יהודי הונגריה היו האחרונים להיעקר ולהישלח להשמדה, ומשפחתי לא חמקה מהגורל הזה.
סבי וסבתי שולחו למחנה ריכוז בגרמניה, סבי לא שרד את תנאי הנסיעה הקשים ומת בקרון.
סבתי נרצחה במחנה רַוֶונסְבּרִיק.
אבי נשלח ברכבת האחרונה שיצאה מבודפסט למטהאוזן ולא נודע מקום קבורתו ולא זכיתי לומר עליו קדיש.
לא בכדי הפך קרון הרכבת לאחד מסמלי השואה.
מכונת ההשמדה הנאצית לא חסכה במשאבים ולא בחלה באמצעים לעקירת היהודים ולהשמדתם.
חיים יהודים בני מאות בשנים נגדעו באחת וכפי שכתב המשורר יצחק קצנלסון - שנרצח בשואה:
"השמש בעלותה בבוקר מעל לעיירה בליטא ובפולין, לא תראה עוד בשעת שחרית, יהודי זורח בחלון"
אמי, מרים, הייתה בעלת תושייה ואומץ יוצאי דופן והצליחה להציל אותי, בן התשע ואת אחי הקטן בן השש, מכיתת היורים על שפת הדנובה.
שרדנו.
מצאנו עצמנו בסוף המלחמה גלמודים, חסרי כל.
זרים השתלטו על ביתנו, לא נותר לנו דבר בהונגריה.
שוב ארזנו מזוודה והתחלנו את מסכת הנדודים לארץ ישראל.
בדרך, במחנות העקורים בגרמניה, בשעה שהתכוננו לעלייה ארצה, למדנו עברית ושרנו שִירי ארץ ישראל אך שֶערי הארץ והעולם היו נעולים בפנינו.
באביב 1949 ראיתי סוף סוף את אורות חיפה מהים, וידעתי שהגעתי הביתה.
הצטרפתי לקיבוץ שמיר, אז ישוב ספר על הגבול הסורי.
הייתי חקלאי, מגדל כותנה, שבמשך הזמן למד והשלים תואר שלישי.
פיתחתי חיישן המודד את מידת הצימאון של העצים ומורה על מידת השקייתם.
אני - הילד היהודי בן התשע משפת הדנובה - הקמתי סטארט אפ במדינת ישראל, המשרת את העולם כולו.
כניצול שואה שישב ליד הרדיו בכ"ט בנובמבר וספר עם כולם YES ו- NO
למדתי שמדינת היהודים היא נס שיש לשמור עליו - אני מקווה שנתגבר על המחלוקות - כי אין ליהודים ארץ אחרת!
משה מירון
משה הרצוג (לימים מירון) נולד ב-1935 בבודפשט בירת הונגריה, בנם הבכור של טיבור (טוביה) הרצוג ומרים לבית מנצ'ל. בהיותו בן שלוש נולד אחיו שלמה. משה ומשפחתו גרו עם הורי אמו בפרבר של בודפשט, והתפרנסו מחנות לחומרי בניין שהייתה בבעלותם.
במרס 1944 נכנס צבא גרמניה להונגריה. באפריל חויבו יהודי הונגריה לענוד את הטלאי הצהוב ובמאי החלו שילוחים המוניים של יהודי הונגריה למחנה אושוויץ. בנובמבר 1944 הצטוו יהודי השכונה שבה גרה משפחתו של משה להתכנס באחד מבתי השכונה.
מרים, שבעלה טיבור גויס לפני כן לשירות העבודה, חשה בסכנה. היא הורידה אפוא את הטלאי הצהוב מבגדיה ומבגדי ילדיה, ולאחר רדת החשיכה עלו השלושה על חשמלית ונסעו למתפרה שבה הייתה אמורה להתייצב לעבודת כפייה. כשהגיעו למתפרה, התברר שהמקום ריק. למחרת, עדיין ללא הטלאי הצהוב, עברו השלושה את מחסומי הביקורת על גשר הדנובה והגיעו למחנה שבו היה האב. המחנה שכן בבית חרושת לנייר, ובלילה הקר הם השתמשו בניירות בתור שמיכות. למחרת הועלו סבו וסבתו של משה על רכבת. הם לא חזרו מעולם מהנסיעה הזאת.
טיבור צייד את בני משפחתו בדרכוני הגנה שחייבו אותם לגור בכתובת מסוימת בבודפשט. מרים ושני הילדים נפרדו מהאב בלי לדעת שלא יראו אותו עוד לעולם ויצאו לבית שדייריו היו מוגנים בדרכונים של הוותיקן. הם התגוררו עם עוד כ-20 בני אדם בדירת שלושה חדרים ששכנה ב"גטו הקטן" ("הגטו הבין-לאומי") שהוקם בעיר. בגטו חיו כ-15,000 יהודים שהיו להם מסמכים מטעם שגרירויות של מדינות ניטרליות שפרשו עליהם את חסותן.
כעבור שבוע אולצו היהודים ששוכנו בבית לצעוד לכיכר סמוכה. בדרך הפריד קצין גרמני את הכשירים לעבודה מיקיריהם. הוא ביקש להפריד גם את מרים מילדיה, אך היא אחזה בכוח בידי הילדים המבועתים והמשיכה בכך גם כשאיימו עליה בנשק. בכיכר ריכזו אנשי צלב החץ הפשיסטים את היהודים בתואנה של בדיקת מסמכים. מאות יהודים עמדו והמתינו לתורם. למודת ניסיון מהתקרית נסוגה מרים עם ילדיה לשורה האחרונה, ושם היא שיחדה שוטר אחד בשרשרת הזהב שענדה לצווארה ושכנעה אותו ללוות אותה ואת ילדיה בחזרה לדירה, שם נותרו לבדם. כל יתר היהודים שהיו בכיכר נורו וגופותיהם הושלכו לדנובה.
עד תום המלחמה חיו משה, מרים ושלמה בפחד וברעב. מרים בישלה עבור שאר תושבי הגטו תמורת אוכל לה ולבניה. טיבור נלקח למחנה הריכוז מאוטהאוזן ושם נרצח.
לאחר המלחמה נדדו בני המשפחה בין מחנות עקורים באירופה, ובשנת 1949 עלו לישראל. משה הצטרף לקיבוץ שמיר, שבו הוא חבר עד היום. הוא היה מגדל כותנה, וכעבור זמן למד חקלאות, והיום הוא דוקטור לחקלאות שיזם שלושה סטארט-אפים וממשיך במחקריו.
למשה ולרעייתו טובה ארבעה ילדים ו-11 נכדים.
