בין השנים 1944-1948 התקימה פעילות ענפה מאורגנת לאיסוף ניצולים באירופה לקראת עלייתם ארצה - המכונה בשם הכולל "הבריחה". אתר זה כולל תערוכה וחומרים חינוכיים בנושא, וכן מפה אינטראקטיבית.
תחת חורבות פולין / איציק מאנגער
תחת חורבות פולין
ראש זהוב מונח,
הראש והחורבן
אמת לאמיתה.
השלג ממשיך לרדת
על חורבות פולין
ראשה הזהוב של נערתי
מול עיני יגוני מונח.
הכאב יושב על שולחן הכתיבה
כותב מכתב ארוך
הדמעות בעיני נערתי
אמיתיות ועמוקות.
מעל חורבות פולין
צפור קינה לה עפה,
נושאת היא בכנפיה
את שיר האבל על פולין החרבה.
בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1945, שחררו חיילים סובייטים, בריטים ואמריקנים (בעלות הברית) את שרידיה הנותרים של יהדות אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. בשבועות הראשונים של השחרור סבלו הניצולים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה ירוד. זמן מה לאחר השחרור, ניסו ניצולים רבים לשוב למקומות מגוריהם שלפני המלחמה ולאתר בני משפחה. עבור רבים התקוות בדבר הישרדותם של קרובים נמוגו עם הגעתם לבתיהם הקודמים.
כתוצאה מכך, מרבית ניצולי שואה, פליטים ועקורים שאיבדו את בני משפחותיהם, בתיהם וקהילותיהם חשו שאינם יכולים עוד להמשיך את חייהם באירופה, שסימלה עבורם את "בית הקברות הגדול של העם היהודי". עד כ-250,000 מהניצולים,
האווירה העויינת שנתקלו בה הניצולים במזרח אירופה, תקריות אנטישמיות כגון פוגרום קיילצה (4 ביולי 1946) והדיו, עירערו כל תקווה קיימת שאולי התקיימה אז בנוגע להמשך קיום יהודי במזרח אירופה. כמו כן, האכזבה מהתנהגות האוכלוסיה המקומית במהלך המלחמה הוסיפה לפסימיות בדבר אפשרויות הקיום היהודי במזרח אירופה.
בתחילה צצו התארגנויות מקומיות בוילנה וברובנו, הניצולים הראשונים עברו גבולות באופן מאולתר ולא מאורגן, זמן מה עבר עד שהתפתחה בהדרגה בריחה מאורגנת.
הניצולים שהוברחו על ידי תנועת 'הבריחה' היו צעירים, אך גם משפחות עם ילדים שנאבקו נגד הסיכויים וחתרו להגיע לארץ ישראל ולהתחיל חיים חדשים. פעילי הבריחה שסייעו לניצולים בנתיבי הבריחה לא עבדו בשכר, הוצאות חיוניות כוסו בחלקן על ידי הג'וינט, כהוצאות 'מעבר' להסעה, למזון ולדיור בסיסי.
באמצע שנת 1944 שוחררו בהדרגה אזורי מזרח אירופה, ליטא ופולין. ביולי אותה שנה שוחררה העיר לובלין. מנהיגים מקומיים מקרב הפרטיזנים או חברי תנועות הנוער החלוציות החלו לארגן קבוצות שמטרתן היתה לעלות ארצה. התארגנויות אלה נתקלו בקשיים רבים ואף נעשו בסתר מפאת מדיניות הרדיפות של המשטר הסובייטי בנוגע לקבוצות לאומיות.
רבים מן הפליטים השתייכו לפני המלחמה לתנועות נוער ציוניות, ואמונתם הציונית נתחזקה עקב התנפצות האשליות באשר למשטר הסובייטי; להם התחוור כי נתיב דרכם הטבעי לאחר השחרור היה אפוא עלייה לארץ ישראל. הם שמעו שהנתיב הנוח ביותר להגיע לארץ הוא דרך רומניה, ולכן ניסתה תחילה כול קבוצה בנפרד לפלס דרך ולהגיע לגבול רומניה. הם התלכדו, אך מאמציהם להגיע לרומניה נכשלו, ולכן התרכזו בלובלין, שביולי 1944 שוחררה בידי הצבא האדום. בינואר 1945 הצטרפה אליהם בלובלין קבוצה גדולה של חבריהם מלפני המלחמה, שבמהלכה היו פליטים בברית-המועצות, בעיקר במרכז אסיה. עם שחרורה של ורשה הצטרפו אליהם גם שרידי הלוחמים מגטו ורשה. אבא קובנר עמד בראש המסגרת הארגונית הראשונה של הבריחה. כך עד חודש מאי הגיעו לרומניה 2,000 פליטים. לאחר שהתברר שהגירה מרומניה לארץ ישראל אינה אפשרית, המאמצים הופנו להגירה לאיטליה, שם הוצבו יחידות של החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה היהודית). חיילי הבריגדה הקימו ארגון אשר ניסה לאגד את הניצולים במסגרת ציונית שתחתור לעליה ארצה. ההגבלות על ההגירה לארץ ישראל, חייבו להפנות את הפליטים ממוקדי האיסוף המרכזיים לגרמניה, למחנות העקורים בשטחי הכיבוש האמריקני. בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1945 הגיעו השליחים הארץ ישראלים הראשונים לאירופה מטעם ארגון ה"הגנה", אלה השתלבו בפעילות הבריחה. אפרים דקל היה למפקד הבריחה באירופה והארגון היה כפוף למוסד לעליה ב' בראשותו של שאול אביגור בפריס.
