סבי וסבתי, דודי ודודותיי נרצחו בפורט התשיעי, אבי הופרד מאתנו ונשלח לדכאו שם נרצח. אמי, ששרדה יחד איתי, את מחנה שטוטהוף וצעדת המוות, לא הצליחה לשרוד את מחלת השחפת בה חלתה בעת המלחמה ונפטרה לאחר השחרור.
את זוועות המלחמה עברתי כילדה בת עשר, שהעמיסה על כתפיה את האחריות לכלכלת משפחתה. לילה לילה הייתי זוחלת תחת גדר התיל, שהקיפה את הגטו, על מנת להבריח מזון למשפחתי. והנה בסוף המלחמה מצאתי את עצמי בודדה וחולה. גמלה בלבי ההחלטה לשוב לקובנה ולחפש את אחי שנעלם מאתנו ביום הגירוש למחנה שטוטהוף ולא ידענו מה עלה בגורלו.
חזרתי לקובנה, עיר הולדתי, כדי לגלות עיר כמעט ריקה מיהודים. רחובות העיר, שהמו מיהודים במשך מאות בשנים, נותרו גלמודים. הגימנסיה העברית, בתי הכנסת, התאטרון ומבני התרבות עמדו שקטים ודוממים. שוב לא נשמעו בהם יידיש ועברית ומחלונות הבתים לא עלה ניחוח בישולים של שבת. עולם שלם חרב.
באופן לא צפוי, פגשתי את אחי. משברי חיינו התחלנו יחד לבנות חיים חדשים. התחלנו במאבק לעלות ארצה אך לאכזבתנו כל השערים ננעלו סביבנו.
רק בשנת 1973 הצלחנו להגשים את חלומנו, עת בעלי ואני, עם המשפחה שזכינו להקים, קיבלנו היתר עליה. משאלת ליבנו הייתה למציאות וזכינו לעמוד על אדמת ארץ ישראל, אדמת המולדת. כעת, הנה אני עומדת כאן לפניכם, יהודייה, ישראלית, רעיה, אמא וסבתא לנכדים ולנינים, גאה ונרגשת.
מי היה מאמין בתקופה בה נרדפנו על טפיינו וזקננו שתהיה לנו מדינה עצמאית, חזקה, בה יהודים יוכלו לדבר וללמוד בעברית בגאון. לחנך דורות של תינוקות וילדים במדינה עברית, ללא פחד ובטבעיות. החלום הציוני, שאני ובעלי, החזקנו, התממש לנגד עיננו.
כניצולת שואה, אני קוראת לעם כולו לא לשכוח! לזכור את השואה, את גבורת העם היהודי בתקופה החשוכה הזאת ואת זכר אחינו הנספים.
מתוך השבר הגדול צמחנו, התחזקנו והקמנו מדינה לתפארת, ואל לנו לקבל זאת כמובן מאליו.
כאישה אוהבת אדם אוסיף ואומר, כי אני קוראת לאחדות בעם, "ואהבת לרעך כמוך" הוא עקרון שצריך ללוות אותנו יום יום, שעה שעה - כי כוחנו באחדותנו.
מהר הזיכרון, בערב המיוחד הזה, אני נושאת מסר של אחדות ועצמאות למען הדורות הבאים והמשכיותה הנצחית של מדינת ישראל.
רוזה בלוך
רוזה בלוך נולדה בשנת 1930 בקובנה שבליטא לאנה ומרקוס גפנוביץ' ולה אח גדול, בוריס. המשפחה שמרה על קשר ומעורבות פעילה בחיי הקהילה היהודית. האם עבדה כמנהלת בחברת זינגר והאב היה איש עסקים, בעל חברה לייצוא עצים. רוזה ואחיה למדו בגימנסיה העברית על שם שוואבס בקובנה והשתתפו בפעילויות תנועת הספורט מכבי בקובנה.
ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא. רוזה הייתה עדה לרצח של עשרות יהודים בידי הליטאים במכות ובחנק בחצר מוסך לייטוקיס. זמן קצר לאחר מכן, החלו הגרמנים, בעזרת הליטאים, לירות ביהודים באופן שיטתי. שניים מדודיה וילדיהם נרצחו בפורט השביעי של קובנה על ידי ליטאים וגרמנים.
באוגוסט הקימו הגרמנים גטו בקובנה ובני המשפחה נכלאו בו. האב, האם ורוזה גויסו לעבודת כפיה מחוץ לגטו. אחיה נשאר לעבוד בגטו. כל יום, בלכתה לעבודה, הגניבה רוזה בגדים אל מחוץ לגטו, סחרה בהם עם ליטאים וכך השיגה מזון והגניבה אותו אל הגטו, עבור בני משפחתה. בלילות, תוך סכנת מוות, זחלה רוזה מתחת לגדר התיל אל מחוץ לגטו, כדי להשיג עוד מזון עבור בני המשפחה ולהקל במעט על מצוקת הרעב התמידית.
באקציה הגדולה בגטו, באוקטובר 1941, נרצחו סבה וסבתה של רוזה מצד אביה, וכן דודיה ודודותיה, בפורט התשיעי. סבה וסבתה מצד אמה נפטרו בגטו ממחלות.
רוזה שוב גויסה לעבודת כפיה, הפעם בחקלאות. לאחר מכן גורשה עם הוריה ואחיה למחנה פלמונס והועסקה בעבודת כפייה בבית חרושת ללבנים. מהמחנה הוחזרה רוזה עם הוריה לגטו קובנה. בדרך לגטו ברח אחיה. למחרת גורשו רוזה ואמה מהגטו למחנה הריכוז שטוטהוף. אביה נשלח לדכאו ושם נרצח.
רוזה ואמה הועברו למחנות נוספים והועסקו בחפירת תעלות נגד טנקים. רוזה ניסתה לברוח אך נתפסה והוחזרה למחנה העבודה. היא נמלטה שוב, נתפסה שוב והועברה לעבודות כפייה במחנות שונים. מספר פעמים עמדה על סף המוות אך ניצלה הודות לאמה. רוזה ואמה נשלחו בצעדת מוות עד לחינוב ושם שוחררו על ידי הצבא האדום באביב 1945 כשהן חולות בטיפוס וקודחות מחום גבוה. האם אנה, ששרדה יחד עם רוזה את מחנה שטוטהוף ואת צעדת המוות, נפטרה זמן קצר לאחר השחרור ממחלת השחפת בה לקתה בתקופת המלחמה.
רוזה שבה לקובנה כדי לחפש בני משפחה ניצולים ושם מצאה את אחיה בוריס. היא חידשה את לימודיה, למדה כימיה בטכניון של קובנה והתקדמה לתפקיד מנהלת בכירה בתעשייה.
רוזה נישאה לבצלאל והשניים המשיכו בחשאי בפעילות ציונית תוך סיכון מתמיד. ב-1973 עלו לישראל עם שתי בנותיהם.
רוזה פעילה באיגוד יוצאי ליטא, בהרצאות לתלמידים בבתי ספר, לחיילי צה"ל ובפעילויות נוספות להנצחת זכר השואה.
לרוזה ולבצלאל שתי בנות, ארבעה נכדים ושישה נינים.
