מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ישראל גוטמן

ישראל גוטמן היה ניצול השואה וממורדי מרד גטו ורשה. פרופ' גוטמן היה היועץ האקדמי של יד ושם, ההיסטוריון הראשי של יד שם, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה וסגן יו"ר מועצת אושוויץ הבין לאומית.

תמונות
וידאו

ישראל גוטמן נולד בוורשה בשנת 1923, צאצא למשפחה שהתגוררה בוורשה מזה שני דורות לפחות. לאביו בנימין היו חנות וסדנת מלאכה קטנה. בשנים שלפני המלחמה ירד האב מנכסיו והפך לפועל. אמו של ישראל, שרה לבית אוברמן, היתה עקרת בית. לישראל היתה אחות גדולה, רבקה, ואחות קטנה, גולדה-גניה. ביתו היה בית מסורתי אך לא אדוק. בשבתות היה אביו הולך לשטיבל (בית תפילה קטן) יותר מאשר לבית הכנסת. ההורים דיברו ביניהם ביידיש, אך עם ישראל דיברו ביידיש ובפולנית, ואילו ישראל ובני דורו דיברו בפולנית. ישראל למד בבית ספר יסודי יהודי ולאחר מכן בבית ספר כללי פולני. "בכיתתי היו רק שני יהודים", סיפר גוטמן.

חיבבתי את הפולנים והם חיבבו אותי. היחסים היו ידידותיים מאד. השתייכתי לכיתה, לא רק בשעות הלימודים אלא גם אחריהן. אבל זה היה יחס שאותו הפגינו כלפי באופן אישי. ליהודים שהם לא הכירו הם התייחסו אחרת לגמרי. הם הכירו אותי והייתי חלק מהקבוצה שלהם. הם אימצו אותי ואני השתייכתי אליהם, אבל ביחס ליהודים אחרים, זו היתה תקופה של רגשות אנטישמיים ושנאה כלפי יהודים. בשנת 1937 החליטו הורי, עקב האנטישמיות, לעזוב את השכונה המעורבת ולעבור לשכונה יהודית.

גוטמן עבר ללמוד בבית ספר תיכון יהודי, בשפה הפולנית. בתנועת הנוער "השומר הצעיר" רצה לדבר עברית, אבל היתה זו שאיפה שלא מומשה. "רצינו לדבר עברית, אבל זו לא היתה שפה אמתית, שבה יכולתי לדבר או לתקשר."

יום לפני הפלישה הגרמנית ב-1 בספטמבר חזרתי הביתה ממחנה קיץ של התנועה שלי. אמי אמרה שהיא חייבת לעשות אתי משהו, כי חזרתי ילד שונה לגמרי. איבדתי הרבה ממשקלי. היינו עסוקים מכדי לאכול. למחרת החלה ההפצצה ולא פסקה במשך כל השבוע. ספטמבר 1939 היה אחד החודשים הטרגיים ביותר, כי חלק גדול מהאזור היהודי נהרס לגמרי.

תנועת הנוער חוסלה. המדריכים עזבו מזרחה, אל וילנה. רק בתחילת 1940 שלחו שליחים מווילנה כדי לחדש את פעילותה של התנועה, והפעם בחשאי, באופן לא חוקי.

מתחילת הכיבוש, הבעיה העיקרית בחיי היום-יום היתה איך לעבור את היום. איך להשיג מזון. לא היה בית ספר. לא היינו חופשיים לצאת לרחוב. הגרמנים החרימו כל דבר בבעלות יהודית. לא ידענו מה יהיה ביום המחרת.

אבי היה חולה ולא יכול היה לעבוד. הוא נפטר עוד לפני הקמת הגטו וכך גם אחותי הגדולה.

משפחתי התגוררה באזור שבו הוקם הגטו, כך שעם הקמת הגטו לא היה עלינו לעבור דירה.

