ב-28 בנובמבר 1944, במהלך חודשי פעילותו האחרונים של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, נבחרו בו עשרים ילדים יהודים – עשרה בנים ועשר בנות, בין הגילים שש עד שתים-עשרה – על ידי הנאצי הידוע לשמצה ד"ר יוזף מנגלה.
רבקה, אדוארד, מניה, רומן והאחות אלאונורה, האחים אדוארד ואלכסנדר, ז'קלין, סרג'יו, לאה ועשרה אחרים נשלחו ברכבת למחנה הריכוז נוינגאמה, ליד המבורג שבגרמניה.
מנגלה נענה בכך לבקשתו של עמיתו, רופא האס-אס ד"ר קורט הייסמאייר, לספק לו חומרים למחקרו המדעי-לכאורה על מחלות מדבקות. עם הגעתם הודבקו הילדים בשחפת והשפעותיה הנוראות של המחלה עליהם נחקרו במשך מספר חודשים.
בעדותו עשרים שנה לאחר מכן, במשפטו במזרח גרמניה, אמר ד"ר הייסמאייר: "לא חשבתי שלילדים היה ערך מלא של יצורי אנוש... עבורי לא היה הבדל בסיסי בין יהודים לבין שפני ניסוי".
בדיוק לפני שבעים שנה, ב-27 בינואר 1945, שוחרר אושוויץ-בירקנאו בידי הצבא האדום, אך במקומות בהם עדיין שלטו הנאצים נמשך הרצח. בנוינגאמה, פירוש הדבר היה רציחתם של עשרים ילדים יהודים. שמונה ימים בלבד לפני שנכנס הצבא הבריטי להמבורג, הובאו הילדים לבניין בית ספר בהמבורג. שם הוזרק להם מורפיום והם נתלו למוות על קרסים שנקבעו בקיר.
גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה עמה רצחו שליש מבני העם היהודי. הכוח המניע והדוחף להשמדתם של שישה מיליון יהודים באירופה היה אידאולוגיה רצחנית, גזענית ואנטישמית שראתה בכל היהודים, בכל מקום בעולם, סכנה קיומית לאומה הגרמנית ולסדר העולמי החדש של גרמניה. על כן היה צורך להשמיד את כל היהודים, עד האחרון שבהם, בכל מקום, בכל מחיר. העלאת זכרו של רצח עם זה, על טבעו והיקפו המחרידים, היא שעומדת בבסיסו של זיכרון השואה.
אך הזיכרון נפרש עמוק יותר ורחוק יותר.
עם תום המלחמה, רוב העולם שמח בניצחון בעלות הברית. אך היהודים ששרדו – לא יכלו לשמוח. הם התאבלו על משפחותיהם ועל קהילותיהם; הם היו מצולקים על ידי חוויות השואה הנוראות שעברו על בשרם, ועשויים היו להפוך לנוקמים נואשים ומרירים; ועם זאת, באופן ראוי לציון, הם לא הפכו לנוקמים.
למעשה, רובם המכריע של ניצולי השואה עשו את ההפך: הם בחרו בתקווה.
רוב ניצולי השואה בחרו להכות שורשים חדשים בארץ אבותיהם, ארץ ישראל, ארץ לידתי, בה הצטרפו לישות יהודית פעילה ועצמאית שהתקיימה עוד לפני השואה. בכל מקום על פני כדור הארץ אליו הגיעו, הפגינו ניצולי השואה את מחויבותם המחודשת לחירות האנושית ולאמונה באדם. בהתבסס על ערכים אלה בנו מחדש את חייהם ואת חיי משפחותיהם החדשות וקהילותיהם.
בשנת 2002 נאספו מאות ניצולי שואה ביד ושם, על הר הזיכרון בירושלים, להשתתף בכינוס בין-לאומי שהוקדש לנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות". הם חתמו על "מנשר ניצולי השואה", בו נאמר:
"אחרי השואה לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים."
במהלך העשורים הראשונים אחרי השואה, רבים מניצוליה הפגינו דאגה פן היא תתפוגג מתודעת העולם. הם חששו שמא תישאר מתועדת רק בספרי ההיסטוריה. אך היא לא נשארה רק שם. מורי ורבי, פרופסור ישראל גוטמן, ניצול שואה בעצמו, אמר: "השואה מסרבת להפוך להיסטוריה."
בעשורים שחלפו מאז אביב 1945, חלקים גדולים של האנושות החלו בהדרגה לתפוס את השואה כארוע המהווה נקודת ציון מרכזית בציוויליזציה המודרנית. גם אזורים ותרבויות שלא היו קשורים במקור לארועי השואה, מוצאים אותם מחייבים ובעלי משמעות. אבל מדוע? מדוע מסרבת השואה להפוך להיסטוריה? מדוע היא נשארת כה רלוונטית לאנשים כה רבים ושונים?
רצח עם וזוועות אנושיות נוראות אחרות קרו לפני השואה, ולצערנו הגדול, גם אחרי השואה. לא זהותם היהודית הספציפית של הקורבנות היא שמקנה לשואה את משמעויותיה האוניברסליות. לעומת זאת, אני טוען כי מה שמהדהד בעוצמה כה רבה בקיומנו המודרני והפוסט-מודרני הן הקלות והמהירות המזעזעות שבהן הצליחו מבצעיה של השואה והאידאולוגיה שלהם.
עד היום אנו נאבקים על מנת להבין איך יכלו הנאצים ומשתפי הפעולה עמם ליישם את האידאולוגיה הברוטלית והברברית שלהם. איך יכלה קדמה אנושית בת מאות שנים לחולל זוועות איומות כאלו?
החברה המודרנית משלה את עצמה במחשבה שקדמה טכנולוגית הולכת יד ביד עם קדמה מוסרית. למרבה הצער, אין זה נכון. מטרתם של הנאצים הייתה להשמיד לחלוטין את העם היהודי והם השליטו משטר טוטליטרי וחסר רחמים שנהגה במוחותיהם של אנשים משכילים והוצא לפועל על ידי חברה גרמנית מתקדמת מבחינה טכנולוגית.