בתקופה זו הפליטים התרכזו באזורי פולין-סלובקיה או דרך שלזיה העלית לאזור נאכוד (Nachod) בבוהמיה, או דרך שטטין לברלין. הנכנסים לצ'כוסלובקיה עברו דרך פראג לבווריה או דרך ברטיסלווה לוינה, משם המשיכו לזלצבורג ואחר כך לגרמניה או לאיטליה. למפה של נתיבי הבריחה.
בין החודשים אוגוסט 1945 לסוף יוני 1946 יצאו 41,106 פליטים משטחי פולין בסיוע ארגון הבריחה, לך התווספו פליטים רבים שהגיעו ללא סיוע של הארגון. עפ"י ההערכות מספר הפליטים בתקופה זו הגיע ל 60-65 אלף בני אדם. בעקבות פוגרום קילצה, ביולי וספטמבר 1946 בין 90-95 אלף יהודים נמלטו מפולין. מאז זרם הפליטים התמעט בהדרגה עד לחודשים מרץ-יולי בהם כ-19 אלף יהודים נמלטו מרומניה לאוסטריה.
המטרה המוצהרת של קבוצות אלה היתה להגיע לחופים שמהם יכלו הניצולים להפליג לארץ ישראל. לאחר קום מדינת ישראל ההגירה ארצה נעשתה חוקית. בעקבות זאת פורקו נקודות הסיוע של ארגון הבריחה. ברם, במדינות בהן לא הותרה יציאה חוקית הוסיפה הבריחה להתקיים במסגרת ארגונית תחת מאיר ספיר.
ארגון הבריחה ניווט את זרם היוצאים מערבה להגירת ההמונים. זאת למרות יכולת ההכוונה המוגבלת, כמות הפליטים, הבעיות החוקיות והארגוניות. ארגון הבריחה אופיין בשילוב של תנאי שטח (כמות הפליטים, גבולות נסגרים ובעיות פוליטיות) וסיוע והכוונה של ארגונים ציוניים, ארגון ה"הגנה" והמוסד לעליה ב'. מדובר במפעל ייחודי המהווה פרק בתולדות חזרתם של ניצולי השואה לחיים, העליה ארצה והקמת מדינת ישראל.
לפניכם סרטון מבוא על סיפורם של הניצולים בתנועת הבריחה ושלוש פעילויות חינוכיות מלוות העוסקות בהיבטים שונים לנושא הבריחה ובגופים השונים שהיו פעילים בארגון: ילדים, הבריגדה היהודית והשליחים מארץ ישראל, ותנועות הנוער החלוציות.
לקריאה נוספת:
- בריחה (ערך מן האנציקלופדיה של השואה)
- אנגל דוד, בין שחרור לבריחה – ניצולי השואה בפולין והמאבק על הנהגתם, 1944-1946, תל אביב 1996.
- באואר יהודה, הבריחה, עברית: שושנה שוורץ, תל אביב תשל"ד.
- דקל אפרים, בנתיבי הבריחה, ישראל 1959.
- כהן יוחנן, עוברים כל גבול – "הבריחה" - פולין 1945-1946, תל אביב 1995.
- אהרן וינקובצקי, אבא קובנר, סיני לייכטר, אנתולוגיה לשירי־עם ביידיש, הוצאת כרמל. איציק מאנגער (1901-1969) מחשובי הסופרים והמשוררים ביידיש. נולד בצ'רנוביץ, בוקובינה (BUCOVINE Cernauti). ב-1929 פרסם את ספר שיריו הראשון ביידיש. ב-1939 נמלט מפני הנאצים ללונדון ומשם עבר לניו-יורק. מאנגר פרסם יצירות רבות שאופיינו בדיאלוג עשיר ומעניין עם התרבות היהודית. רבות מיצירותיו הומחזו והועלו על בימת התיאטרון. בשנת 1966 עלה ארצה ונפטר בשנת 1969.
- עד 250,000 פליטים יהודים נעו ממזרח אירופה במערבה. כמו כן, ישנן הערכות שונות באשר למספר הפליטים במסגרת הבריחה. עפ"י יוחנן כהן מדובר על למעלה מ-150,000 בני אדם שנעו בנתיבי הבריחה. יוחנן כהן, עוברים כל גבול – "הבריחה" פולין 1945-1946, זמורה-ביתן ומשואה, 1995, ע"מ 9. ההערכות המצויות באתר ארגון ה"הגנה" גם הן מציינות מאות אלפים. ההיסטוריון דוד אנגל מציין ש-120,000 אנשים הועברו במסגרת מפעל הבריחה. דוד אנגל, בין שחרור לבריחה: ניצולי השואה בפולין והמאבק על הנהגתם, 1944-1946, עם עובד, העמותה לחקר מערכות העפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב, 1996, ע"מ 15.
