• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אברהם גרין

אברהם גרין הוא ניצול שואה מצ'לדז שבחבל זגלמביה, פולין. אחרי השואה עלה לישראל ופעל להנצחת זכר יהדות זגלמביה שנכחדה בשואה.
 

תצלומים

אברהם נולד באוקטובר 1926 בצ'לדז שבחבל זגלמביה, דרום-מערב פולין, בן הזקונים של דב-ברל (בערעק) גרין וחנה (אנדז'ה) גרין לבית היידה, אחיהן הצעיר של רבקה (ריבצ'ה) והניה. המשפחה התגוררה באחד הבניינים היפים בעיר, בניין בן שלוש קומות שחזיתו לבנים אדומות ברחוב ביטומסקה 35. קומת הקרקע של הבניין התחלקה בין דירת המשפחה, החנות המשפחתית ותחנת המשטרה העירונית. חנה גרין היתה חברת מועצת העיר - האישה היהודיה היחידה במועצה. היא היתה ממייסדי גן ילדים בצ'לדז וסייעה להקים בעיר בית ספר מרשת "בית-יעקב" וסניף של טא"ז (ארגון הבריאות היהודי בפולין). עם חברותיה הפעילה את "פרויען פאראיין", ארגון נשים שסייע למשפחות יהודיות במצוקה כלכלית.

ילדותו של אברהם עברה בצ'לדז, בה התגוררו משפחתו ומשפחת אמו - סבו ינקל היידה, דודו בייריש היידה ומשפחתו וכן דודתו פיילע גולדפריינד ובעלה. חלק מהחגים וחופשות בית-הספר בילה אברהם בשצ'מישיץ (כיום פרבר של דומברובה גורניצ'ה), אצל סבו וסבתו - פנחס וחיה-שרה גרין, שם שיחק עם בני דודיו הרבים מצד אביו. 

בגיל חמש החל אברהם ללמוד חומש בחדר, למשך שנתיים. את לימודיו הכלליים החל בבית-ספר בצ'לדז, אך אחרי תקריות אנטישמיות עבר לבית-ספר של אגודת-ישראל בבנדין. 

הוריו של אברהם התפרנסו מחנות המכולת המשפחתית. ב-1937 נסגרה החנות וההורים המשיכו למכור את מוצריה ללקוחותיהם הגויים במשלוחים. הפרנסה נקטעה עם פרוץ המלחמה. 

המלחמה קטעה גם את הלימודים ואברהם למד בבית, אצל אביו. באפריל 1942 החל לעבוד בנגריה של מר ויטביצקי, אחד מידידיה הגויים של אמו. לימים תציל עבודה זו את חייו. 

באוקטובר 1942 נתפסה אמו של אברהם בבנדין ונשלחה לאושוויץ. במאי 1943 נשלח אביו לאזור קמיונקה שבגטו בנדין וחודש אחר כך, באקציה ("פונקט") של יוני 1943, נשלח לאושוויץ. אחותו רבקה שנישאה לאברהם איילנברג, עבדה במפעל ("שופ") של רוסנר בבנדין. באוגוסט 1943, במסגרת חיסול גטאות בנדין וסוסנוביץ (הפונקט הגדול) נשלחה לאושוויץ כיוון שהיתה בהריון. הניה, אחותו הצעירה של אברהם, עבדה בבית חרושת יוזפוב במילוביצה ושרדה לפחות עד אוקטובר 1943. גורלה אינו ידוע. 

בפברואר 1943 נשלח אברהם למחנה מרקשטט (כיום דולנוסלסקי). ברשימות העבודה נרשם כנגר, ולכן הועסק באתר שייצר גגות עץ עבור מפעל של קרופ. אחרי כחודשיים עבר לעבוד בתוך הצריפים של מנהלי האתר הגרמנים ושרד בזכות החימום ושאריות המזון של הגרמנים, אותן חילק עם חבריו. בינואר 1944 עבר אברהם למחנה פינפטייכן. בינואר 1945 הועבר למחנה הריכוז גרוס-רוזן. המעבר נעשה ברגל - צעדה של כששים קילומטרים בקור מקפיא ושלג טובעני. זו היתה צעדת המוות הראשונה שלו. 

יומיים אחרי הגעתו לגרוס-רוזן נשלח אברהם לבוכנוואלד - מסע בן ארבעה ימים בחברת כמאתיים איש שנדחסו בשלושה קרונות פתוחים של רכבת משא תחת שמירת אנשי אס-אס. המשך המסע היה רגלי - צעדת המוות השניה של אברהם. אחרי שלושה ימים בבוכנוואלד התנדב אברהם לעבור למחנה אלטנבורג ובאפריל 1945 יצא לצעדת מוות שלישית, מאלטנבורג לטרזיינשטט. ב-13 באפריל 1945 שוחררה שיירת הצועדים על ידי הצבא האמריקאי. 