לפני הקמת הגטו היה עלינו לחיות חיי מחתרת. עם הקמת הגטו, לאט לאט הרגשנו שאנו יכולים לעשות דברים, ללכת לאן שנרצה, לנהל דיונים, לקרוא ספרים, והגרמנים לא יתעניינו בכך.

בגטו עבדתי בעבודת כפייה. כל יהודי היה חייב לעבוד שישה, שבעה, שמונה ימים בחודש, אבל המצב היה כל כך גרוע שעבדתי יותר, בתמורה לתשלום מיהודים שהיו במצב כלכלי טוב יותר. התשלום לא הספיק ליותר מאשר חצי כיכר לחם, ועבדתי יום מלא. היינו חייבים למכור את כל רכושנו.

אמי מתה מטיפוס. בסוף 1940 נותרתי לבדי עם אחותי הקטנה גניה. חיינו בחדר קטן עם אנשים אחרים. לאחר זמן מה הועברה אחותי לבית הילדים של יאנוש קורצ'אק בעזרת אברהם גפנר, שגם מצא לי עבודה. כל שבוע ביקרתי את אחותי. חשבתי שהכניסה לבית היתומים של קורצ'אק היא הדבר הטוב ביותר עבורה. דיברתי עם סטפה וילצ'ינסקה לעתים קרובות מאד. היא התעניינה בי כי ידעה שאני חבר בתנועת נוער. היא הרגישה קרבה אלי בזכות עברה בקיבוץ בארץ ישראל ואולי גם כי ידעה שאני לבד עם אחותי. היו לנו הרבה שיחות. היא סיפרה לי מה מצבה של אחותי, האם מצאה את מקומה בבית היתומים, איך היא מסתדרת.

בתחילת הגירוש הגדול, ביולי 1942, נתנו לילדים אפשרות לעזוב את בית היתומים ולחזור למשפחותיהם. לקחתי את אחותי אלי, אבל אחרי שבועיים בתנאים הקשים איתי היא החליטה לחזור לבית היתומים.

גניה גורשה אל האומשלגפלץ בגטו ורשה ומשם גורשה לטרבלינקה בגירוש הגדול של קיץ 1942 ונרצחה. "גם ברבות הימים, כשעל אסונו זה יתווספו אסונות חדשים... לא ידהה בזכרונו אבדנה של גניה, והפצע הזה לא יגליד לעולם" (עדה פגיס, ימי אפלה, רגעי חסד, ע' 71).

תנועת הנוער היתה חיי, חיי החברתיים. היא היתה הרבה יותר חשובה לי מאשר עבודתי. היא היתה משפחתי. בקבוצה היו חמישים או שישים צעירים, ופעלנו בקבוצות של עשרה. נפגשנו כל יום. קראנו ספרים. דנו בכל הבעיות. פרסמנו עיתון מחתרתי. עבדנו יחד. טיילנו יחד. בסוף 1941 השתתפתי בסמינר למדריכים צעירים, בנושא היסטוריה יהודית, ספרות ופסיכולוגיה. שם שמעתי את עמנואל רינגלבלום מדבר על תנועת העבודה היהודית. זו היתה תחושה נהדרת, ללמוד. במובן מסוים היינו חופשיים. זו לא היתה בשבילי רק תקופה של סבל, כי הקשרים בינינו, בתנועת הנוער, היו הרבה יותר חזקים מאשר בעבר. לפני כן היו לנו משפחה, בית ספר וחברים מחוץ לתנועה. היו לנו חיים עשירים. בתקופת המלחמה פעלנו כמעט אך ורק במסגרת תנועת הנוער. פעולה זו השפיעה על מחשבתי ותחושותי לעתיד לבוא.

תקופת-מה עבדנו במטבח ציבורי וארגנו את הילדים שעבדו שם. היתה לי קבוצה של ילדים בני 13, 14 והעברתי להם סמינר חינוכי. באפריל 1942 המחתרת החליטה לפרק את קבוצות הנוער החדשות ולהמשיך לפעול רק עם החברים שפעלו לפני המלחמה. הדבר נעשה מכיוון שב-17 באפריל רצחו הגרמנים מעל 50 פעילי מחתרת ואחרים בגטו ורשה, כנראה כדי למנוע התנגדות לגירוש המתוכנן.