פס הקול של המצגת מתוך היצירה "העולם החדש" / סימפוניה מס. 9 של אנטונין דבוז'ק * The presentation's soundtrack is an excerpt from the Largo in Dvořák's Symphony No.9 "New World", New York Philharmonic Orchestra, conductor, Kurt Masur used by permission of Warner .Classics and Jazz, Warner Music UK Ltd. .Available on APEX 8573-89085-2
"הבריחה"- קבוצת נערים חברי תנועת נוער על רכבת בדרכם ל- ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, שנת 1946
"הבריחה"- ניצולים עולים על משאית בדרכם למערב אירופה
יוסף הילפשטיין וחבריו בתנועת הבריחה, לאחר המלחמה, קרקוב, פולין
צעירים על הרכבת בכיוון מערב אירופה, 1946, ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה
שורשיו של ארגון הבריחה נעוצים עוד בתקופת המלחמה עצמה, עת עסקו תנועות הנוער החלוציות-ציוניות (חברי תנועות השומר הצעיר, החלוץ, דרור, גורדוניה, בית"ר, בני עקיבא, הנוער הציוני ומכבי הצעיר וכו') בהברחת יהודים אל מחוץ לגבולות הכיבוש הגרמני על מנת שימשיכו בדרכם ארצה. אותם חברי תנועות הנוער, ששרדו את השואה ושחלקם היו פעילים בהתנגדות חמושה בגטאות וביחידות פרטיזנים שונות, התגייסו לאחר המלחמה להעברת הניצולים הפליטים את גבולות אירופה אל עבר ארץ ישראל. חברי תנועות הנוער החלוציות עשו זאת מתוך מחויבות להגשמת האידיאולוגיה הציונית החלוצית ומתוך הכרה שהמשך הקיום היהודי באירופה אינו עומד על הפרק. בנוסף לכך, חלקם ראו בעלייה ארצה, צעד ראשון בשיקום חייה של שארית הפליטה. לתנועות הנוער החלוציות היו אבדות משמעותיות במהלך השואה, והפעילות העתידית שהתבססה על הגרעינים האנושיים ניזוקה באופן בלתי הפיך. השורדים המעטים, איבדו רבים מחבריהם לתנועה. על רקע זה פעילותם נושאת משמעות חיונית בתהליך חזרתם של הניצולים לחיים.
העדויות הבאות יתמקדו בארגון הבריחה באזור וילנה כמקרה מבחן להצגת הנושא:
אבא קובנר, ממארגני והוגי עליית "השומר הצעיר" בווילנה:
"אילו חשבנו רק על יציאתנו אנו, לא היינו צריכים לעשות גישושים וסיורים, אך במרכז מחשבתנו אז היה כיצד לשמש דוגמא ולהציג דרך לרבים… להניע את כל שארית הפליטה לעזוב את אדמת החורבן ולצאת לארץ ישראל"
(אנגל, בין שחרור לבריחה, ע"מ 66)
שאלה לדיון:
- נסו לעמוד על מניעיהם של חברי תנועות הנוער בפעילותם בארגון הבריחה, מה מייחד אותם?
לאחר המלחמה, תנועות הנוער הציבו את ארגון העלייה לארץ בעדיפות ראשונה. אבא קובנר הוסיף:
"הייתי נחוש בדעתי כי את ארגון היציאה מפולין יש להתחיל מיד וללא דיחוי. הזעם והכאב המצטברים בלב השרידים... מבקש את פורקנו; היהודים כמהים לשינוי יסודי וארץ ישראל מעוררת הדים עצומים בלב אנשים, ללא הבדל רקע ציוני בעבר; את הפוטנציאל הזה אסור לבזבז. ומאידך, בין-הזמנים הפוליטי והצבאי, כל עוד אין קבע בגבולות ובממשלות, הוא זמן רצוי לפעולה מסוג זה ואין להמתין להתבהרות כללית והיתרים רשמיים. הפעולה הספונטאנית שתפרוץ גבולות רק תאיץ ותסייע לפתרונות מדיניים... [לכן] צריך להקים מסגרת ואירגון, אבל אלה צריכים להיות מיועדים לבריחה ולהעפלה בלבד. כל מה שמקימים יהיה על תנאי וזמנית. רק ההתארגנות לשם הבאת יהודים רבים ככל הניתן, כדי להעלותם על משאיות ולצאת לדרך. זאת היתה דעתי."
(אנגל, בין שחרור לבריחה, ע"מ 75)
שאלה לדיון:
כיצד לדעתכם אבא קובנר התייחס להזדמנות לפעול למען העלאת הניצולים ארצה? מהו ה"פוטניציאל" עליו הוא כתב?
