה במטה הגסטאפו בסוסנוביץ והציעה את עצמה במקום אביה. היא נשלחה לעבודה במחנה אאואנרודה (Auenrode) בשלזיה העלית, שם הועסקה בעבודות נקיון ומטבח. לאחר שבועיים הוחזרה לטשביניה, שם נותרה עד גירוש היהודים ב-1 ביוני 1942. 

בלילה הריצו אותנו התושבים אל כיכר השוק. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. את הזקנים והילדים עד גיל 14-12 העמידו בצד השמאלי, ואת היתר – ביניהם את אבי ואותי – בצד השני. לקחו ממני את אמי ואחותי והביאו אותן לאושוויץ. 

חנה ואביה הועברו לחשנוב, שם עבדו בייצור מדים לצבא הגרמני בבית חרושת גרמני. בפברואר 1943 התקיימה אקציה בחשנוב. חנה ואביה הסתתרו אך נתפסו והועמדו בכיכר השוק. התקיימה סלקציה וחנה הופרדה מאביה. יותר לא ראתה אותו. היא נשלחה לסוסנוביץ ומשם למפעל טקסטיל במחנה העבודה גרינברג שבחבל שלזיה (Grünberg, היום ז'יילונה גורה, Zielona Góra, שבמערב פולין). שם קיבלה את המכתב האחרון מאביה.

כאשר הגעתי לגרינברג היו שם כחמש מאות נשים. גרנו בתאים דו קומתיים עם שקי קש. את כולנו העסיקו במפעל. כל משמרת היתה בת 12 שעות, משמרת יום ומשמרת לילה, והיה מעט מאד מזון. היו הרבה מקרים של שחפת ומקרי מוות. פרט לגג מעל הראש לא היה לנו שום דבר. בעבודה אסרו עלינו לזוז ולנוע. עמדנו 12 שעות ברצף ליד המכונות ואז חזרנו למחנה. אני עבדתי ליד מכונה לניפוץ סיבים. לאט לאט התמלא המחנה עד לכאלף נשים.

בכל יום ראשון היה מסדר (appell). עמדנו חצי יום בחוץ. האוכל היה מינימלי, אבל היינו ביחד והיינו מחלקות כל דבר שהיה. אם למישהי היה קצת יותר, היא היתה נותנת לשניה. 

במאי 1944 הועבר מחנה גרינברג לשליטת האס-אס והפך למחנה ריכוז. 

שמרו עלינו משגיחות של האס-אס. על כל אחד מהבגדים שלנו היה טלאי סימון שעשוי מבד פסים, כמו הבד של מדי האסירים, כדי לסמן שאנחנו יהודיות. בסלקציות היינו צריכות להתפשט ערומות לגמרי. הם, במבט עיניהם, עשו הערכה של כל אחת מאתנו. לא שקלו אותנו, כי ממילא היינו בתת משקל. 

ב-29 בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, נשלחו חנה ויתר אסירות מחנה גרינברג מערבה, בצעדת מוות. 

הריצו אותנו אל הכביש. רבות מאתנו היו כמעט ללא בגדים. בינתיים גדל מספרנו לכאלפיים נשים. יצאנו למצעד המוות. היינו בדרך, ובלילות ישנו בשלג, תחת כיפת השמיים, כמעט ללא אוכל, מקרי רצח וסכנת מוות תמידית. גררנו את עצמנו במידת יכולתנו. ירו בנשים תוך כדי צעידה וגופותיהן פשוט הושארו במקום. כאשר התעוררנו בבוקר שכבנו בין המתים שקפאו בקור. הלכנו עשרים עד שלושים קילומטרים ביום, כמעט ערומות, ללא בגדים וללא אוכל. 

הצועדות הגיעו לכריסטיאנשטט (Christianstadt, כיום קריסטקוביצה, Krzystkowice, שבפולין). שם ברחה חנה מהצעדה, לבושה באוברול של חיל האוויר הגרמני. כשביקשה אוכל מתושבי הסביבה, נתפסה והושבה למחנה המעצר בכריסטיאנשטט. אז החליטה חנה שלא תנסה שוב לברוח. 