עד התקופה הזו נעשו כל מאמצינו מתוך אמונה שנשרוד. האמנו שלא כל היהודים ישרדו, אבל רוב היהודים בגטו ישרדו. כל מה שעשינו נעשה מתוך תקווה לכך שהמלחמה תסתיים. אבל עם תחילת הגירושים אנו, בתנועת הנוער - בניגוד לרוב היהודים בגטו - ידענו מה פירושם של הגירושים.

לא היו לנו חברים בארגון שהיה להם ניסיון בתור חיילים. לא ידענו איך מארגנים לחימה בתוך עיר. לרובנו היו משפחות, אבל בשלב מסוים היה צורך לעזוב את המשפחה אם רצית להישאר בארגון הלוחם.

לפני המלחמה, תנועת הנוער היתה ארגון שולי במסגרת העשירה של החברה היהודית. זו היתה חבורת צעירים עם אידאולוגיה ציונית. רצינו לעלות לארץ ישראל ולחיות בקיבוץ. במהלך המלחמה התחלנו יותר ויותר להיות מעורבים בבעיותיה של החברה היהודית כולה ולהשפיע על מה שקורה בחברה היהודית הכללית.

מצבי היה קל יותר כי לא היתה לי משפחה. אחרים עמדו בפני החלטה מאד קשה, לעזוב את משפחותיהם וללכת עם הארגון. הם ידעו היטב שלמשפחותיהם צפוי גורל אחר. עשרות מאיתנו התרכזו בחנות שניהל יהודי תחת פיקוח הגרמנים. קיבלנו הסוואה. קיבלנו מסמכים. היה לנו מקום לחיות. חיינו ברחוב מילא - לא מילא 18 אלא מילא 1, 3, 6, 8, 55. שם התרכזו חברי הארגון שלי בעת הגירוש.

בעת הסלקציות, העיקרון שלנו היה – לא ללכת. לא להתייצב. בהתחלה התייצבתי, אבל היו לי מסמכי עובד ולכן לא נלקחתי. מאוחר יותר החלטנו לא להתייצב יותר. היתה אפילו פקודה לא להתייצב.

הבנו שמה שהתרחש הוא השמדת העם היהודי בפולין, ואולי בכל אירופה. עד אז, הבעיות שעמדו בפנינו היו חינוך, גיבוש הסולידריות, עזרה לנזקקים וחיזוק רוחני לאוכלוסיה. מאותו רגע, תנועת הנוער עברה שינוי מוחלט, מתנועה חברתית ותרבותית לתנועת התנגדות חמושה. היה לי אקדח קטן.

ידענו שהתנגדות, פירושה אבדן כל סיכוי להצלה. ידענו שכל נסיון להתנגדות יסתיים בחיסולנו.  

לקראת תום הגירוש – אני זוכר זאת היטב – היתה פגישה של כל הקבוצה, כולל צעירים כמוני. היו הרבה תלונות וטענות. היו שטענו שאין שום היגיון בארגון התקוממות מקיפה. חברי הארגון לא צריכים יותר לחכות לנשק, כי לפולנים לא היה אכפת מאיתנו. הם לא יתנו לנו נשק. עלינו להגיב בידיים ריקות, עם כל מה שהיה סביבנו, ללכת להתקיף את הגרמנים, יהיה אשר יהיה. כולם ייהרגו, אבל זה היה הסיכוי היחיד שאיזושהי התנגדות תתרחש. ואז, אני זוכר, המנהיגים, המבוגרים, האנשים עם קצת ניסיון, הם היו נגד גישה כזו. הם חשבו שאם יש משהו שאפשר לעשות, יש לעשות זאת ככוח מאורגן, כדי לבצע פעולה שתיזכר, התקוממות יהודית גדולה. הייתי משוכנע שעלינו לחכות ולנסות לארגן משהו שיהיה יותר אפקטיבי.