אבא קובנר הוא ניצול גטו וילנה ופרטיזן, הוא וחברותיו רוז'ה קורצ'ק וויטקה קמפנר (לימים רעייתו) היו פעילים מרכזיים בארגון הבריחה באזור וילנה. נסו לחשוב האם וכיצד עיצב עברם וחוויותיהם האישיות של הניצולים חברי תנועות הנוער החלוציות בפעילותם במסגרת הבריחה?
פליטים בדרכם בהרי האלפים, מלווים על ידי חיילים איטלקיים,צרפת
יהודים ניצולים עולים על משאית בדרכם לארץ ישראל, במסגרת מבצע של תנועת 'הבריחה', לאחר המלחמה.
פעיל "הבריחה" מאיר לוין ואשתו, ליד חורבות, לאחר המלחמה
ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, ניצולים ממתינים במלון 'ילן' בנתיב הבריחה למערב אירופה,1946
משפחות עולות על כבש האניה בנמל העיר, מרסיי, צרפת
קבוצת 'הבריחה' צועדת בשלג
נערות מתנועת "הבריחה" עם חיילי הבריגדה היהודית
במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו כ-30,000 יהודים מארץ ישראל לצבא הבריטי. במסגרת זו בספטמבר 1944, הוקמה הבריגדה היהודית, חטיבה בצבא הבריטי, שהורכבה ממתנדבים יהודים מארץ-ישראל. הבריגדה כונתה "חטיבה יהודית לוחמת" או חי"ל ומנתה כ-5,000 חיילים. בחודשי מרס-מאי 1945 החטיבה לחמה באיטליה וחודשיים לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, ביולי 1945 הוצבו חיילי הבריגדה בבלגיה והולנד. כ-150 חיילים נשלחו במחתרת לפקח על העבודה הארגונית והחינוכית במחנות העקורים, לארגן את תחנות הבריחה באוסטריה ובגרמניה ולסייע בהכנות ל'עליה ב' לארץ-ישראל. פעילי הבריחה לא עבדו בשכר, הוצאות חיוניות כוסו בחלקן על ידי הג'וינט, כהוצאות 'מעבר' להסעה, למזון ולדיור בסיסי. עבודתם של אנשי הבריגדה והשליחים נעשתה בתנאים קשים ולא אחת עמדו בפני סכנות. הסיוע הארגוני והמעשי של אנשי הבריגדה לניצולים, אפשר להם להבריח גבולות כמשפחות וכיחידם ולהגיע למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ובאיטליה. למידע נוסף על הבריגדה היהודית.
לפניכם מספר קטעים מעדויות ניצולי שואה בנושא המפגש עם חיילי הבריגדה היהודית ושאלות הנלוות לקטעי העדות:
לוי גולדברג מספר על המפגש עם חייל בריגדה לאחר שחרורו:
כשהשתחררתי ב-1945 הייתי בן 35 ושקלתי 30 קילו, הייתי עור ועצמות. האמריקאים הכניסו אותי לבית חולים בלינץ (אוסטריה). שם הייתי חודש, חודש וחצי עד שבאתי בחזרה. כשיצאתי מבית החולים דבר ראשון ניגשתי, ראיתי מכונית עם מגן-דוד, אז ידעתי שזה מוכרח להיות יהודים. הגעתי ושאלתי מי הוא והוא אמר לי שהוא מהבריגדה, הוא שאל אותי: "מי אתה?" וסיפרתי שאני אחד מהם. התחלנו שנינו לבכות ולהתחבק. אני דברים כאלה לא יכול לספר, שנינו התחלנו להתחבק ולבכות והוא סיפר לי שבבריגדה יש מקום, ושמשתדלים להביא את היהודים שניצלו לפלשתינה.
(מעדותו של לוי גולדברג, ארכיון יד ושם O.3/10122)
שאלות לדיון:
- מה לדעתכם היו המניעים היו המניעים של השליחים וחיילי הבריגדה בהגעתם למזרח אירופה?
- נסו לתאר את המפגש בין הניצולים בעת השחרור, לבין חיילי הבריגדה והשליחים הארץ- ישראלים?
- איזו משמעות נשא המפגש הן עבור הניצולים והן עבור ה"ישראלים"? עימדו על הפערים בין הניצולים, חודשים קצרים לאחר השחרור לבין חיילי הבריגדה והשליחים הארץ ישראלים.
בתמונה שלפניכם פעיל הבריחה מאיר לווין. שימו לב למאיר שאוחז בידה של האישה שמולו, שלעתיד תהיה אשתו. רצוי לשים לב לרקע התמונה, לאינטראקציה שבין מר לווין לאישה המצולמת איתו.
