מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

משה בארט

ניצול השואה משה בארט שרד את אושוויץ, ברגן-בלזן ומחנות נוספים. אחרי השואה עבר משה לארצות הברית ושם התגורר שנים רבות. בגיל 77 עלה משה לישראל. משה הוא איש עדות המספר את סיפורו בפני קהלים רבים.

תצלומים

משה בארט נולד בשנת 1926 ברימנוב שבפולין, הצעיר מארבעה בניהם של אברהם-יצחק ואסתר לבית וייטמן. אסתר היתה מהאחראיות על בית הכנסת האורחים של העיירה, ואברהם היה פחח. הוא עשה סירים, מחבתות, תנורים, קופסאות למזון ודליים, ומכר את תוצרתו בכיכר העיירה לאיכרים. סדנתו שכנה באחד מחדרי הבית ובחורפים עבד בחדר השינה. הוא בנה את גג ביתה של המשפחה ואף היה שותף בבניית גג בית הספר של העיירה.

משה למד את דרכי העבודה של אביו ומגיל שמונה עשה עבודות מתכת. הוא הכין לעצמו מחליקי שלג ובחורפים נהג לגלוש עמם. הוא עזר לאביו בפרנסת המשפחה ולעתים היה נוסע עמו להתקין גגות. מדי פעם היו השניים רוכבים בעגלה לעיירה אחרת, במסגרת עבודתו של האב. בלילות היו ישנים בחציר שבעגלה. חלק משכרו חסך משה לקניית תפילין בגיל בר המצווה.

בית המגורים של המשפחה היה עשוי עץ, כרוב הבתים בעיירה. הוא שכן ליד תלמוד התורה של העיירה וליד כיכר העיירה. בגדיו של משה היו דלים ובקיץ היה הולך יחף. כדי להצטלם בחנות הצילום של העיירה שאל משה חליפה מחברו משה אפשטיין.

בביתנו היו אח ותנור, אותם עשה אבי. אמי היתה אופה חלה בתנור כל סוף שבוע. כל כיכר לחם הספיקה לשבועיים.

בערב שבת לא שתו בני המשפחה יין אלא מיץ ענבים שהיתה עושה דודתו של משה, זושה.

חגים ומועדים היו במוקד חיי המשפחה. בחג הפורים היה משה עובר בין בתי העיירה ושר כדי לאסוף כסף לנזקקים. הוא למד את מגילת אסתר בעל פה. מאביו למד להכין משרוקיות מפח והיה משתמש בהן בעת הקראת המגילה עם השמעת שמו של המן. לימים, בישראל, ניצל משה ידע זה והכין משרוקיות פח לילדיו ולנכדיו.

באחד מחגי הפסח קיבל משה נעליים חדשות, אך מזג האוויר היה כה יפה, שנהג להתהלך יחף. הוא לא גרב גרביים אלא כרך בדים סביב רגליו ועליהם נעל את נעליו. בדרך כלל לא לבש בגדים חדשים אלא קיבל את הבגדים הקטנים של שלושת אחיו. כשהיה משה בן תשע, עברו אחיו ללמוד ולהתגורר בישיבה בפינסק.

מבעלה של דודתו זושה, מנחם-מנדל נגלר, למד משה "יידישקייט" בשבתות. בבית דיברו בני המשפחה יידיש ועם הפולנים בעיירה דיברו פולנית. בבית הספר הממלכתי בעיירה התנהלו הלימודים בפולנית. אחרי הצהריים היה משה הולך ל"חדר", שם למד ביידיש וכן למד תנ"ך אצל המלמד, שהיה גם שמש בית המדרש המקומי. עם חבריו אהב משה לשחק משחקים רבים, בהם כדורגל וגרסה מקומית של חמש אבנים.

בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את רימנוב. מאות מיהודי רימנוב גורשו אל הצד הסובייטי של הנהר סאן, אך משפחתו של משה הצליחה להישאר בעיירה. עם הזמן חצו רוב המגורשים את הנהר סאן ושבו לרימנוב. אביו של משה נדרש להתגייס לעבודות כפייה אך המשיך בעבודתו כפחח ומשה הצטרף במקומו לעבודות הכפייה. משה סלל דרכים, פילס דרכים בשלג שהצטבר בסופות שלגים כבדות וטיפל בסוסים באורוות הגרמנים. לאחר העבודה היה משה אוכל לעתים משאריות האוכל של הגרמנים, אך אביו, שומר הכשרות, לא נגע במזון זה. משה גויס לפריקת מטעני תפוחי אדמה שהביאו הגרמנים ברכבת. לעתים היה לוקח מעט תפוחי אדמה בסתר, למרות החשש מעונש, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בחורף היה משה כורת עצים ביער כדי לספק עצים להסקה.