כל עוד הגירושים נמשכו, לא היתה אפשרות לעשות דבר אלא רק לחשוב על מה שקורה משעה לשעה, לחשוב איך להציל את עצמך ואת יקיריך. אבל אחרי הגירוש, ותקופה של חיים "כמעט נורמליים, בגטו, אלה ששרדו נשארו בלי משפחותיהם. הכאב שלהם, התשוקה לנקמה, תחושת הטרגדיה כולה, השפיעו עליהם בעוצמה רבה.

"חיי השפלה וייסורים בגטו, האקציות החוזרות ומותם של כל הקרובים לו עמדו בינו לבין תקוותיו לעתיד. על כן לא הילך בגדולות וחלם רק על שנה אחת בעולם החופש. לכל היותר שנתיים" (שם, ע' 121).

גוטמן היה חבר במחתרת היהודית בוורשה ובארגון היהודי הלוחם בעת מרד גטו ורשה.

הייתי ממונה על בונקר פצועים של הארגון הלוחם, ברחוב פרנצישקנסקה 30. שמרנו בונקר אחד בשבילם. הייתי שם עם עוד שניים או שלושה אנשים. מעניין שהראשון שנכנס לשם היה [אריה] וילנר. הוא נפצע ונתפס על ידי הגרמנים מחוץ לגטו. לבסוף הוא הובא לגטו כשהוא פצוע ברגלו. הוא לא יכול היה להשתתף בלחימה. הוא היה הפצוע הראשון.

לא יצאנו החוצה. לא היה יהודי אחד ברחוב.

כשהגרמנים הבעירו את הבית שבו הייתי, עליתי לגג עם כמה חברים כדי לנסות לכבות את האש. פתאום הופיעו כמה גרמנים על הגג. היו לנו אקדחים. ירינו. הם זרקו רימון. נפצעתי בעין. גם חברי נפצעו. ירדתי לבונקר. אחרי כמה ימים, הגרמנים גילו את הבונקר. יצאנו, כל אחד בדרך אחרת, בנפרד. הגרמנים הוציאו חלק מהאנשים וירו בהם מיד. מי שנראה טוב יותר – אותו הם הרגו. הייתי פצוע ולכן לא חשדו שגם אני הייתי לוחם. אותנו לקחו לאומשלגפלץ.

גוטמן איבד את עינו בקרב על הגג עם הגרמנים. מהאומשלגפלץ נשלח למחנה מיידנק.

הגעתי למיידנק כשאני חלש וחולה בגלל הגז [שהחדירו לבונקר] והפציעות. ענדתי על פרק היד לוחית מתכת ועליה היה מספר האסיר שלי. לא היה אוכל, לא היו בגדים. שיכנו 500 מאיתנו באורווה שנועדה ל-60 סוסים.

שלחו אותי למתחם שבו נחו כמה ימים אנשים שלא יכלו לעבוד, מעין בית חולים. היה שם רופא פולני. הוא שאל: "מה קרה לך שם?" פחדתי לספר לו. הוא אמר: "אנחנו יודעים בדיוק מה קרה בגטו. אנסה לעזור לך. אל תפחד." והוא הביא לי תרופות שלא היו קיימות במיידנק. הוא הציל אותי.

עבדנו בעבודת כפייה חסרת מטרה. כל היום סחבנו סלעים ממקום למקום ושוב בחזרה.

לאחר חודשיים נשלח גוטמן לאושוויץ, שם שהה במחנה בונה-מונוביץ.