ההחלטה לעלות ארצה
רצונם העז של הניצולים לבנות חיים חדשים גבר גם על הקשיים שהיו כרוכים בהגירה. רחל בן חיים
"עברנו את הגבולות בתחבולות רבות, לפחות ארבעה-חמישה גבולות. פעמיים קיבלנו ניירות מזוייפים. [...] גבול אחד עברנו ברגל. אני נָשָאתִי ילד של מישהו. גבול אחד ברכבת משא. הכניסו אותנו לקרון אחד או שניים וסגרו אותם. רכבת המשא הריקה עברה את הגבול כדי להביא סחורה, ואנחנו היינו בתוך הקרונות. [...] היינו מעל תשע-מאות מעפילים. ממש שפכו אותנו לתוך האוניה [...] האוניה עגנה בחופי הארץ והאנגלים גילו אותנו. [...] הקיפו אותנו אוניות מלחמה ואז היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים. עגנו והעלנו את דגל הלאום על התורן למעלה למעלה. אני חושבת שעגַנו בלב הים. הייתה לנו הרגשה שכל עם ישראל עומד על החוף בחיפה, כי המזח היה מלא [...] דבר כזה לא שוכחים ודבר כזה נתן לנו לעבור המון המון קשיים".
(ארכיון יד ושם, 03/6921)
שאלות לדיון:
- רחל כמעט ואינה מתארת את תחושותיה במסעה הארוך לארץ ישראל. היא אומרת רק: "היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים". למה, לדעתכם, היא מתכוונת?
- על פי תיאורה של רחל, מה סייע לה לגייס את תעצומות הנפש כדי לעמוד במסע הקשה לארץ ישראל?
שלמה כהן נולד ביוון ב-1920. הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו, והצבא הבריטי שחרר אותו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. הוא עלה ארצה ב-1946. כשהגיע שלמה למקום הולדתו סלוניקי חוויותיו לאחר השחרור השפיעו על החלטתו לעלות ארצה. שלמה מספר:
"...הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי..."
(יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 43)
שאלה לדיון:
- מהי הדילמה שניצבה בפני שלמה לאחר ששוחרר?
שלום (קפלן) אילתי נולד ב-1933 בקובנה שבליטא. במלחמה הוא נכלא בגטו והוברח למסתור. שלום עלה ארצה ב-1946. הוא מסביר את הסיבות לעלייתו לארץ:
"ובכל זאת, למה ארץ ישראל דווקא? [...] בסביבתי הקרובה השאלה מעולם לא התעוררה – היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל. צליל שקשוק הגלגלים היה חד-משמעי ונחרץ – אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור".
(שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 297)
העלייה לארץ ישראל היתה כרוכה בסכנות ובקשיים יחודיים עבור הניצולים. לאור העדויות שקראתם, נסו להסביר את החלטתם של ניצולים אלה לחתור לעלייה לארץ אל עבר עתיד לא וודאי.
שאלה לדיון:
- שלמה אומר: "נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל", ושלום אומר: "היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל". בשתי העדויות הניצולים אומרים ששאין עוד מקום לחיים במולדת המוכרת ושפניהם מועדות לארץ ישראל. נסו לחשוב: מה הניצולים מותירים אחריהם? מה המשמעות של עזיבת העולם שאבד ואינו לטובת ניסיון לחיים בעולם החדש? במה הדבר כרוך?
- רחל בן חיים נולדה בסאראנץ' שבהונגריה ב-1926. באביב 1944 גורשה לגטו בשאטוראליאויהאיי ומשם גורשה לאושוויץ. שהתה במחנה שטוטהוף, השתתפה בצעדת המוות בינואר 1945 ושוחררה על-ידי הרוסים. לאחר ששבה הביתה במרץ 1945 עזבה את הונגריה והגיעה לאיטליה בסיוע של תנועת הבריחה באוגוסט 1945. הגיעה לארץ בינואר 1946.
"הבריחה"- ילדים ישנים במיטות, ייתכן בבית חולים, במקום לא ידוע
"הבריחה"- אשה מחזיקה תינוק
הבריחה- אשה עם תינוק וילדים בנקודת איסוף
"הבריחה"- ילדים אוכלים בתחנת איסוף במקום לא ידוע
"הבריחה"- ניצולים בנקודת איסוף
צ'כוסלובקיה, "הבריחה", פעוט וילד ממתינים לרכבת בדרכם למערב אירופה, 1946
"הבריחה"- ילדים מתכנסים בנקודת האיסוף
אמהות ותינוקות בדרכם לארץ ישראל
נאכוד, צ'כוסלובקיה, "הבריחה"- אשה נותנת לבנה בקבוק בעודם מחכים לרכבת למערב אירופה, 1947
"הבריחה"- קבוצת ילדים ומדריכיהם בדרכם למערב אירופה, אחרי המלחמה
חלק זה של הפעילות מתמקד בילדים יהודים ששרדו את השואה והצטרפו ל"בריחה" המאורגנת ממזרח אירופה בדרכם לארץ ישראל. במהלך הפעילות נברר כמה שאלות יסודיות. האם ילדים אלה ידעו מה משמעות ה"בריחה" כשהצטרפו אליה? או שמא הצטרפו לזרם הפליטים היהודים ממזרח אירופה ללא ידיעה ברורה באשר ליעד? כיצד נוצר הקשר בין הילדים הניצולים לבין פעילי הבריחה? כיצד חוו ילדים ניצולים את המסע ברחבי אירופה במסגרת הבריחה? מהן הבעיות שעמדו בפני הילדים ובפני פעילי הבריחה שסייעו להם?
