דור אחרי דור יעמדו יהודים ולא יהודים תוהים ונדהמים אל מול הפשע של השואה – עקירת הקיבוץ היהודי הגדול, בן אלף השנים, השוקק חיים, אמונה ותקווה בארצות אירופה, מעולם החיים.
כשם שגורל היהודים היה שונה מהגורל שפקד עמים וחברות במשטר הנאצי ובתקופת המלחמה, כך גם התנגדותם של היהודים שהיו בשלטון הנאצים הייתה שונה באותן שנות שקיעה וחורבן. מאות אלפי יהודים לחמו ונפלו בצבאות בעלות הברית בחזיתות שבמערב ובמזרח, ואילו מנת חלקם של מיליוני היהודים ברייך הנאצי ובמרחב ארצות הכיבוש הייתה הפרדה, גזלת רכוש, הסגר וכליאה בגטאות ובמחנות. מאמצם של יהודים אלו, בודדים ומנותקים, התמקד במאבק נואש להישרדות.
עם פתיחת מבצע ברברוסה, ההתקפה של גרמניה הנאצית על ברית המועצות ב22- ביוני 1941, החל רצח המוני של יהודים בשטחי המזרח הכבושים. חברי תנועת הנוער הציוני בווילנה הם שהבינו את הצפוי ליהודים ואת העובדה שהרג של יהודים בפונאר ליד וילנה ובמקומות אחרים הוא צעד ראשון במזימה מרחיקת לכת וטוטלית להכחיד את כלל היהודים שבארצות השליטה וההשפעה של הנאצים.
הקריאה שיצאה מווילנה הציתה את אש המרד בלבבות של מאות צעירים יהודים מכל הזרמים הרעיוניים, ובעיקר של חברי תנועות הנוער החלוציות-ציוניות שבמחתרת. בגטאות ביאליסטוק, קרקוב, בנדין, צ'נסטכובה, טרנוב ועוד חושלו גרעיני לחימה ופרצו מרידות והתנגשויות שמטרתן קרב אחרון בעת הגירוש האחרון של יהודים ממקום משכנם זה דורות, ביטוי לרוח היהודית והאנושית וקריאה לחיים ולתקווה.
לפני שישים שנים, בפסח תש"ג, 19 באפריל 1943, פרץ המרד בגטו ורשה והיה לאחד מהקרבות הסמליים במלחמת העולם השנייה, ההתקוממות העממית הראשונה בעיר שהייתה נתונה בכיבוש של הנאצים. הנסיבות וההכנה הנמרצת של הארגון היהודי הלוחם הרחב ושל הארגון הצבאי היהודי שקם אחריו אפשרו למורדים לעמוד במשך ימים אחדים בקרב ברחובות הגטו. כוחות גרמניים סדירים אולצו לסגת מעת לעת, ואילו מתחת לפני השטח, בבונקרים ובמרתפים מוסווים שהוכנו במשך חודשים, התבצרו עשרות אלפי יהודים, היהודים תושבי השטח המרכזי של הגטו.
כחודש ימים נמשכה המערכה, ולבסוף נאלץ הכוח הגרמני לשרוף את הגטו בית אחר בית, בונקר אחר בונקר. עקב תוצאות הקרב ביום הראשון של המרד כתב מפקדו מרדכי אנילביץ' במכתב כי הלחימה היהודית הייתה למציאות "ושאיפת חייו האחרונה נתמלאה". מכתבו זה הועבר אל מחוץ לחומות הגטו.
מלבד ההתנגדות בגטאות, הייתה פעילות מחתרתית להצלה במדינות מערב אירופה כמו צרפת והולנד ובהונגריה. בארצות נוספות כמו בבילורוסיה, באוקראינה, בליטא, בפולין, בסלובקיה, בצרפת, ביוגוסלוויה וביוון - עשרות אלפי יהודים פילסו להם דרך ליערות ולהרים ובחרו בדרך של לחימה פרטיזנית. יהודים הקימו יחידות נפרדות או הצטרפו ליחידות קיימות של לא יהודים שהסכימו לקבל אותם. משימתה של מלחמת הגרילה הייתה תקיפה של קבוצות קטנות של האויב ופגיעה במסלולי קשר ותנועה שלו. רדיפות ומצורים של הצבא הגרמני לא הצליחו לגבור על השיטה של מלחמת גרילה פרטיזנית דינמית וחמקנית, והיא הצליחה לערער לא במעט את ביטחונם העצמי של כוחות האויב בעורף. המאבק הפרטיזני של היהודים נתן להם את האפשרות להילחם מלחמה של ממש וסיכוי להינצל. אך הוא היה אפשרי רק במקומות מעטים באירופה ובמסגרות שהתירו להם לפעול בסביבתן. במזרח אירופה התקבצו גם אלפי יהודים במחנות משפחתיים או בקבוצות שהסתתרו ביערות, התגוננו בנשק שהיה בידם ועמדו בגלי הרדיפות של האויב.
יהודים מרדו גם במחנות עבודה, ריכוז והשמדה שהיו מוקפים גדרות חשמליות ונתונים בבידי אנשי ה-אס-אס ועוזריהם. בחודשים אוגוסט ואוקטובר של שנת 1943 התקוממו האסירים במחנות המוות טרבלינקה וסוביבור. כוונתם הייתה לחסל את הכוח הצבאי המוצב במחנה, להימלט ולהגיע ליערות. הצלחתם הייתה חלקית: הם הצליחו לחסל אנשי אס-אס מעטים, ומאות יהודים נהרגו ורק עשרות מהמורדים ניצלו.
באוקטובר 1944 מרדו במרד מאורגן אסירים יהודים מהזונדרקומנדו באזור ההשמדה במחנה בירקנאו. הם הצליחו להרוס תא גז אחד ולחסל כמה אנשי אס-אס. כל המורדים נהרגו אך השאירו אחריהם יומנים המתעדים את הזוועות שנעשו במחנה.
הלחימה וההתגוננות לא יכלו להציל המוני יהודים מכיוון שרצח מוחלט של יהודים היה מהמטרות המרכזיות של הנאצים במלחמה. היקפי ההתגוננות והלחימה היו מותנים בעידוד, בסיוע, בחימוש ובהדרכה מבחוץ. עידוד כזה לא ניתן בשום מקום בארצות הכיבוש וסיוע מועט אחר ניתן רק בוורשה, אך בדרך כלל לא נענו כוחות המחתרת המקומית לבקשות היהודים. בימים האפלים של השואה לחימת היהודים הייתה למאבקם של מיוסרים הנטושים לגורלם.
