שמי צפורה נהיר. נולדתי בשנת 1930 בפולין, בעירה Hrubieszów.
היינו משפחה קטנה, הורי משה אברהם שטכר ומאריים שיינדל שטכר לבית ויינשטיין, אחותי שרה ואני, פייגלה. סביבנו היתה משפחה גדולה, סבים וסבתות דודים ובני דודים רבים.
ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. צעד אחרי צעד חווינו את כל שלבי הכיבוש. לצערי אני בוגרת כל שלבי השיטה הגרמנית; בנוסף לתקופה במחבוא בתוך ארגז בעלית הגג, עברתי את כל השלבים, רדיפה, גטו, מחנות, ואני נושאת בתוכי את הצלקות של הרוע הלא אנושי, שנעשה ע״י בני אדם נגד בני אדם. אינני יודעת. אם היה לי מזל בהישרדותי, זה היה מקרה סתמי לא סטטיסטי. כשאתה שומע עדויות, עם כל הכאב והזדהות רגשית, אתה שמח- הנה אדם חי, אחד שניצל! אני לא מסוגלת לתגובה האנושית כל כך, אני תמיד רואה את השותקים, את המתים האילמים שסיפורם לא נשמע.
ביחד עם הורי ואחותי עברנו את כל התלאות. המחנה האחרון בו היינו יחד היה מיידאנק. בסוף יולי 1944 המחנה פורק באופן חפוז והגרמנים הוציאו את האסירים בשיירה רגלית תחת משמר כבד. מנקודה זו ,כל אחד מאתנו עבר את שלבי הגיהינום בנפרד. אני הייתי חולה, בלתי מסוגלת לזוז, והועליתי לאמבולנס עם מספר נוסף של אסירים. אז הופרדתי מיקירי. כעבור שלושה ימים הייתי חופשיה. אבי, אמי ואחותי המשיכו לאושוויץ. אבי נשלח מאושוויץ למטהאוזן ובסוף המלחמה הגיע לטרזינשטאט. אחותי נשלחה מאושוויץ לרבנסבריק וגם היא הגיעה לטרזינשטאט. אמי נפצעה בתאונת עבודה באושוויץ, רגלה נכרתה והיא נותרה בבית חולים באושוויץ עד שחרור המחנה בינואר 1945.
אחרי המלחמה מצאנו אחד את השני. משפחה גרעינית -אבא, אמא, אחותי ואני- המשפחה אוחדה מחדש.
מכובדי -
אני עומדת פה בענווה רבה. אינני רשאית ואינני יכולה לדבר בשמו של אף אחד. אבל אני הייתי שם - הייתי עדה להידרדרות האדם כבן אנוש ואני נושאת את האזהרה הזאת כל ימי חיי.
ב-1950 עליתי ארצה. עליתי מתוך כמיהה לארץ שלי, לבית שלי כיהודיה, לחיות חיים נורמליים ככל אדם. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לקחת חלק בבנייתה של הארץ בשלבים ראשונים של קיומנו כעם חופשי במולדתו.
לא היו לי דרישות כלשהן. במרוצת הזמן הקמתי משפחה משלי. עם כל מה שעברתי, שאפתי להשתלב בחיים רגילים, עם המטלות והשמחות הרגילות. אני שילבתי את העבר בחיים העכשוויים, מעולם לא התכחשתי לו, לא שללתי ולא ברחתי. השתדלתי ללמוד ולהצניע לכת. למדתי כי במלחמה אנשים טובים לפעמים איבדו מצפן מוסרי, מבלי להבחין בכך. אני בוחרת בראש וראשונה - לראות את האדם: בגובה העיניים, שווה ערך, הערך המקודש של החיים.
עתה, במלאת 70 שנה למדינה, הסבל שלנו בעבר מזהיר אותנו שבעתים: כל אדם נולד בצלם וזכותו שווה בעולם הזה. זאת הראשית וגם התמצית של החברה האנושית. להתקיים.
