• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

רות אליעז

ניצולת השואה רות אליעז הייתה אשת עדות בישראל ובגרמניה ומלוות משלחות ישראליות לגרמניה ולפולין.

תמונות
וידאו

רות אליעז נולדה בשנת 1922 באוסטראווה (Ostrava) שבצ'כוסלובקיה דאז. לאחר כיבוש צ'כיה על ידי גרמניה, במרס 1939, קיבלו רות ואחותה אישור לעזוב לבריטניה, אך סירבו לממש את האישור כדי לא לעזוב את אביהן, שהיה חולה בשחפת.

בשנת 1942 גורשה רות לטרזיינשטט. "בזה אחר זה הגיעו קרובי לגטו. דוד... דודה... מנהל בית ספרי... מורתי האהובה... כל ילדותי, כל נעורי, הופיעו נגד עיני ונעלמו – מזרחה. כמו חלום, כמו מסך עשן; זרם האנשים לא פסק. בכל פרידה נלקח חלק מלבי" (רוח חיים, ע' 81). בשנת 1943 גורשה רות לאושוויץ, שם שימשו היא ובתה התינוקת שנולדה במחנה, כשפני נסיונות בידי מנגלה, עד למותה של הבת. אחותה של רות, אדית, נשלחה עוד לפניה לאושוויץ ונרצחה שם. בשנת 1945 שוחררה רות במחנה העבודה טאוכה שליד לייפציג ושבה לצ'כוסלובקיה. בשנת 1949 עלתה רות לישראל ומאז התגוררה בישוב בית יצחק. היא עבדה בעבודות שדה ובעבודות כפיים נוספות.

עוד בצ'כוסלובקיה למדה רות לנגן על פסנתר ואקורדיאון. בערבים, בשעות הפנאי ובארועים נהגה רות לנגן באקורדיאון ביישוב. בנגינתה ליוותה מורה לריקודי עם, וכך זכתה להכיר את יישובי הסביבה. בשנת 1975 החלה רות לספר את סיפורה לבני נוער ישראלים, בתגובה לפרסומיהם של מכחישי שואה. לאחר מכן החלה רות ללוות משלחות תלמידים ונוער לגרמניה ולפולין. ספרה של רות פורסם בגרמניה והיא נסעה לגרמניה על מנת להרצות בפני קהלים רבים על חוויותיה בתקופת השואה. אלפי מאזיניה ומאות המכתבים שקיבלה עודדו אותה לשוב לגרמניה ולשוב ולספר את סיפורה.

רות אליעז כתבה בספרה "רוח חיים": "אבי היה חבר בתנועה ציונית והוא עמד על כך שגם אדית ואני נקבל חינוך ציוני. בביתנו ובחנויות שלנו היו מוצבות קופסאות כחולות שעליהן מגן דוד לבן, קופסאות קרן קיימת, לתוכן תרמו באי החנויות. גם אנחנו תרמנו מכסף הכיס שקיבלנו. בבית דיברו רבות על הצורך בהקמת מדינה יהודית. אדית ואני היינו חברות ב'מכבי הצעיר' שם עסקו גם בספורט וגם בציונות" (ע' 23).

"[בני] רפי וגבי גדלו ללא משפחה, ולבי נצבט בכל פעם ששמעתי אותם שואלים אותי, בעודם ילדים: 'למה אין לנו סבתא וסבא? למה אין לנו דוד ודודה?... מדוע אין אנו מבלים את חגינו עם משפחה?' שאלות אלו הכאיבו, הכאיבו עד מאד... סבא ואני שגינו בחינוכם - לא רצינו לספר להם דבר וחצי דבר על עברנו, לא רצינו להקשות עליהם, רצינו שיגדלו בישראל חופשיה, אזרחים חופשיים, בלי המעמסה של גורלנו אנו... בכל פעם שאתם, נכדי, תפגשו בנושא 'רדיפת היהודים בתקופת הנאצים', חשבו על סבתא רות וסבא קורט שחוו על בשרם את הגיהנום הזה, שהצליחו להימלט ממנו על אפם ועל חמתם של הנאצים ולמסור את האמת על הזוועה הנוראה הזאת לדורות הבאים... אני מאושרת שיכולתי לכתוב לכם שורות אלה, אני מאושרת שיש לכם עתה סבים וסבתות, דודים, דודות ובני דודים. הקשר הזה, המכונה 'משפחה' – קשר יקר הוא. שמרו עליו לבל יינתק... הקשר הזה הוא אשר אימץ את רוחי והעניק לי את הכוח לחיות עד שובי ממחנה הריכוז. כן, אני ניצלתי, אבל רק אז הבנתי עד כמה נשארתי לבד, לבד" (ע' 8).

"כשייעלמו בני דורי מן העולם לא יישאר איש שיוכל להעיד ולספר את אשר אירע. אתם הצעירים, כשליחים שלי, תוכלו תמיד לומר: אנחנו ישבנו מול ניצול שדיבר אמת. השואה איננה שקר... ישראל היא המקום היחידי שבו אני יכולה לחיות. ללכת בראש מורם ולא להרכין אותו" (ע' 244).

רות אליעז נפטרה באוקטובר 2008.