לא הייתי מסוגל לעבוד יותר. הייתי מוזלמן. מבונה-מונוביץ שלחו אותי לאושוויץ I. שם נשלחתי לבית החולים. זה לא היה בית חולים. זה היה צריף שבו רוכזו האנשים שנועדו לחיסול. כל שבוע בא רופא גרמני ועשה סלקציה. מי שלא יכול היה לעבוד, נרצח. ומי שהציל אותי היה פולני. הוא שאל אותי: "לאיזה בית ספר הלכת? מי היו המורים שלך?" זה היה כל כך מוזר. באותו יום הוא הביא לי מרק. כשהרופא הגרמני בא לעשות סלקציה, פשוט לא הייתי ברשימה. הפולני הוציא אותי מהרשימה. נשארתי בצריף כמה שבועות והוא דאג לכך שאחזור למצבי הנורמלי, פחות או יותר. הוא נהרג. לא מצאתי אותו אחרי המלחמה.

באושוויץ עבד גוטמן במפעל "אוניון" במשך למעלה משנה. בינואר 1945 פונה בצעדת המוות מאושוויץ והגיע למאוטהאוזן, שם שוחרר בידי צבא ארצות הברית.

לאחר תום  מלחמת העולם השנייה היה גוטמן פעיל בארגון הנוער היהודי והציוני באוסטריה ובאיטליה. הוא היה פעיל בארגון "הבריחה"  וייסד את קיבוץ אביב באיטליה. בשנת 1946 עלה לישראל והיה לחבר בקיבוץ להבות הבשן, שם התגורר עד שנת 1971. בשנים אלה החל בכתיבתו ההיסטורית. ב-1961 העיד במשפט אייכמן וכשנתיים לאחר מכן יצא לאור ספרו "מרד הנצורים", עליו זכה בפרס שלונסקי לספרות. מזכירות "הקיבוץ הארצי" החליטה להעניק לו שי על מפעלו זה, והוא ביקש ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. ראש החוג לתולדות עם ישראל עודד אותו להתמסר לחקר תקופת השואה. 

ב-1975 קיבל גוטמן תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית על חיבורו "תנועת ההתנגדות והמרד המזויין של יהודי ורשה על רקע חיי הגטו 1943-1939". ספרו בנושא זה זכה בפרס יצחק שדה למחקר צבאי. הוא היה ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, ו"האנציקלופדיה של השואה" היא אחד ממפעליו המרכזיים. גוטמן היה ממייסדי "מורשת" – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, וחבר מערכת כתב העת "ילקוט מורשת".
פרופ' גוטמן היה ד"ר הונוריס קאוסה של אוניברסיטת ורשה ושימש חבר בהנהלת המוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון. בין השנים 1996-1993 היה ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, ובין 2000-2996 היה ההיסטוריון הראשי של יד ושם. משנת 2000 היה פרופ' גוטמן יועץ אקדמי של יד ושם. הוא היה חבר במועצת יד ושם, בהנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה, בוועדה המדעית של יד ושם ובמערכת יד ושם – קובץ מחקרים. ספרו "השואה ומשמעותה" (עם חיים שצקר) הוא ספר לימוד מרכזי וראשון מסוגו בהוראת השואה בבתי הספר התיכוניים בישראל.

 כשנשאל גוטמן האם יכול היה להבין איך התנהגו הנאצים באכזריות כזו, ענה:

יש הבדל בין ידיעה להבנה. אני עוסק בחקר השואה עשורים רבים. במהלך הזמן הממושך הזה צברתי ידע נרחב על מה שקרה: איך הגרמנים ארגנו את כל זה, מי היו הגרמנים, מה קרה בכל מקום, כל הפרטים. אני יכול לומר שככל שאני יודע יותר, כך אני מבין פחות.

ישראל גוטמן נישא לעירית (הנרייטה) ונולדו להם שלושה ילדים ושלושה נכדים. בשנת 1971 נהרג בנו נמרוד בעת שירותו הצבאי.

חלמתי לשרוד את השואה ולבנות את המדינה ועכשיו בכל מאודי אני מייחל לשלום בינינו לבין שכנינו. (ימי אפלה, רגעי חסד, ע' 218).

פרופ'' ישראל גוטמן נפטר בירושלים באוקטובר 2013 (כ"ז בתשרי תשע"ד).