אני שושנה וייס, הילדה המפונקת של משפחתי, נקלעתי בעל כורחי למסלול חיים בגטו מוגִילב בטְרַנְסנִיסְטרִיָה - בגיל שבו ילדים לומדים בבית הספר היסודי.
לא זכיתי ללמוד, שכן, כבר ביומי הראשון בכיתה א' גורשתי מבית הספר.
נלקחנו לטְרַנְסנִיסְטרִיָה ושם, לצד משפחות יהודיות נוספות, נכלאנו בגטו מוגילב.
אבי צבי הרמן נשלח לעבודות כפייה ואנו נותרנו - אמי חנה, אנוכי ואחותי הקטנה, בת הארבע, שלומית. סביבנו רעב וחולי.
עד מהרה, אמי ואחותי חלו בטיפוס ואנוכי עמסתי על כתפי את המאבק להישרדות המשפחה.
יום יום, במשך השנים בגטו, הייתי מתחמקת מחוץ לגטו, מתדפקת על דלתות זרים ומחליפה את מעט החפצים שעוד היו, תמורת פת לחם.
וכשנגמרו החפצים?
הייתי הולכת, ילדה קטנה, בת שמונה, ומציעה עצמי כעזרה במשק הבית, לאנשים זרים.
שעות של עבודה קשה ולו רק על מנת להביא לחם לאמי ואחותי.
מצבה של אחותי החמיר והיא נלקחה לבית החולים.
יום יום הייתי מתגנבת בחשאי לבית החולים, כדי לשמור על אחותי ולעודד אותה בבדידותה.
יום אחד, בהגיעי לבית החולים, סירבה האחות האוקראינית להכניס אותי.
בכיתי, נזרקתי על הרצפה ולבסוף הוכנסנו, דודתי ואני, רק בכדי לגלות את אחותי בחדר המתים על ערימת הגופות.
דודתי, החביאה את גופה הקטן מתחת למעיל וברחנו אל מחוץ לבית החולים.
גילינו כי עוד נותרה בה נשימה והצלחנו, בתנאים לא תנאים, להשיבה לחיים.
אנו היהודים, היינו אוכלוסייה אזרחית, בעיקר זקנים, נשים וטף.
יהודים של חול ושל שבת, ולא יכולנו לאחוז בנשק ולהילחם ברומנים, בגרמנים ובעוזריהם.
היום יום שלנו הפך למאבק הישרדות מתמשך לאור מעשי הרדיפות והרצח ובתוכו גילויי התנגדות וגבורה.
כך, דודי, שהניח תפילין בחשאי ומשנתפס, נזרק למימי הדנייסטר.
כך אמי, עם התקרבות החזית וההפגזות מעלינו, בריצת אמוק אל מחוץ לגטו, בניסיון להימלט מגורלנו, נשכבה עלי ועל אחותי בכדי להצילנו מאש הפגזים.
כך הרופא היהודי, שרץ בעת ההפגזות, לסייע ליהודים שנפגעו ונהרג בעצמו.
פיסות חיים. סיפורים רבים, קטנים אך גדולים, המעידים על רוח האדם וגבורתו.
המעידים על היכולת להתרומם מאשפתות בכדי לסייע, בכדי לעזור, בכדי להציל ובכדי לשמור על צלם אדם, בתנאים לא אנושיים.
ניסו להשמידנו אך ניצחנו, כי רוחנו לא נשברה.
ויכולנו להם, לגרמנים ועוזריהם.
כנגד כל הסיכויים שרדנו.
זכיתי לעלות ארצה, נישאתי לברוך אריה ז"ל, ניצול שואה מהונגריה, יחד הקמנו בית בישראל, ומשפחה לתפארת.
הפכתי למורה ואשת חינוך. אני, שגורשתי מכיתה א, העמדתי דורות של תלמידים, אותם חינכתי לאהבת האדם ואהבת הארץ.
אני עומדת כאן לפניכם בערב המיוחד הזה וקוראת לכולנו להתלכד ולהתאחד, לשמור על עמנו ומולדתנו – כי אין לנו ארץ אחרת.
שושנה וייס
שושנה וייס נולדה ב-1934 בווטרה דורנה שברומניה. בשנת 1941 גורשו שושנה ומשפחתה לטרנסניסטריה. עם שילוחו של אביה לעבודות כפיה, שושנה, בת השבע, לקחה על עצמה את עול פרנסת אמה החולה ואחותה הצעירה. כשחלתה אחותה ואושפזה, הייתה שושנה מתייצבת יום יום בבית החולים, על מנת להשגיח עליה ולעודד את רוחה.
באחד הימים הודיעה לה אחות בית החולים כי אינה יכולה להיכנס, משום שאחותה נפטרה. בסיוע דודתה, הגיעו השתיים לחלץ את גופתה של שולמית מחדר המתים, בכדי לגלות כי היא עדיין בין החיים. בכך הצילה שושנה את אחותה ממוות וודאי.
בתום המלחמה שבו בני המשפחה לביתם. שושנה, שלא יכלה לשאת את האנטישמיות, עלתה ארצה לבדה בשנת 1948. אמה ואחותה נשארו מאחור, על מנת לנהל מאבק בן 11 שנה, לשחרורו האב ממאסר, אליו נשלח בהיותו ציוני.
שושנה סיימה את חוק לימודיה והפכה לאשת חינוך, היום מתנדבת בארגון עמך ובתיכון אורט ליבוביץ בנתניה בו מטפחת תלמידים קשיי יום והתנהגות.