לאחר פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ביוני 1941 הובאו לאזור רימנוב שבויי מלחמה סובייטים. משה היה הולך למכלאה בה נכלאו וזורק ירקות אל מעבר לגדר. אחיו היו תלמידי ישיבה בפינסק והוא חשש שמא גויסו לצבא הסובייטי ונפלו בשבי הגרמני. לאחר הקמתו של גטו רימנוב ב-1941 רוכזו בעיירה יהודים מעיירות שכנות. משפחתו של משה נאלצה לשכן בביתה משפחה של מכרים יהודים.

ב-13 באוגוסט 1942 כינסו אנשי אס-אס את יהודי העיירה בכיכר העיירה וביצעו את האקציה של חיסול הגטו.

כשהתעוררנו היתה העיירה מוקפת. מוקדם מאד הסתובבו הגרמנים והאוקראינים בעיירה וצעקו שבתוך שעה על כולם להתאסף בכיכר העיירה (הרינק). לא היו לנו מזוודות, אז לקחנו סדין מהמיטה וקשרנו את חפצינו בתוכו.

משה הוצב שוב בעבודת כפייה בסלילת דרכים. הוריו, אחותו, דודתו ודודו נלקחו לתחנת הרכבת, גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו.

בסוף 1942 הועבר משה לגטו ז'שוב. רוב יהודי הגטו כבר נרצחו עד אז. משה עבד בפירוק בתי הגטו הריקים ובהכנת חומרי הבניין מהבתים לשימוש חוזר. כשיצא מהגטו לשם חיפוש מזון, נורה על ידי שוטר גרמני ונפצע אך הצליח להתחמק ושב אל הגטו. הוא חלה בטיפוס אך החלים.

באביב 1943 הועבר משה למחנה באזור העיר פוסטקוב, כחמישים ק"מ ממערב לז'שוב, שם עבד בבניית צריפים עבור הצבא הגרמני. העבודה במחנה היתה קשה, האוכל דל, הלבוש מועט והצריפים צפופים. האסירים היהודים היו חשופים לטרור מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים, ורבים מהם הוצאו להורג באופן שרירותי. במחנה סמוך עבדו אסירים פולנים, אך הקשר עמם היה רופף.

עם התקרבות הצבא האדום החלו משה וחבריו לייצר ארגזים לשם פינוי המכונות הגרמניות. משה פירש זאת כסימן חיובי. ביולי 1944 שמע משה את ירי הארטילריה הסובייטית המתקרבת. שמועות על הפלישה לנורמנדי הגיעו למחנה. משה וחבריו למחנה הועלו על קרונות בקר אטומים. לאחר נסיעה של שלושה ימים הגיעה הרכבת לאושוויץ. עם הגעתו של משה קועקע על זרועו המספר 17967A והוא הוכנס לבירקנאו. משם נשלח לעבודה בייצור נשק בסמיאנוביצה סלאנסקי (Siemianowice Śląskie), כ-40 ק"מ מצפון לאושוויץ. מדי יום היה משה מוחזר לבירקנאו וישן במחנה. באותה תקופה הובאו לבירקנאו מאות אלפים מיהודי הונגריה ורובם המוחלט נרצחו עם הגעתם. בגדיהם רוכזו במחסנים לשם משלוח לגרמניה. משה השיג בגדים של המגורשים שנרצחו, ובבגדים אלה סחר עם עובדי כפייה רוסים וצרפתים. כך השיג מעט אוכל.

באמצע ינואר 1945 הועלו משה וחבריו על קרון בקר, שלמזלם היה סגור. אסירים אחרים הועלו על קרונות פתוחים, בהם מתו רבים מקור. משה הועבר דרך צ'כוסלובקיה הכבושה למחנות מאוטהאוזן וגוזן ומשם הועבר להנובר, אליה הגיע בעיצומה של הפצצה לילית. הוא נכלא במחנה מילנדורף, משם הוצעד מדי בוקר לעבודה במפעל תחמושת בהנובר עם אסירים נוספים. הצועדים חלפו על פני דרכים שהופצצו על ידי בעלות הברית. "כבר אי אפשר היה לקרוא להן 'דרכים'", נזכר משה. "אלה היו יותר בורות ומכתשים."