יצאנו שוב לדרך. לפני באוטצן (Bautzen) ירו הגרמנים בכ-50 נשים - בכל בחורה עשירית מהקבוצה שלי - בגלל גניבת לחם. היינו רק עור ועצמות. הריצו אותנו שוב לכביש. 

באמצע פברואר הגיעה צעדת המוות לאזור העיר דרזדן. מרחוק ראו חנה והצועדות את הפצצת העיר.

צעדנו עד לצוודאו (Zwodau). השארנו נשים רבות שמתו בדרך. בשלושה שבועות נספו כמחציתנו. רבות מאלה שנפטרו, קברנו למחרת בידינו. אישה מהאס-אס הוציאה בכוח מזרועותי חברה שלי ורצחה אותה לנגד עינינו. זה לא היה הרצח היחידי שלה.

חנה היתה עדה למקרי רצח נוספים של צועדות בצעדת המוות על ידי השומרים והשומרות. באחת החוות ביקשו מספר נשים מהאיכר המקומי לקחת שאריות אוכל מערימת זבל. האיכר הרשה להן. כשלקחו הנשים אוכל מהזבל, ירו בהן שומרי הצעדה למוות, לעיניה של חנה. במרס 1945 הגיע טור הצועדות לעיירה הלמברכטס (Helmbrechts), בה פעל תת מחנה של מחנה הריכוז פלוסנבירג (Flossenbürg). שם שהו הצועדות חמישה שבועות.

מגרינברג עד הלמברכטס לא ידענו מה זה להתרחץ. מי התרחץ? עם קצת שלג על הפנים? כשנכנסנו, ביום קור כזה, היינו צריכות להוריד כל דבר שהיה לנו על הגוף כי היינו מלאות בכינים. עמדנו כל היום ערומות בקור עד שקיבלנו בגדים. לא הבגדים שלי. בגדים של מישהו אחר. זה היה רטוב. זה היה קשה.

ב-13 באפריל 1945 יצאו הנשים להמשך צעדת המוות. בתחילת מאי, לאחר צעדה של 106 יום, הגיעו הצועדות לעיירה וולרי (Volary, Wallern) שבחבל הסודטים. 

נשארתי בצריף עם 145 נשים חולות. פיסית לא יכולנו לאכול. ב-5 במאי ברחו המשגיחים. לעת ערב נכנסו האמריקאים העירה. חיילים יהודים אמריקאים ניסו להציל רבות מאתנו, אך עוד 45 מאיתנו מתו. 

ב-10 במאי מסרה חנה את עדותה הראשונה לצבא האמריקאי. 

מצאתי את מפקדת הטרנספורט בבית החולים בעיירה. היא היתה פצועה קשה ושכבה במיטה. אף אחד לא יכול היה להבין מדוע לא רצחתי אותה, אבל לרצוח זה משהו שבן אדם צריך להיות מסוגל לעשות. אני אינני מסוגלת לכך! מסרתי אותה לידי האמריקאים. 

בעדותה הצהירה חנה שקברה במו ידיה כמאתיים מהנשים שהלכו בצעדת המוות. 

עם משלחת של רופאים אמריקאים נסעתי כל הדרך בחזרה לכל מקום שזכרתי מצעדת המוות. הבאנו לוולרי את גופותיהן של הנרצחות האחרונות שמצאנו ושל אלה שמתו בבית החולים. הן הובאו לקבורה בוולרי. ל-95 מהן יש מצבת אבן עם שמותיהן חקוקות עליה. ב-1995, חמישים שנה לאחר שחרורנו, נסעתי לשם עם בתי ועוד חמישים נשים מהארץ ומארצות אחרות, כדי לכבד את זכרן של הנשים שנרצחו.

לאחר השחרור ביקשו ממנה צעירים יהודיים להיפגש עם אוסקר שינדלר ולפעול להעברתו לאזור הכיבוש האמריקאי, כדי שלא יפגעו בו הסובייטים בשל היותו גרמני. החייל האמריקאי הארי מוגאן נהג בג'יפ שלקח את חנה לפגוש את שינדלר. חנה יצרה קשר עם הקצין  הנרי הופר, שסייע למשוחררות צעדת המוות, והופר ארגן את העברתו של שינדלר מערבה, לאזור הכיבוש האמריקאי. לאחר מספר ימים חלתה חנה בטיפוס ואושפזה. לאחר כשלושה חודשים בבית חולים בעיר הועברו הניצולות, ובהן חנה, לאזור הכיבוש האמריקאי והגיעו לעיר פאסאו (Passau). 

