"הכרח הוא [...] בבחינת חובה כלפי האמת ההיסטורית, כלפי המורשת שעתיד דורנו להנחיל לממשיכיו, להעלות לא בלבד את האבדון [...] כי אם גם לחשוף, ובמלוא ההיקף, את מאבק הגבורה של העם, של עדה ויחיד בימי ההשמדה ובמקומות ההשמדה עצמם".
כך כתב יצחק (אנטק) צוקרמן, ממחוללי המרד בגטו ורשה, כבר בראשית שנות ה-50 במאה שעברה. דבריו אלה הם עיקרון מנחה גם היום, כאשר מציינים את שנת ה-70 למרד.
"התקוממות" ו"מרי" הם מושגי יסוד בדיון על תקופת השואה, ולא בכדי: בגטאות, במחנות ובכל מקום שהיה בו ציבור יהודי והתקיימו בו חיים יהודיים באותה תקופה, בא לידי ביטוי מרי – אזרחי, אישי, משפחתי וקבוצתי – שלבש למעשה את כל צורות ההתנגדות האפשריות והשתמש בכל הדרכים להפר את המזימה להשמיד את הקיבוץ היהודי כולו. בריחה למסתור, התארגנות פנימית, עזרה הדדית, ניסיון לחלוק את המשאבים המידלדלים, תמיכה בחבר ובבן משפחה גם על חשבון כוחו של היחיד ופת לחמו, לימוד ויצירה, קיום מצווה, טקס וחג, אפילו מעט שבמעט, ובכל תנאי – כל אלה היוו ניסיון מתמיד להפר את התקנות ואת הצווים שניתכו על ראשם של היהודים חדשות לבקרים, לחבל במידת האפשר במאמץ המלחמה הגרמני ולפעמים, נגד כל הסיכויים, להישאר בחיים ולזכות לראות את יום הניצחון.
גם ההתקוממות לבשה אז צורות שונות ומגוונות ופרצה ב-50 מקומות לערך. המרד המזוין הבולט ביותר מבין המרידות שהתרחשו בגטאות פרץ בוורשה בליל הסדר של שנת תש"ג (19 באפריל 1943). המרד התחיל בתגובה לכניסת הגרמנים לגטו והיווה המשך להתנגדות המזוינת שפרצה בגטו בינואר הקודם. באפריל היה ברור שמטרת הגרמנים הייתה לחסל את הגטו ולהגיש את אבדנו הסופי של הגדול בגטאות אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית כמתנת יום הולדת לאדולף היטלר. הצעירים היהודים, חסרי אמצעים ותמיכה מבחוץ, שהכובש הגרמני כבר גזר את דינם, הם-הם שהתארגנו בשתי מחתרות (הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי) וחוללו את המרד בוורשה. לא רק חברי המחתרות השיבו מלחמה שערה: הייתה זו התקוממות של כלל שרידי היהודים בגטו. אחרי הגירוש הגדול של 265,000 נפש שהובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה, נותרו בגטו כ-50,000 יהודים, והם התקוממו על הבאים עליהם לכלותם בכל האמצעים הדלים שהיו ברשותם, התבצרו בבונקרים והתגוננו באומץ ובנחישות במשך כחודש – עד שהוכרעו.
מרד גטו ורשה היה לסמל אוניברסלי של גבורת מעטים במצב בלתי אפשרי נגד דיכוי רצחני. לימים העניק השראה למחקר אקדמי ענף וליצירה ספרותית ואמנותית והיה למקור גאווה לניצולים ולעם היהודי כולו. אבל המרד הקדים התקוממויות של מחתרות ומרידות של לא יהודים באירופה, וכן איחד וחיזק נוער יהודי במקומות אחרים: כאשר התברר במחצית השנייה של 1942 שהגטאות הקטנים בלחווה ובנסויז' שבבלרוסיה ובטוצ'ין שבווהלין עמדו לפני חיסול, היו המחתרת ויתר הכלואים בגטו גוף אחד למעשה, והוא הצית את הבתים ופרץ את הגדר כדי להגיע ליערות. גם בווילנה ובקובנה שבליטא, בביאליסטוק, בצ'נסטוחוב ובבנדין שבפולין קמו מחתרות שהתאמנו ככל יכולתן, באמצעיהן הדלים, לקראת רגע הקרב. בקרקוב שלחה המחתרת לוחמים אל מחוץ לגטו, והם ביצעו התקפה מוצלחת נגד אנשי צבא גרמנים. כמו כן עשרות אלפי יהודים ממזרח אירופה עד מערבה ודרומה פילסו דרך ליערות, לביצות ולהרים כדי להצטרף ללחימה הפרטיזנית, הצטיינו בלחימה בעורף האויב, ורבים מהם זכו באותות הצטיינות על אומץ לבם, אך רק לעתים נדירות שרדו עד סוף המלחמה.
נוסף על המרידות בגטאות היו התקוממויות ליד בורות הרג ואתרי הרג, במחנות עבודה וריכוז ואפילו בשלושה מחנות השמדה: בטרבלינקה ובסוביבור בקיץ 1943 ובאושוויץ-בירקנאו בסתיו 1944. העובדה שמספר המתקוממים שהצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנות ולהישאר בחיים היה זעום אינה מעיבה על עצם המעשה, שנעשה במקומות שבהם הגיעה האכזריות לממדיה הקיצוניים ביותר.
התקוממות ומרי הם ביטוי למצב נפשי שעיקרו אי-השלמה עם הקיים וניסיון לסכל אותו, והוא-הוא התופעה שאנטק צוקרמן כינה "מאבק הגבורה של העם, של עדה ויחיד".
