מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ישראל בקר

ישראל בקר היה ניצול השואה, שחקן, במאי קולנוע ובמאי תאטרון. הוא זכה בפרסים על משחק ובימוי, זכה בפרס לרנר לתרבות היידיש על מפעל חיים והוא יקיר העיר תל אביב.

תצלומים

ישראל בקר נולד בשנת 1917 בביאליסטוק שבפולין. אביו היה חזן וגבאי בבית הכנסת "חברה ש"ס". ישראל למד עשרות דפי גמרא בעל פה ושר במקהלת בית הכנסת הגדול בעיר. 

גרנו בבית הגבוה ביותר בעיר. בית חומה של ארבע קומות שהתנשא מעל רוב בתיה של עיר מחוז זו. המקום המסקרן והמכושף ביותר בבית היה עליית הגג. כתינוק הייתי נשרך אחר המשרתות העולות לשם לתלות כביסה ומסתכל בפחד אחר המקום המוזר הזה והגרוטאות שבו.

יותר מכל אהבתי את ההצצה החוצה מבעד לאשנבי הגג, את ההסתכלות על פני העיר הגדולה הפרושה מתחת. גגות, ים של גגות, בצבעים ובצורות שונות. גגות של בתי כנסת ובתי חרושת. גגות מרובעים, מלבניים ומשולשים, חרוטי הכנסיות המפלחות את השמיים, ארובות בתי החרושת ומגדל שעון העיר המפורסם המתנשא מעל הכל. 

מדי פעם מרד ישראל בתלמודו התורני וההלכתי והיה בורח ברגל לבית סבו וסבתו בכפר, כ-30 ק"מ מביאליסטוק.

שנים רבות משנות ילדותי ביליתי אצל סבי אשר גר בעיירה קטנה הסמוכה לעיר מגורינו. סבא היה איש אדמה, איכר. בעל גוף היה מגיע לעירנו עם עגלתו, הרתומה לצמד סוסים אבירים, לוקח עמו בחזרה את נכדיו ומביאם אליו לכפר, אל שדותיו, אל גן הפרי, אל הדיר והאורוות, אל חלקת היער הקסומה והמפחידה, אל הנהר הזורם בקרבת מקום – אל הטבע. 

סבא היה מוציא אותי אל החופש, מכל מה שהיווה את חיי הילדות שלי. מחולאים אשר עיוותו את גופי, מהחדר, מיד הרבי הקשוחה והמצליפה ללא רחם ומבית מלא ילדים. 

בשחקי את טוביה החולב, הן בתאטרון הממלכתי היהודי בקייב והן בתאטרוני שלי שהיה התאטרון של היהודים המשוחררים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה, שיחקתי תמיד את דמותו של סבי. 

בנעוריו עזב ישראל את ביתו ונדד ברחבי פולין עם זמרי רחוב נודדים ועם לולייני קרקס. השחקן שלמה מיכואלס ראה אותו על הבמה והזמין אותו ללמוד משחק בבית הספר לאמנות הבמה במוסקווה. 

בשנת 1938 ביקר תאטרון "הבימה" בוורשה. מאות שחקנים נבחנו במטרה להתקבל ל"הבימה". שניים בלבד זכו להתקבל. אחד מהם היה ישראל. תאטרון "הבימה" השיג עבורו רשיון עליה, אך לפני משלוח הרשיון לוורשה פרצה מלחמת העולם השנייה.

עם פלישת הגרמנים לפולין היה ישראל בלובלין. הוא ניסה לחזור לביתו בביאליסטוק אך חיילים גרמנים עלו על הרכבת בה נסע. הוא קפץ מהרכבת בעודה נוסעת ונמלט. שמונה שנים לאחר מכן, בסרטו "ארוכה היא הדרך", שחזר ארוע זה.

איכר נוצרי, אנטוני מילצקי, אסף את ישראל אל ביתו ולאחר מכן העביר אותו אל מעבר לנהר הבוג, אל אזור פולין שהיה כבוש בידי ברית המועצות. ישראל ביקש להגיע אל קובנה שבליטא העצמאית, שם חיכה לו רשיון העליה שהשיג בשבילו תאטרון "הבימה". בדצמבר 1939 ניסה ישראל לחצות את הגבול אל ליטא, אך נאסר וישב בכלא העיר לידה. לאחר ארבעה חודשים פדתה אותו משפחתו. הוא עבר מזרחה והגיע למוסקווה, שם למד בבית הספר לתאטרון של שלמה מיכאלס.

ככל שחדרו הגרמנים אל תוך שטחי ברית המוצעות, נמלטה קבוצת השחקנים מזרחה לעבר אוזבקיסטן. הקבוצה הגיעה אל טשקנט וסמרקנד, שם חיו חבריה ברעב.

לאחר תום המלחמה, בשלהי 1945, חזר ישראל מערבה. הוא ביקש לחפש את שרידי משפחתו. 

עזבתי את ברית המועצות. חברי לא האמינו לי שאני מסוגל לעזוב ולוותר על מעמד שיא בתאטרון, בשחקי שם תפקידים גדולים וחשובים בהצלחה ניכרת. בעמקי לבי ידעתי שאין לי מה לחפש בפולין, אבל החלטתי היתה נחושה: לצאת, ומהר. 

ישראל חזר לבית הוריו בביאליסטוק וגילה שהבית חרב וכל משפחתו נספתה בשואה.  אמו מרים ואביו משה נספו באושוויץ. אחיו הגדול זאב, אחיו הקטן גדליה ואחותו הקטנה גולדה נספו אף הם. ניצלה רק אחותו לאה, שהגיעה לארץ ישראל לפני המלחמה.