היה כל כך קר. לא חשבתי שאשרוד. חשבתי לקטוע אחת מאצבעותי כדי לקבל שחרור מהעבודה. נאמר לנו שאם אנו חושבים שאיננו כשירים לעבודה, אנו רשאים להישאר במחנה. מאוחר יותר נודע לי שכל מי שנותר במחנה - נרצח.

לפני שהספקתי לפגוע בעצמי כדי להשתחרר מהעבודה, הועמדנו למסדר ונאמר לנו שאנו עוזבים את המקום. כל אחד קיבל חצי כיכר לחם. היו שקיבלו גם מרגרינה. אחד האסירים אמר שלא קיבל לחם. השומר הוציא אקדח וירה בו למוות.

באביב 1945 הוצא משה בצעדת מוות צפונה. רבים מהצועדים כשלו ומתו או נורו למוות. לאחר מספר ימי צעידה הגיעו השורדים למחנה ברגן-בלזן.

מרחוק ראינו ערימות גדולות. התרגשנו מאד. חשבנו שאלה ערימות כרוב. כשהתקרבנו ראינו שאלה ערימות של גופות. הייתי קפוא ומורעב. ידעתי שזה הסוף שלי. לא קיבלנו אוכל.

משה הצטווה לגרור גופות מהערימה ולהשליכן לבור ענק. רבים מחבריו ושותפיו לצעדה מתו בברגן-בלזן לנגד עיניו. משה אפשטיין, חברו מבית הספר ברימנוב, שהשאיל לו חליפה כדי להצטלם, נפטר בברגן-בלזן שלושה ימים לפני השחרור, מטרים ספורים ממשה. ב-15 באפריל 1945, על סף מוות מתשישות ומרעב, שוחרר משה על ידי הצבא הבריטי. "קיבלתי פרוסת לחם. אז הבנתי שאחיה ואזכה לספר את סיפורי."

משה התגורר במחנה העקורים ברגן-בלזן ולאחר מכן – בכפר דיפהולץ. הוא חזר לפולין כדי לגלות מה עלה בגורל בני משפחתו ומצא שמכל בני משפחתו שרד רק אחיו ברוך. ברוך נמלט מזרחה לברית המועצות ושירת בצבא האדום. בעזרת "הבריחה" חזר משה לגרמניה. הוא הצטרף לקיבוץ ההכשרה "חפץ חיים" ולאחר מכן עבר לקיבוץ בציילסהיים.

באוקטובר 1949 הגיע משה לארצות הברית. לאחר מספר חודשים באומהה, נברסקה, עבר משה לניו יורק ועבד בתפירה. בראשית שנות החמישים, בתקופת מלחמת קוריאה, גויס משה לצבא האמריקאי והגיע לגרמניה כחלק מכוחות הכיבוש. לאחר שחרורו מהשירות הצבאי שב משה לניו יורק. הוא עבד עשרים שנה במפעל רהיטים ולאחר מכן היה נהג מונית.

משה נישא למזל, אותה הכיר בעת ביקורו בישראל ב-1954. בשנת 1997, לאחר פטירתה של מזל בטרם עת, עלה משה לישראל, בה חיים שניים משלושת בניו עם משפחותיהם, וכן אחיו ברוך ומשפחתו. משה שב לעסוק בנגרות והוא משפץ רהיטים ישנים.

משה פועל עם קבוצה המוקדשת להנצחת זכרם של יהודי רימנוב. את קורותיו בשואה הנציח בספרו "I won!" ("ניצחתי!"), שיצא לאור באנגלית בשנת 2015.

משה מסר כ-15 דפי עד להנצחת קרוביו ומכריו שנרצחו בשואה, בהם אביו אברהם-יצחק, אמו אסתר, אחותו פייגה, אחיו פנחס, דודו מנחם מנדל נגלר ודודתו זושה.

הזיכרון הטוב שלי הוא גם קללה. יש דברים שהייתי מעדיף לשכוח.

תמיד חשבתי שמישהו למעלה אוהב אותי. מעולם לא הבנתי מדוע שרדתי ואחרים לא. האם הייתי טוב יותר מאחי ואחותי? במחנות התפללתי הרבה – בלילה, כשהייתי הולך לישון, התפללתי שלא אקום.

איני יכול להימלט מהזכרונות שרודפים אותי, מהתקופה החשוכה שבה חייתי, אך אני מרגיש שהתמזל מזלי לחיות בישראל, ואני גאה בילדי ובנכדי.

למשה ולמזל ז"ל שלושה בנים, 13 נכדים ונינים רבים.