אברהם חזר לצ'לדז. הוא לא מצא ניצולים ממשפחתו. ועד הקהילה הפנה אותו לבית יתומים בביילסקו בניהולה של ד"ר קומאי. אחרי כחודשיים שכנעו אותו ואת חבריו נציגי תנועת הנוער הציוני להקים קיבוץ אשר יכשיר אותם לעלייה לארץ ישראל. אברהם, שגדל במשפחה חרדית, הפך בעת זו לציוני.

אברהם עזב את בית היתומים והגיע לזבז'ה שם הוקם הקיבוץ - קומונה שקיימה אורח חיים קיבוצי. בזבז'ה הכיר אברהם את גדליהו לחמן שהדריך בקיבוץ. איתו שמר על קשר הדוק מאז, ואותו כינה "מורי ורבי גוסטב". 

בספטמבר 1945 הגיעו חברי הקיבוץ למחנה העקורים פרנוואלד באזור מינכן, גרמניה. בפרנוואלד היה אברהם חבר מזכירות הקיבוץ, נציג הקיבוץ בוועד הבין-קיבוצי של המחנה ויו"ר ועדת העיתון. הוא היה אחראי על הקשר בין ועד המחנה לבין מחסני אונר"א, בהם הוחזקה האספקה שסיפק הארגון למחנה. 

בדצמבר 1946 עזבו אברהם וחבריו את פרנוואלד. הם הגיעו לאוסטריה ועברו ברגל את הרי האלפים לאיטליה, שם שהו במרכזי הכשרה במילנו ובבוגליאסקו. באפריל 1947 עלה אברהם בסמוך לגנואה על אוניית המעפילים "שאר ישוב". האניה נתפסה על ידי הבריטים ליד חופי הארץ ואברהם גורש לקפריסין, שם שהה שנה במחנה מעצר. ב-13 באפריל 1948, בדיוק שלוש שנים אחרי שחרורו על ידי הצבא האמריקאי, הגיע אברהם לארץ ישראל ונקלט בקיבוץ אשדות יעקב כמו חבריו מהקיבוץ בזבז'ה. 

אברהם התגייס לצה"ל ולחם במלחמת השחרור וביתר מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים, כולל. 

בשנת 1956 נישא אברהם לשרה. 

ב-1960 השתחרר אברהם מצבא קבע והמשיך לשרת במילואים. ב-1976, אחרי מלחמת יום-כיפור בה השתתף, קיבל אברהם דרגת אלוף משנה במילואים. 

ב-1979 נפטרה אשתו של אברהם ובסוף שנות השמונים הוא החל לחלוק את חייו עם בלנקה גלברד.

אברהם השקיע את מרצו בהנצחת קהילות זגלמביה. הוא נמנה על מקימי ארגון יוצאי צ'לדז, יזם את הקמת הארגון העולמי של יוצאי זגלמביה המאחד את ארגוני האזור ובמשך שנים רבות שימש יו"ר הארגון. הארגון יזם ב-1985 את נטיעת "יער קדושי זגלמביה" ליד היישוב מבוא מודיעים וב-1988 הקים במקום אתר זכרון בו מתקיימים טקסי זיכרון בהשתתפות אישי ציבור מהארץ ומהעולם. הארגון יזם פרויקטים נוספים, בכללם מלגות לתלמידים שכתבו עבודות מחקר על שואת קהילות זגלמביה; הנצחת קהילות זגלמביה בשמו של רחוב בתל אביב; משלחות לפולין ואירוח משלחות מזגלמביה; שיפוץ אתרים יהודיים והקמת אנדרטאות בפולין ובישראל; הוצאה לאור של עלון הארגון; פעילויות חברתיות וימי זיכרון להנצחת זכר קהילות זגלמביה ועוד. לאורך השנים מספר אברהם את סיפור הישרדותו בשואה, בפני בתי ספר וקהלים נוספים.

בגין פעילותו הציבורית זכה אברהם לאותות כבוד. בספטמבר 1995 העניק לו נשיא פולין אות לציון פעילותו למען הקשרים בין יהדות זגלמביה לבין פולין; באוגוסט 2006 העניקה לו עיריית צ'לדז תואר אזרח כבוד של העיר על הקדשת עשרות שנים להנצחת זכר יהדות זגלמביה, מורשתה וקורותיה בישראל ובפולין, ועל פעילותו הענפה להעמקת הקשרים בין יהודים ופולנים בזגלמביה ובפרט בצ'לדז; באוקטובר 2012 העניקה לו עיריית בנדין אות הוקרה; וב-2014 העניקה לו ראשת עירית צ'לדז אות הוקרה נוסף. 

אברהם מסר דפי עד להנצחת אביו דב-ברל, אמו חנה, אחיותיו רבקה והניה ובני משפחה נוספים. 

לאברהם שני ילדים וחמישה נכדים.