חנה נסעה מזרחה, לאזור הכיבוש הסובייטי, כדי לחפש את אחיה, אך לא מצאה אותו. בין היתר ביקרה באושוויץ ובטרזיינשטט. בקשיים רבים הצליחה לשוב לפאסאו. רק בשנת 1955 נודע לה שאחיה נהרג בשנות המלחמה, במחנה עבודה בסיביר.

בפאסאו הכירה חנה את בעלה, צבי. בשנת 1946 נישאו השניים. כעבור שנה נולד בנה הבכור, יעקב. ב-1948 החליטו חנה וצבי לעזוב את גרמניה. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו חנה ומשפחתה לישראל. בישראל נולדה בתה השניה, יונה. חנה עבדה בתעשיה הצבאית. בין היתר עבדה בצוותו של אברהם מקוב, שזכה שלוש פעמים בפרס בטחון ישראל. 

בשנת 1969 העידה חנה במשפטו של מפקד מחנה הלמברכטס. בשנת 1996 מסרה עדות בהוף (Hoff)  שבגרמניה, בנוגע למעשיה של אשת אס-אס שהיתה סוהרת בתקופת המלחמה.

לאורך השנים היתה חנה בקשר עם תושבי העיירה וולרי ועם ראש עיריית הלמברכטס. היא השתתפה בטקסי זיכרון באזור וסיפרה את סיפורה בפני בני המקום, בהם עיתונאים ותלמידים. מדי שנה, ב-8 במאי, נהגה להיפגש עם ניצולות צעדת המוות שהגיעו למפגש מכל רחבי העולם. החייל האמריקאי הארי מוגאן, שנפגש עמה בתום צעדת המוות ולאחר השחרור, נותר ידיד שלה למשך כל ימי חייה. חנה העידה בבתי ספר גרמניים, סיפרה את סיפור הישרדותה ודנה עם הנוער על הנחלת זכר השואה. בין היתר עשתה זאת מספר פעמים בלייפציג, עיר הולדתה. ב-1998 השתתפה חנה בטקס חנוכת מצבה בהלמברכטס לנספות צעדת המוות, בליווי בתה, יונה.

לא זכינו להיות בנות שמונה עשרה. גיל שמונה עשרה הוא הזמן היפה ביותר של נערה צעירה, בו היא יכולה לבלות, לרקוד, להכיר נערים צעירים, היא יכולה ליהנות מספרים, מוסיקה ועוד. כל זה לא היה לנו, הנשים. לנו היה רק סבל, כאב, מוות. פרידה מהורינו ואחינו. נשארנו לבד.

הכל הפסדנו בגלל המלחמה. יש לי ילדים נהדרים וידידים טובים, אבל לפעמים בבית אני יושבת וחושבת: "היתה לי אחות, היה לי אח." יש לי אותה הרגשה שהיתה לי לפני חמישים שנה. אין פה משהו שמרפא את הפצעים. הכל לקחו לנו וזה נשאר לכל החיים. למה? מה עשינו?

אומרים כי האנשים אינם מספרים את מה שהיה, על הזמן בו היו באושוויץ. אפילו לא לילדיהם. הם אינם יכולים, ורק לאחר עשרות שנים התחילו לדבר על כך לראשונה. אצלי שונה הדבר. אני כל הזמן מדברת על כך, כי אני מוכרחה! אני כל הזמן נזכרת בכל אותן נשים שמתו, ולא היו להן נעורים ונרצחו בצורה כה אכזרית. אינני יכולה להסתיר זאת, וכך אני מסייעת לכך שלא ישכחו אותן.

חנה מסרה דפי עד לזכר אביה הירש-יעקב, אמה טאובה, אחיה סימון ואחותה רגינה.

לחנה ולצבי נולדו בן, בת וחמישה נכדים. 

בשנת 1999 הדליקה חנה משואה ביד ושם, בטקס הממלכתי בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

חנה קוטליצקי נפטרה בשנת 2004.