"מיקי וסטאשק לא משו זה מזה במשך כל צעדת המוות. שניהם היו צעירים, אך אסירים בעלי ותק. השניים היו מנוסים ומשופשפים במצבים 'נורמליים' בתוך המחנות. הם הכירו את כל הטכניקות המקובלות והלא מקובלות להתחמקות יומיומית מעבודות מסוכנות. חברותם היתה כה איתנה עד שלא עלה כלל על דעתו של אחד מהם להנות מיתרון כלשהו על פני חברו, אפילו בהיעדרו של השני. לא אחת קרה שפרוסת לחם שארגן אחד מהם במהלך היום חיכתה עד הערב, עד ששניהם יוכלו להתחלק בה בסתר בחשכת הצריף".
גדליה בן צבי, אודיסיאת האבסורד, עמ' 20.
בתקופת השואה אנושי ואך טבעי היה שהפרט ידאג להישרדותו שלו, בלי להתחשב בזולתו. המאבק לחיים בתוך חברה עוינת ואף רצחנית אילץ את האנשים לנקוט תגובות קיצוניות במצבים חסרי התקדים שהועמדו בהם. ואכן היו שנהגו כך, דוגמת אותו אסיר ותיק שאמר לחברו הצעיר: "אם רצונך לשרוד עליך להיות חסר רחמים". לעומתם היו רבים אחרים שלא משו זה מזה וחלקו את פת הלחם האחרונה עם חבריהם.
היחיד – הוא הפרט הבונה את הכלל, נדבך על גבי נדבך, והוא שייך למשפחה, לתנועה, לציבור הגטו ולשוכני הצריף במחנה. הוא האסיר הבודד המשתרך בטור הכושלים בצעדות המוות. הוא היחיד המשיג ירק או פת לחם, ועליו להחליט אם לחלוק בהם עם ההולך לידו. המקורות והעדויות מלמדים שדווקא בתוך המציאות הבלתי אפשרית שאליה נקלע הציבור היהודי באירופה, רווחו העזרה ההדדית והמחויבות לאחר, והן באו לידי ביטוי בצורות מגוונות ומפתיעות, למשל: קהילות גדולות קלטו פליטים שהועברו אליהן מקהילות קטנות; חברי תנועות נוער פתחו מטבחים ציבוריים והאכילו כל נצרך; מחנכים לימדו בסתר ילדים ובני נוער לימודי קודש ולימודי חול; פרטיזנים פתחו לקשישים ולנשים את בסיסם והגנו עליהם; יוצאי עיירות חלקו זה עם זה את המעט שהשיגו בתנאי המחנה; אנשים אספו וחילקו מזון, תשמישי קדושה ובגדים בגטאות; משפחות אימצו ילד לא להן ועוד. כל אלה מעידים שהיחיד לא היה יכול לשרוד ללא הסולידריות אלא במקרים מסוימים, והסולידריות היהודית היא שנשאה אותו על גבו, דוגמת אותו אסיר תשוש שעמד בקושי על רגליו בעת סלקצייה, והנה שני זרים נצמדו אליו משני צדיו ותמכו בו כדי להסוות את חולשתו מפני מפקד המחנה.
"לא עבר עלי זעזוע בבירקנאו. ידעתי על חברים ותיקים מעיירתי פלונסק שנמצאו במקום זמן רב לפני, וכבר התבססו ורכשו להם 'עמדות'. הייתי בטוחה כי החברים יקלו עלי את הסתגלותי למקום החדש. ואמנם כך היה. כמו רוח רפאים מעידן הסיאנסים, הופיע דויד מיד עם הגיעי. כמו בגטו, גם במחנה היו בידו היכולת והאמצעים להקל על עצמו ועל הקרובים לו. כאן עבד ב'סאונה', תפקיד שהעניק לעוסקים בו עמדת כוח. תוך זמן קצר סידר לי עבודה בפלוגת ההלבשה. לכאורה עשה דבר פשוט מאד למעני: הוא שיחד קאפו. למעשה נטל בכך סיכון, אלא שסיכונים מעין אלה היו חלק מהחיים במחנה. ראיתי בכך המשך לידידותנו הנושנה וחלק מהמחויבות לסולידריות הפלונסקאית".
חיה קרוין, קחי אותי איתך!, עמ' 66
הסיוע שנתן היחד ליחיד הביא עליהם לא פעם בעיות מוסריות כבדות ולא אחת פגע במסייע ותבע קרבנות. לפיכך הדיון בנושא "היחיד והיחד" מעלה את שאלת כוחם והשפעתם של ערכים יהודיים וערכים כלליים ושל החינוך שספג אדם לפני שנקלע למצבים קיצוניים ומשקלם של הערכים בשעת מבחן. הוא גם מבליט את כוחה של האישיות העצמאית, את האדם היחיד שבכוחו להתעלות גם מעל חברה הנוהגת ההפך ממנו.