צעדתי בשבילים בין חורבות הבתים. התקדמתי כמעט בריצה אל המקום שבו עמד פעם ביתנו... ידעתי שרגלי עומדות במקום הנכון. זה כאן. שרידי קירות... השער המקומר...  הסתכלתי למעלה ולרגע נדמה היה לי כי הנה... עוד רגע קט ותצא אמי מפתח הדירה, תעמוד ותשקיף מעל המרפסת אל הסביבה... אל שעון העיר הנראה מרחוק... אל הרחובות ההומים, אל כיוון שורת החנויות שבה היתה חנותו של אבי... ואני אושיט ידי ואוחז בשמלתה... ואני ידעתי אז שחולם אני חלום שוא. עמדתי בין החורבות המושלגות.

ישראל הקים בפולין את תאטרון מיק"ט (מוזיקאלישער יידישער קונסט טעאטער, תיאטרון יהודי מוזיקלי), עם קבוצה של שחקנים משוחררי מחנות הריכוז. לאחר הפוגרום בקילצה ביולי 1946 ברח ישראל מערבה עם להקת התאטרון שלו בעזרת אנשי "הבריחה" והגיע לגרמניה. במינכן הקים תיאטרון יהודי, בו הופיעו ניצולי השואה, בין היתר בפני ניצולים אחרים. 

נסענו ללא הפוגה ממחנה פליטים יהודי אחד למשנהו, מבית חולים זה לאחר. אנו מזמרים ושרים. ובלב הספק הנורא, האם באנו לכאן לצחוק ולהצחיק? הרי לבכות אנו צריכים, לבכות בכיה נוראה וקורעת לב על הכל. על עם שאיננו עוד, על משפחות שנגדעו, על אבות ואמהות ששיכלו את הכל. ידענו אז: אם נשכיל להעלות חיוך אחד על פנים דואבות, אם נדע לשמוע צחוק אחד מתוך פיות מעוותים – עשינו את שלנו. 

בשנת 1947 כתב את התסריט לסרט "ארוכה היא הדרך". הסרט הציג את מצוקתם של ניצולי השואה העקורים. ישראל צילם את הסרט במחנות העקורים בגרמניה וגילם את התפקיד הראשי בסרט. בין המחנות בהם צולם הסרט היה המחנה שהוקם בעיירה לנדסברג (Landsberg am Lech) שבדרום גרמניה. בשנת 2000 קראה מועצת העיירה בלנדסברג רחוב בעיירה על שם ישראל: Israel-Beker-straße.

באפריל 1948 עלה ישראל לארץ ישראל באוניה "קדמה". עשר שנים לאחר שהתקבל לתיאטרון "הבימה" החל סוף סוף לשחק בו - ובו שיחק 45 שנה. בין תפקידיו הרבים גילם את אוברון ב"חלום ליל קיץ". בתפקיד זה פגש את השחקנית פנינה פרח, לה נישא. עוד שיחק את מפיסטו ב"פאוסט", את ניוטון ב"פיסיקאים" ואת ראש הקהילה ב"יהודי הדממה". בשנת 1982 שיחק את המלך הגולה בהצגה "הנסיכה האמריקאית", הצגה בה הופיעה עם בנו משה.

ישראל ביים מחזות וסרטים וזכה בפרסים על בימוי, משחק ותרומה לתרבות היידיש. על בימוי הסרט "שני קוני למל" ועל משחקו במחזה "אדי קינג" זכה בפרס כינור דוד. עוד זכה בפרס מאיר מרגלית, פרס בית שלום עליכם ופרס מילוא לאמנות הבמה, על תפקיד ראש הקהל במחזהו של אלי ויזל, "יהודי הדממה". על מפעל חייו בשימור תרבות היידיש קיבל ישראל את פרס לרנר לתרבות היידיש. בשנת 1999 הוכרז ישראל כיקיר העיר תל אביב.

לצד טיפוח היצירה המקורית והעלאת מחזות בבימויו - שמו הולך לפניו (אפרים קישון), איי לייק מייק (אהרון מגד), חדווה ואני (אהרון מגד), אני רב החובל (יוש הלוי) - החל בקר לביים מחזות שעסקו בשואת יהודי אירופה ובהשלכותיה: יומנה של אנה פרנק, ילדי הצל, איציק ויטנברג (ציפור הגטו). משנתו הייתה שיש להציג בכל שנה, מחזה אחד לפחות העוסק בשואה.

לצד פועלו כשחקן היה ישראל צייר והציג את ציוריו בתערוכות רבות. ציוריו פורסמו בספרו האוטוביוגרפי "בימת חיים" שיצא לאור ב-1998. בשנת 2000 הופק סרט על קורותיו, "המרפסת". 

אני מצייר את תקופת השואה כפי שקמה לנגד עיני מסיפוריהם של ניצולים ומספריהם של חוקרים. אני מנסה לראותם בתקופה זו, את אמי ואת אבי, את אחיי ואת אחיותיי – כל משפחתי. כיצד חיו אז בגיטאות? מה קרה להם? רק את כניסת הגרמנים ראיתי ואחר כך ברחתי. ניצלתי. אבל הם?! הם הרי היו שם, שם... עד הסוף... אני נובר ונובר בתוך עצמי, כאילו רציתי להיות עמהם ברגעים האיומים ההם. 

לישראל ולפנינה שני ילדים, משה וגדי, וחמישה נכדים. 

ישראל בקר ז"ל נפטר בשנת 2003.