בתום מלחמת העולם השנייה בחרו רוב הניצולים להתרכז בבניית חיים. רבים מהם בחרו לעשות זאת בארץ ישראל, שהייתה בעיניהם "הבית". דומה שאין בתולדות ההגירה סיפור הדומה לסיפורם של העולים הניצולים. רק לעתים נדירות בהיסטוריה השתלבה קבוצת מהגרים שזה מקרוב באה בחברה הקולטת, ונעשתה שותפה פעילה בעיצוב פניה ואופייה. מיום שהגיעו ארצה פעלו הניצולים במקביל בשני מסלולים: עיצוב ושימור זיכרון השואה, ועשייה ותרומה לחברה בכלל.
בשנות החמישים החלו ניצולי שואה להניח את היסודות לעיצוב זיכרון השואה. הם היו ראשוני החוקרים בתחום, מייסדי המוזיאונים ומוסדות ההנצחה, ומחברי ספרי "יזכור" הקהילתיים. פעילותם הענפה והמגוונת מלמדת על מחויבותם העמוקה לנושא, ועל תחושת השליחות ההיסטורית שפיעמה בהם. בתור מי שחוו את השואה על בשרם, הם הבינו את מהותה וידעו שהם חייבים לתעד אותה. למען הדורות הבאים, ומתוך חשש שמה שלא יסופר אפשר שיאבד ולא יתגלה לעולם, הם החלו במפעל גביית העדויות כשהם חדורים תחושת שליחות ומחויבות לנרצחים. במקביל נטלו הניצולים חלק פעיל ביוזמות חקיקה שיבטיחו את מקומו של זיכרון השואה במדינת ישראל לדורי דורות: ב-1953 חוקקה הכנסת את חוק "יד ושם", וב-1959 היא חוקקה את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בד בבד השתלבו הניצולים בבניית החברה הישראלית המתהווה ובתרומה לה. רבים מהם הגיעו לארץ צעירים וחדורי התלהבות. הם השתלבו עד מהרה במערך הלוחם של ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, ועם קום המדינה הצטרפו לצה"ל. במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה כמחצית הכוח הלוחם, ורבים מהם נפלו במערכה – חללים שבקושי הכירו את הארץ שלחמו עליה, והיו לעתים נצר אחרון למשפחות מסועפות שאבדו כולן. ואף על פי כן הייתה ההשתתפות בלחימה בעבור רוב הניצולים בבחינת "נקמת התקומה". מעורבותם הקנתה להם תחושה של שייכות ושותפות בארץ החדשה שאליה באו זה מקרוב.
הניצולים היו לחלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית, וטביעות אצבעותיהם ניכרות בתחומים רבים: בהתיישבות, בתעשייה, במדע, בכלכלה, במשפט, באקדמיה ובתרבות. הם הוציאו מקרבם ציירים וגרפיקאים, משוררים וסופרים, ספורטאים ואנשי במה, מדענים ואנשי רוח. אותם שורדים, "אחד מעיר ושניים ממשפחה", נאבקו על שיקום חייהם, ובה בעת דבקו בחיים של עשייה ויצירה. וכך כתב ניצול השואה לייב רוכמן על מקומה ותפקידה של מדינת ישראל בהוויית הניצולים:
"בשנים הראשונות אחרי השואה היו חיינו רק חיי ייאוש. כיום נמצאות בכוס הייאוש שלנו גם טיפות של נחמה. משהו גדול קרה בשנים שחלפו מאז השואה, ומשום כך אנו נרבה כיום לבכות את היעלמם. הם לא זכו לראות את החדש. לפי הסטטיסטיקה, כל יהודי רביעי בארץ ישראל או צאצאיו הם מניצולי השואה. מוכרח אני להגיד, שאני חי כבר כמחצית היובל [בארץ ישראל], ואכן נבניתי מחדש. כאן נולדו ילדַי, וצר לי שרק מעטים הם. אחרי השואה לא היה לנו בית דין של זקנים שיגזור, שאנחנו הצעירים הניצולים חייבים להעמיד משפחות גדולות ולבנות מחדש את בית ישראל. כעת יש לי נכדה. חשבתי שכבר לא אראה את אמי ואת אחותי ואת אחי. בפניהם של ילדַי ונכדתי אני חוזר ורואה אותם בביתי בירושלים, מסתובבים וחיים לנגד עינַי. אין פלא שכל המתרחש פה כה יקר ללבנו. בנפשנו הדבר. וייתכן שרק האנשים שמרגישים את כאב העבר, את העלבון הגדול, משיגים למה הגענו ומה הזכות שזכינו לה"