פתיחה
בשטחי מזרח אירופה ששוחררו עם התקדמות הצבא האדום וסיום המלחמה, הוקמו בתי יתומים באופן זמני, שם שוכנו ילדים יהודים בניסיון להחזיר מעט שגרה ויציבות לחייהם. זאת בטרם החל המסע ארצה בסיוע ארגון הבריחה.
מיעוט מקרב הילדים שעברו את תקופת המלחמה במסתור ובזהות בדויה כנוצרים, התרגלו לחייהם החדשים ולא היו מעוניינים לעזוב את המשפחות והבתים בהם שהו ובהם חשו בטוחים ומוגנים. ילדים אלה דבקו בזהותם הנוצרים וביכרו להמשיך את חייהם במולדתם.
כשסבה של מרטה גורן, ששהתה בתקופת המלחמה במסתור אצל משפחה נוצרית, מצא אותה, היא פרצה בצעקות: "לכו מפה. למה באתם? [...] תלכו לאן שכל היהודים הלכו. לא צריך אתכם פה..." . לאחר מכן שמרטה בת העשר הושמה בבית יתומים יהודיים בפולין והחלה להשיב לעצמה את זהותה היהודית. היא נזכרה:
"בליל חרף בשנת 1946 העירה אותנו האשה הטובה [מבית היתומים] והורתה לנו לצאת בשקט מן הבית. לא יצאנו משער החצר, אלא טפסנו על החומה וקפצנו מעברהּ האחר. העלינו למשאית ונצטוינו להיות בשקט. כולנו שתקנו. כל אחת ואחת מאתנו ידעה לשתוק בעת סכנה, אבל לא ידענו מה הסכנה.
נסענו במשך כל הלילה, ובבקר כשהאירה השמש, עצרה המשאית בתוך יער, והצטוינו לרדת ולהתישב יחד במעגל. לפנינו נעמד בחור צעיר, וכמו בפרץ של זרם מים חזק, החלו כל הבנות לדבר בקול רם: "איפה אנחנו? לאן לקחו אותנו? למה לא ספרו לנו?" המדריך צעק "שקט" ומיד השתתקנו.
"אנחנו בדרך לגרמניה", הוא הסביר, "אבל כרגע אנחנו בסלובקיה, ואנו צריכים לעבר עוד גבול. הוצאנו אתכן בלילה", הוא הוסיף, "כי בפולין קם משטר חדש שמעכב את יציאת היהודים מהמדינה, וחששנו שלא יתנו לכן לצאת לארץ ישראל". רחש של דבורים ולחישות שוב עלה בין הבנות.
"אבל!!!" הרים הבחור את קולו, "גם בסלובקיה קם משטר חדש שמאים על חופש התנועה של היהודים, לכן אנחנו נחכה פה עד הערב, ניתן לכן אוכל, וכאשר יחשיך נעלה שוב על המשאית ונמשיך".
"ואם יתפסו אותנו?" שאלה אחת הבנות בקול את השאלה שהטרידה את כולנו."
"תעשו מה שאומרים כן, ובעזרת השם נגיע בשלום".
בלילה שוב עלינו על המשאית ונסענו בשקט מתוח. אחרי נסיעה ארוכה, לפני עלות השחר, נעצרה המשאית. ירדנו מיד. בשקט עברה הוראה – להתחלק לזוגות. סביבינו נעמדו צעירים, והיה נדמה לי שהם לובשים מדים. חלק מהם דיברו פולנית, וחלק מהם דיברו אידיש. הבנתי שהם באו לעזור לנו ונרגעתי.
צעדנו בתוך אפיק נחל, בתוך מים זורמים, והדרך היתה ארוכה ומעיפת. נרטבתי, נפלתי ונפצעתי, וכשלא היה לי עוד כח ללכת, הרים אותי אחד הצעירים ונשא אותי על גבו. לפנות בקר כבר היינו בגרמניה. עלינו למשאית אחרת, ואחרי שעתים עצרנו בבית ילדים במחנה עקורים."
(נעמי מורגנשטרן, בת כזאת רצינו – ספורה של מרטה, בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם, ירושלים 2006, ע"מ 63)
ילדים נוספים נתקלו בפעילי הבריחה על דרך המקרה, בעודם נודדים באירופה לאחר המלחמה, מחפשים בני משפחה או מקום לשהות בו.
אליעזר קריסטל שנולד בפולין ב-1931, תיאר את הרגשתו לאחר השחרור:
"... בצרפת היינו תקופה מסויימת. שיכנו אותנו בפריס בבית של רוטשילד. זה בית ענקי. היינו שם פרק זמן. באותו זמן למדנו את השפה. באו שליחים מן הארץ וסיפרו לנו על החיים בארץ, היינו עתידים לחיות בקיבוץ. היינו שם פרק זמן. באותו זמן למדנו את השפה. באו שליחים מן הארץ וסיפרו לנו על החיים בארץ, היינו עתידים לחיות בקיבוץ. סיפרו לנו על חיי הקיבוץ , נמשכנו לזה. אבל אז היה מאבק בארץ, וחיינו את החיים של המאבק וכאבנו את הכאב של אבדן חיים בדרך. רצינו מה שיותר מהר להגיע ארצה..."
