בתקופת השואה הייתה גיזי פליישמן מברטיסלווה שבסלובקיה אישה בשנות הארבעים לחייה, אֵם לשתי בנות שהעלתה לארץ ישראל לפני המלחמה. במשך שנים עסקה בפעילות ציבורית בתחומי הרווחה, החינוך, הכשרת הנוער וההגירה היהודית והיתה פעילה בארגון ויצ"ו ובג'וינט. בראשית שנת 42, עם היוודע לפליישמן וחבריה על התוכנית לגירוש יהדות סלובקיה, התגבשה בברטיסלווה קבוצה מחתרתית של אנשי ציבור שנקראה לימים "קבוצת העבודה". בזכות כישוריה הארגוניים של פליישמן וקשריה עם גורמים שונים בממשל הסלובקי מינו אותה חבריה למנהיגת הקבוצה לצד הרב וייסמנדל, אישה יחידה בין גברים. באביב 1942 פעלה עם חבריה להפסקת הגירושים מסלובקיה לפולין. נוסף על מִבצעי סיוע והצלה פעלה להזעיק את העולם החופשי להפסקת ההשמדה. ב 6 בספטמבר 1942 כתבה גיזי פליישמן לבתה עליזה בארץ:
"...הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד... אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זאת, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לשאת את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל...)" ...
גיזי פליישמן וחברי קבוצת העבודה הם חלק מתופעה רחבה של יהודים שסיכנו את עצמם כדי להציל את בני עמם בזמן המשטר הגרמני הנאצי, ששאף להכחיד את היהודים במסגרת פתרון סופי ונעזר במשתפי פעולה מקרב בני העמים הכבושים שלקחו חלק פעיל במלאכת הרדיפה ולעיתים אף הרצח. במציאות הזאת שבה כל יהודי נרדף, בתקופה קיצונית כל כך וחסרת תקדים אך טבעי הוא שהפרט יתרכז בניסיונות להצלת עצמו, משפחתו וקרוביו. אף שהקביעה ש"כל ישראל ערבים זה בזה" היא עיקרון שהעם היהודי התחנך לאורו לאורך הדורות, עצם הבחירה להושיט יד מתוך סיכון חיים אינה מובנת מאליה. יהודים שניסו להציל יהודים אחרים הסתכנו סיכון כפול שכן גם הם נרדפו על פי המדיניות הגרמנית הנאצית הרצחנית. יהודים הצילו יהודים אחרים שלא הכירו ולאו דווקא את קרוביהם או את מכריהם, בלי תמורה, גמול או התניה כלשהי למעשיהם. המניע המרכזי לפעילותם הייתה תפיסתם הנכוחה את המציאות, מודעותם לגורל הצפוי לכל היהודים ומחויבותם העמוקה לסולידריות יהודית.
פעולות ההצלה התבצעו במסגרת יוזמות של יחידים או כחלק מפעילות של ארגונים, מחתרות או מוסדות יהודיים שונים. הן התקיימו בארצות שבהן נרדפו היהודים ובארצות שאליהן ברחו יהודים. ניסיונות ההצלה התבצעו באמצעים מגוונים ובכללם הברחה ומעבר גבולות, הכנה והפצה של מסמכים מזויפים, סיוע בהגירה או בהסתרה, הקמת מוסדות סעד ורווחה לטובת כלל הציבור היהודי הנרדף ועוד.
בצרפת פעל ארגון אוז"ה (Oze. Ose) להוצאת ילדים ומבוגרים ממחנות הסגר ולהעברתם למוסדות ילדים ולבתים פרטיים מתוך כוונה להסתירם. תנועות שונות שבהן השתתפו בני נוער וצעירים כגון תנועת הנוער הציוני והצופים פעלו להסתיר ילדים ולהעבירם את הגבול לשווייץ ולספרד. בהונגריה הבריחו ב 1944 תנועות הנוער תחת הכיבוש הגרמני הנאצי יהודים והעבירו אותם את הגבול לרומניה, ייצרו תעודות מזויפות מצילות חיים והצילו ילדים בבתי יתומים שהקימו ברחבי בודפשט.
בליטא פעל זרח ורהפטיג להצלתם של תלמידי ישיבות ובהולנד פעלו הני ויהושע בירנבאום להצלת ילדים יתומים – תחילה במחנה המעבר וסטרבורק ובהמשך במחנה ברגן בלזן שאליו גורשו. ברומניה פעלה ההנהגה היהודית, בראשותו של ד"ר וילהלם פילדרמן, לסיוע ליהודים שגורשו לחבל טרנסניסטריה. הם העבירו לשם מזון ואף פדו חלק מן האנשים בכסף. ארגונים יהודיים שהתרכזו בשווייץ הניטרלית פעלו להברחת יהודים לשווייץ.
הדוגמאות האלה של ניסיונות סיוע הן רק חלק קטן ממעשי הצלה של יהודים בידי יהודים ויש בהן כדי ללמד על עצם העשייה והיקפה. לא כל ניסיון הצלה צלח. על אף ניסיונות ההצלה הרבים של יהודים בידי יהודים לא התאפשרה כמעט הצלה עקב המדיניות הגרמנית הנאצית הרצחנית. רוב היהודים שחיו תחת הכיבוש הגרמני הנאצי נרצחו בשואה. שמואל אוסוולד רופאייזן מסר מידע ליהודי גטו מיר בביילורוסיה וסייע בבריחתם ליער, אבל רק מעטים מקרב יהודי הגטו שברחו שרדו. פעולות הצלה רבות של יהודים לא תועדו ולא השתמרו בשל חשאיותן ומכיוון שהמעורבים בהן נרצחו.
רבות מיוזמות ההצלה היהודיות חבות חוב גדול לסיוע שקיבלו מידיהם של לא - יהודים, ביניהם חסידי אומות עולם, שהושיטו סיוע ותמיכה. התופעה של סולידריות יהודית ואומץ הלב של יחידים וקבוצות בתקופת השואה מלמדת כי בשעה של סכנה קיומית נשמרה הסולידריות ואומצו ערכים אנושיים ומוסריים ובכללם הרצון והמחויבות לסייע לזולת. המצילים היהודים התמודדו לא אחת עם קשיים ודילמות ואף על פי כן בחרו בעשייה למען אחיהם הנרדפים. על העם היהודי לזכור וללמד את התופעה המופלאה הזאת.
כשנמלט אל היער החליט טוביה ביילסקי להקים יחידת פרטיזנים שתורכב ממשפחות, ובכללם ילדים, נשים וזקנים. החזון והייעוד של הגדוד שהקים היה שהצלת נפשות חשובה יותר מכל דבר אחר. מוטב להציל נפש אחת מישראל, אמר, מלהרוג עשרים גרמנים.
