שולמית חזרה עם אחיותיה להולנד בתקווה למצוא את הוריה, אולם הם לא שרדו, והצעירות החליטו לעלות לארץ ישראל. כמותן היו רבבות יהודים - חלק מתנועת המונים הידועה בשם "הבריחה" שנעה אל חופי הים התיכון. משאת נפשם של רבים מהם הייתה ארץ ישראל, והם שאפו להצטרף אל היישוב ולהשתתף במאבקו להשגת עצמאות לאומית. בני נוער גלמודים שיצאו ממחנות ומיערות, נשים וילדים, פרטיזנים ולוחמים בצבאות נגד הנאצים עלו על ספינות שחתרו את דרכן בחשאי אל ארץ ישראל. בהגיע המעפילים אל חופי הארץ, עצרו אותם הבריטים וכלאו אותם במחנות – שוב מאחורי גדרות תיל.
לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות והכרזת המדינה ועם פתיחת שערי הארץ ושחרור המעפילים ממחנות המעצר בקפריסין, זכו העולים לצפות בלב הומה בקו החוף המתקרב וטעמו את טעם התפוז הראשון בחייהם. צעירים רבים שעלה בידם לפרוץ את הסגר על הארץ מיהרו להצטרף לכוחות המגן ולימים התגייסו לצה"ל, בלי לבקש לעצמם אתנחתא של החלמה ושקט. הם נמנו עם הלוחמים המסורים בחזיתות השונות, בפריצת המצור על ירושלים, בהגנה על גוש עציון ובכל אשר נדרשו. חבריהם לנשק, ילידי הארץ, למדו עד מהרה להעריך את נכונותם ואת מסירותם. בשנת 1948 הגיעו לארץ מתנדבי גח"ל – גיוס חוץ לארץ - והשתלבו ביחידות הלוחמות. במחצית השנייה של 1948 היו כמחצית מחיילי היחידות הלוחמות עולים חדשים. רבים מהם נפלו בקרבות, ובהם עולים שהיו נצר אחרון למשפחתם.
במדינה הצעירה שקמה בתום מלחמת העצמאות נכון להם מאבק חדש – מאבק על השגת פרנסה, הקמת בית ובניית משפחה חדשה, ואף מחנות עולים, מעברות ומגורים באוהלים ובפחונים לא הרתיעום. הם עמלו ללא הרף וללא מנוח, מתוך שאיפה להשתלבות מהירה ורצון עז להפוך לחלק מן החברה הישראלית – "לבנות ולהיבנות בה" - ונטלו את היוזמה לידיהם. משבר כלכלי ומצוקה של תקופת הצנע, אי-ידיעת השפה, אדישות וקשיי קליטה רבים לא ריפו את ידיהם. "בשנים הראשונות רציתי כמו ניצולים [רבים] להתרחק מעברי, רציתי להידמות לילידי הארץ ולחיות רק את הבעיות הקשורות לזמני ולמקומי", סיפר היועץ האקדמי ליד ושם פרופ' ישראל גוטמן.
ללא עזרה וכמעט ללא מימון ממשלתי בנו הניצולים את חייהם, מתוך מעורבות, עשייה וקבלת אחריות לחייהם. הניצולים דבקו בזהותם היהודית והיו שותפים פעילים במפעל הקיבוצי החשוב ביותר של העם היהודי במאה ה-20 – הקמתה ופיתוחה של מדינת ישראל.
השנים עברו, עשור אחר עשור - משברים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מצד אחד וימים גדולים של עשייה מצד אחר. אז וגם היום, ניצולי השואה מעורבים בקליטת גלי העולים שהמשיכו להגיע, בפעילות למען ניצולי שואה נזקקים ובעשייה בכל התחומים: בתעשייה ובכלכלה, במדע, באמנות ובתרבות, בספרות ובאמצעי התקשורת. בכולם בולטים שמותיהם של מי שחוו על בשרם את האיומה שבהתנסויות.
תחום עשייה מרכזי בחייהם היה עבודת ההנצחה: הנצחת משפחתם שלהם ובד בבד שאיפה להנציח את בני הקהילה ואת כל אחד ואחת מששת המיליונים. הם היו העדים הראשונים שהביאו את סיפור הגבורה של הקרבנות, של קידוש החיים בגטאות ובמחנות ואת סיפור ההעזה של המעטים שיצאו למאבק מזוין בגטאות, במחנות וביערות. הם תיארו את דרכם האחרונה של מי שהתמוטטו בצעדות המוות, ממש על סף השחרור, והעידו על מעשיהם של חסידי אומות העולם המעטים שהאירו מעט את החשכה. את סיפורו של העם הנכחד הם הנציחו בארץ בספרי זיכרון, באנדרטאות ובספרי זיכרונות אישיים, וכיום הם ממשיכים במתן עדות לפני קהל ובליווי משלחות של תלמידים, מחנכים וחיילים.
היו שורדי שואה ששתקו במשך שנים רבות, אם משום שלא רצו להכביד על ילדיהם, אם משום שהם עצמם רצו לשכוח. אולם שתיקה זו הופרה בעשורים האחרונים. הניצולים חשו כי הזמן הוא גורם מכריע וכי עליהם להנחיל את מורשת זיכרון השואה. בניהם ונכדיהם למדו עם השנים כי מאבקם של השורדים הוא סיפור גבורה. עתה, משביססו את חייהם והם זוכים לראות נכדים ונינים, ניצולי השואה מבקשים לספר גם את סיפור העלייה, הקליטה ובניית החיים החדשים בארץ – מעשה מופלא שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית.