(קליינמן יהודית ושפרינגר-אהרוני נינה, כאב השחרור – עדויות מ-1945, יד ושם, ירושלים 1995, עדותו של אליעזר קריסטל, ע"מ 35)
לאחר השחרור, אשר אוד בן ה-17 צעד לכיוון הירשלינג [Hirschling] שם הוא מצא מקלט בבית שננטש, יחד עם 27 ילדים יהודים. לאחר זמן מה, חיילי הבריגדה היהודית לקחו את הקבוצה ל"סנטה מריה די בגנה" [Santa Maria Di Bagne] שבאיטליה, שם הם למדו עברית. באוגוסט 1945, הילדים קיבלו סרטיפיקטים [אישורי עליה] שאפשרו להם לעלות לארץ ישראל.
נקודת מפנה
עבור ניצולים רבים, רגע ההכרעה לעזיבת אירופה ולעלייה ארצה הגיע בעקבות פוגרום קיילצה. במהלך פוגרום זה 42 יהודים נרצחו על ידי שכניהם הפולנים ב-1946. במזרח אירופה, ניצולים רבים חשו בלתי רצויים ואף שנשקפת סכנה לחייהם.
לאון פייגנבאום [Leon Faigenbaum], ניצול שואה מפולין, תיאר את תחושותיו:
"באוסטריה נרשמתי באמצעות הבריחה למסע הבלתי ליגלי [בלתי חוקי] לפלשתינה. הייתי משוכנע, לאחר כל שנותי האומללות [במלחמה], שמולדת לא תאפשר לאירועים כאלה להתרחש בשנית. איומיו של האיש מהארמיה קריובה הפולני [צבא המולדת של פולין] חיזקו את דעתי. בעקובת זאת בער בי הרצון להילחם עבור מולדת. ויתרתי על האפשרות להגר לארצות הברית על מנת לסייע ליהודים לזכות בפינה משל עצמם בעולם.
"באותה עת היה בלתי אפשרי לנסוע מאוסטריה לפלשתינה. במקום זה אשתי ואני ביחד עם קבוצה קטנה, התגנבנו החוצה מן המחנה [העקורים], כל אחד מאתנו נשא תינוק על הכתפיים, וזחלנו על ההרים לאיטליה. משם נסענו ברכבת לגנואה, שם עלינו על ספינת דייגים קטנה. הספינה בימים כתיקונם היתה אמורה להכיל ארבעים אנשים, אבל הבריחה העלתה עליה מאתיים גברים, נשים וילדים."
(תורגם מתוך: Jacob Biber (Ed.), “A Triumph of the Spirit”, Studies in Judaica and the Holocaust 9, The Borgo Press. p. 81.)
היו גם מקרים שנזירות במנזרים שהעניקו מקלט לילדים יהודיים במהלך המלחמה, לא רצו למסור אותם בחזרה בטענה שהילדים אינם יהודים. לעיתים, הילדים היו צעירים מכדי לזכור את משפחותיהם הביולוגיות. היתה זו חוויה טראומטית ביותר עבור הנפשות הצעירות. במקרים מסויימים, סוכנויות ממשלתיות ושליחיהם נאלצו להתערב על מנת לכפות על נזירות והורים מאמצים, להשיב יהודים למשפחותיהם." סיפורם של "ילדי המנזרים" שלא שבו לחיק היהדות הוא מורכב וכואב.
נתון אחר הלוט בערפל הוא כמה מילדי המנזרים שניצלו לא חזרו לכור מחצבתם. כאמור, מקצת הילדים שנמסרו למנזרים היו פעוטות ואף תינוקות שלא ידעו דבר על מוצאם.
"פרשת ילדי המנזרים שלא שבו אל חיק עמם היא פרשה כאובה החורגת מתחום המאמר הזה. כאן רק נציין שהקשיים שהתעוררו בעניין הזה בפולין לא היו שונים מן הקשיים שהתעוררו בארצות אירופה האחרות. עיקר הקושי נבע מכך שהמנזרים לא היו מוכנים להחזיר את הילדים האלה למוסדות היהודיים שביקשו אותם וסירבו להכיר בהם כבאפוטרופסים שלהם."
