לפני שישים שנה, בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943 , פקדו שליחי הארגון היהודי הלוחם את בתי הגטו בורשה ובישרו לאחרונים ששרדו משני הגרושים הקודמים, כי כוחות משטרה חמושים מקיפים את החומה ועם בוקר יתחיל הגירוש הסופי של עשרות האלפים היהודים הנותרים.
זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה בגטו כלשהו, שיהודים ידעו מראש על הזמן והגורל הצפוי להם. מאות לוחמים מצויידים בנשק דל תפסו עמדות מוכנות מראש, והקהל המיוסר והנחוש נטל צרור דל של חפצים ופירורי מצות המסמלים את חג החירות, ופנה לבונקרים ומרתפים חבויים שהותקנו בחפירות ליליות ממושכות. כאשר עם שחר עברו יחידות גרמניות חמושות את שערי הגטו מצאו רחובות ובתים ריקים מאדם ונתקבלו במטר של כדורים ורימונים.
מאות אלפי יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השניה בחזית אנטי נאצית. רבבות הגיעו לחטיבות קרביות ביערות ובהרים כפרטיזנים. במחנות המוות ובצל הקרמטוריום בבירקנאו יהודים היו היחידים שמרדו במערך הרב לאומי של המחנה.
מניסיון המשטרים הטוטליטריים בכלל, ומעל לכל מהרייך הגרמני הנאצי, אנו למדים שגם יחידים בעלי עבר ציבורי מרשים ומליוני אדם שבויים ואסיריי המחנות מבני אומות רבות שנידונו לדיכוי שוחק והכחדה שיטתית, לא התקוממו ולא מרדו.
ההתקוממות העממית והמרד בגטו ורשה הוא מאורע ייחודי וסמלי, מרד ראשון של עיר בארצות הכבושות, שאילץ את הכוחות הגרמנים לנהל מערכה צבאית נגד חסרי ישע ללא שביב של תקווה, ולכבוש ולהכניע בית אחרי בית, בונקר אחרי בונקר.
שני יעדים הציב לעצמו הרייך השלישי הנאצי במלחמה הארורה הזאת. ראשון בהם אגרסיוויות והתפשטות טריטוריאלית שלא ידעו שובע ומעצור, והשני יסודו היה בעקירה מן השורש של חטיבות לאומיות וחברתיות והריסת האני מאמין הקיומי של אדם עלי האדמות, שעוצב ברוח ציוויים דתיים ואנושיים אתיים. במקומה של הציביליזציה הקיימת שאפו הנאצים להשליט עידן של רוע מוחלט – אלף שנות רודנות גזענות ארית. יהודים מתחילת דרכו של היטלר הוכרזו כמכשול ואויב חינם. חיסול פיזי טוטלי של היהודים דורג כאחת המשימות החיוניות של המלחמה ולבצועה גויס המנגנון האדמיניסטרטיווי של הרייך ויחידות במדים. ואילו בעיני כוחות בעלות הברית שנרתמו למלחמה בנאצים, הצטייר פשע ללא אח ודוגמא של השואה, כעניין אזרחי שולי, שאין להעסיק בו את הצבא ודעת הקהל. וכך במשך ארבע שנים, אל מול שתיקה, אדישות וניכור כמעט כלליים, נרצחו על לא עוון קהילות יהודים עתיקות, בתי אב ותינוקות בחיק אמם. ובחורבן זה נמחקה הישות היהודית המסורתית והדינמית בת עשרות רבות של דורות באירופה.
מעובדות מרות וטעונות אלה עולה השאלה המטרידה אם פשע לא יתואר זה בלב ארצות מפותחות ובציבורים נאורים, אפשרי היה, לולי האנטישמיות שהוחדרה במשך דורות לתודעתה ולמנטליות של אירופה הנוצרית. לאחר האסון הגדול, על סף המאה ה- 21 , ציפינו שאנו מתעוררים לאופק מאיר חדש, וכזאת היתה התוחלת שלנו, של שארית הניצולים, שחדשנו את חיינו עמוסי יגון כאן בארץ. סברנו שהעולם למד לקח ושם קץ אחת ולתמיד לנגע שנאת היהודים. אך כמו פעמים רבות בעבר היינו תמימים ממדי. בקונפליקט רב הפנים שמטלטל אותנו ולא נותן מנוח מאז ניצני ההתחדשות הלאומית על אדמת ארץ ישראל, גוברים עתה קולות צורמניים של אנטישמיות ישנה-חדשה שהאמנו שהיא חלפה ללא שוב באירופה. עלינו להזעיק ולהזכיר לעצמנו ולהם, כי איבת חינם מדבקת זאת אינה נעצרת בגבול האנטי-יהדות וזרע הארס מכיל, כפי שנוכחנו, סכנה המאיימת על האדם והאנושות בתבל כולה.
