לא היה בדברי הימים שאדם נדון למות משום שנולד. מתוך חיים של אהבה נולד אדם – האדם היהודי, שאהב את החיים. כך העידה אסתר שרול במכתב שהשאירה:
אחיות ואחים יקרים, כמה קשה להיפרד מן החיים היפים. אתם הנשארים לעולם, אל תשכחו את רחוב היהודים, הקטן והחף מפשע שלנו.
וכן יוטה הקטנה, בת ה 10- , כותבת לאביה:
אני נפרדת ממך לפני מותי. אנו מאד רוצים לחיות, אבל מה לעשות – לא נותנים. אני כל כך פוחדת מן המוות.
צלם האדם – זה הוא רצונו לחיות – חמק במאבקו מצל-המוות. הרצון לחיות – אין הוא גבורה, אין הוא הרואיזם. זהו רצון אנושי פשוטו למשמעו. אין הוא גלום באידיאולוגיה יהודית לאומית או באחרת כלשהי .הוא מולד והוא בנו מרגע הנשימה הראשונה. ומשום שנשימה זו הייתה יהודית – איים הרוע ליטול אותה. אך היכולת לחיות תלויה בתקווה. כשאין כזאת – גם אין חיים. כך קרה לאבי ז"ל היקר. הייתי עמו באושוויץ. מצאנו אותו שם במקרה לגמרי כי אחי ואני הגענו לפניו. הוא אמר שאמא מתה בקרון מחנק. אלה היו דבריו האחרונים ששמענו מפיו, כי לא דיבר יותר עד רגע מותו. מאז נצמדנו יחד- שלישיה שלובת יד, עם אבא אילם, ללא תקווה, ללא רצון לחיות עוד ללא אמא. הוא נחלש מיום ליום ובכוחות הולכים ואוזלים, כי נשבר ללא הרצון הזה- הוא נגרר בינינו – בין אחי לביני.
ואז בא הרגע והוא התמוטט. לא היה מציל ומושיע. אבא נורה למוות לעינינו – לעיני בניו. היום, אני כשורד, יכול לכתוב את הדברים לפניכם, אך תבינו שאי אפשר היה לספר אותם. אני כותב לפניכם כי אני רוצה להנציח את זכרו. זה היה הרגע הקריטי של סבלותי בשואה. לא יכולתי ולא רציתי יותר. ללא אבא, ללא אמא, אין טעם יותר לחיים. נשכבתי לצד גופתו בבקשה למות. אחי המבוגר ממני לא נטש אותי – ושכב לידי. אחד מאנשי האס-אס התקרב, בעט בנו ודחף אותנו בקת רובהו ו... המשיך ללכת. למה לא ירה? לאלוהים הפתרונות.
מצעד המוות המשיך בלעדינו. היינו חופשים. מומנט הייאוש, התחושה של אובדן ההורים ועמם התקווה להמשיך את החיים, התחלף בן-רגע לזיק של תקווה, לרצון מחודש לחיות.
את אלה שלא זכו במאבקם, ובתוכם הורי ארנה ומוריץ ז"ל, אנחנו השורדים, בדחילו ורחימו, זוכרים תמיד, ובמיוחד ביום זה מבקשים להנציח את זכרם. אני זוכר אותם לא כקרבנות המוות, אלא ככמהים לחיים, כי לחיים נולדו. וגם אם שליש מן העם היהודי לא זכה, ובתוכו יוטה הקטנה ואסתר שרול, הם הזכירו ומזכירים לנו ולאנושות כולה כי קורבנות השואה ציוו לנו במותם את החיים.
ואנחנו חיים. צלם האדם חזר אלינו והפיח בנו כוחות יצירה חדשים. זכרם של יקירנו דוחף אותנו יומם וליל. בשמם ועל שמם הקמנו דורות חדשים שמעידים, שבורא העולם יצר את האדם על דורותיו לנצח. במהלך תולדות האנושות הופיע צל המוות בלבוש השואה. אנו לא מבינים ולא קולטים אותה. לא נותר לנו אלא לחיות עם זכר הקרבות ולהנציח את זכרם. יהא זכרם ברוך.