(נחום בוגנר, יד ושם קובץ מחקרים כ"ז , 1999, עמ' 189- 225. [למאמר המלא])
אבודים ונמצאים
אפרים שטנקלר התייתם במהלך המלחמה ושהה לאחר המלחמה בקיבוץ ילדים. הוא נזכר:
"יום אחד שאלו אותנו מי מאתנו יתומים. אני הייתי בין אותם הילדים. כולנו רצינו לדעת למה שאלו אותנו זאת. בסופו של דבר גילינו שאנחנו היינו מיועדים להיות הראשונים לצאת לפלשתינה. היינו שמחים מאוד. הילדים רקדו ושרו. ביום למחרת אנו הילדים היתומים נכנסנו לרכב ונסענו לתחנת הרכבת. נסענו בשתי קבוצות למקום כלשהו בפולין. כאן משהו מוזר התרחש. המתנו כל הלילה והמכונית לא הגיעה. למחרת כולם היו שרויים במצב של בלבול. יום לאחר מכן, הביאו את הקבוצה שנסעה איתנו ואמרו לנו שעלינו להמתין כמה ימים נוספים. לאחר יומיים, הגיע רכב ואסף אותנו. נסענו שעות רבות בהן ישנתי.
הגענו. שמעתי צעקות. ספינה קטנה המתינה לנו – אני מעדיף לומר סירה גדולה – והעלו אותנו עליה ויצאנו לדרך. הסירה התנועעה על פני הים השקט. לפתע הסירה נטתה לצד אחד. כל הדברים שהונחו למעלה נפלו למים אך בדרך נס אנו ניצלנו. היה אתנו חייל מהצבא הרוסי. הוא ידע מה לעשות במקרים כאלה. היום חלף ונעשה חשוך עד שהלילה ירד. אנחנו ישנו והחייל לא היה מסוגל לישון ועלה לסיפון ופתאום נראו עצמים בוהקים על פני המים. הוא הדליק את הפנס שלו והבחין בשורה ארוכה של מוקשי ים! באותו רגע הוא צעק. ולקול צעקתו התעוררנו כולנו. רב החובל רצה לקצר את הדרך וכך נתקלנו במוקשים. אבל החייל ירד עם רובהו לחדר המנועים, פרץ את המנעול וקפץ על רב החובל. רב החובל נאלץ לשנות את כיוון הסירה וחשב – בנדיטים [פרחחים]!"
"יום יפה אחד יצאנו לפלשתינה. סיפרו לנו אז סיפורים רבים על ארץ ישראל. העירו אותנו בחצות והמכונית באה בבוקר. בסופו של דבר הגענו לאחד מן המחנות. יום למחרת נסענו והמשכנו לנסוע ללא קץ. אבל אני זוכר שלבסוף הגענו ברכבת לצרפת. אינני זוכר את המסע. הוא נמשך שלושה ימים ושלושה לילות. מצרפת עלינו לאניה […] כמה נרגשים היינו שנאספנו לבסוף במצעד וירדנו מהאניה! ובאנו לכפר הנוער באחוזה שעל הר הכרמל ומשם לכפר הנועד בהדסים."
(תורגם מתוך: Source: L. Holliday, Children in the Holocaust and World War II, Pocket Books, New York 1995, pp. 28-30.)
בזמן שאווה צ'רניאק ביבר וזמן שהיא ובעלה הסתתרו מאנשי מיליציה אוקראינים ביער, כדור תועה הרג את הפעוט שאיתם. למרות האובדן האישי שחוו, אווה ובעלה היו נחושים להגיע לארץ ישראל (פלשתינה). הם עשו את דרכם עם ניצולים נוספים בסוף המלחמה, מברית המועצות בחזרה לעיר מולדתם גליביצה שבפולין. אווה ספרה:
בסוף היום גילו על ארגון יהודי "סודי" – הבריחה. ארגון שעזר לניצולים לברוח [ממזרח אירופה]. מיד יצרנו איתם קשר ופגשנו את המפקדת, אישה צעירה וגיבורה שלחמה עם בעלה במרד גטו ורשה. התחלנו להתכונן למסע הבלתי ליגאלי לפלשתינה. באותה עת הייתי בהריון בחודש החמישי. שמרתי את דבר הריוני בסוד מאנשי הבריחה כי חששתי שלא יתנו לי לצאת למסע המסוכן במצבי. הייתי נחושה לברוח מאירופה אם יעלה בידי וידעתי שבעלי ג'ייק תמך בהחלטתי.
התחלנו את המסע הקשה ברכבת בצ'כוסלובקיה לבושים כיהודים יוונים והמשכנו ברגל, חצינו יער בדרכנו למערב גרמניה. שם הגענו למחנה עקורים בשם פורנוולד.
(תורגם מתוך: Biber (Ed.), “A Triumph of the Spirit”, pp. 119-120)
במהלך שלוש השנים שלאחר המלחמה בין 120 ל-150 אלף גברים נשים וילדים עזבו את אירופה בסיוע ארגון הבריחה.
שאלות לדיון:
- מה לדעתכם הניע ילדים להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה וזרה?
- מה לדעתכם גרם לאליעזר קריסטל לרצות לעזוב את אירופה ולהגר לפלשתינה?
כמבוא, ניתן לדון עם התלמידים בדילמות שעמדו בפני ההורים אשר הפקידו את ילדיהם למשמר במנזרים. על רקע זה ניתן להבין את המוטיבציה העמוקה של ניצולים ופעילי הבריחה להשיב את הילדים שניצלו לחיק היהדות ואף לשלבם במסגרת הבריחה.
