אני עומד כאן, בהרי ירושלים העברית, ערב יום השואה תשע"ו, בין ימי היציאה לחירות לימי הכניסה לעצמאות ישראל ומברך בשמו של הרב דוידס וקהילתו שלא זכו להגיע לעת הזו, ובשם אחינו ואחיותינו הגיבורים והאהובים קורבנות השואה- ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, לימי הקוממיות האלה. עם ישראל חי.
בשנת 1939 יצאו לדרכם ראשוני הטרנספורטים בגיא ההריגה של אירופה. בשנים בהן בני עמנו נטבחו, נחנקו, ונקברו חיים, אנחנו- אני ובני דורי, הרגשנו כ'עם חופשי בארצנו'. בעוד שם נמחצו למוות היהודים והיהדות, כאן פרחה העבריות. בירושלים היה אז רוב יהודי. תלמידים הלכו לגימנסיה העברית, לאוניברסיטה העברית. נולדו ילדים, נולדתי גם אני. גם כשהגיעו לכאן שרידי השואה, אודים מוצלים מאש, לא הבנו- לא רצינו להבין, לא יכולנו להבין.
בעוד שנות דור לא יישאר בינינו ולו עֵד חי אחד שניצל מהתופת ההיא ושיוכל לומר, 'אני, אני הייתי שם', 'אני ראיתי את הזוועה במו עיניי'. ניצולי השואה החיים בינינו מתמעטים והולכים. השנים הללו הן שעת רצון לערוך חשבון נפש בפניכם. אנחנו חייבים להודות- שגינו. ניצולי השואה לא זכו מעולם לכבוד הראוי להם. גם היום, ועד היום מדינת ישראל אינה עושה הכול כדי לדאוג לניצולי השואה. אחיי ואחיותיי, ניצולי השואה, גיבורי התקומה, באתי לכאן היום בשמי, בשם העם בישראל, בשם מדינת ישראל- לבקש מכל אחת ואחד מכם, בטרם יהיה מאוחר מדיי, סליחה, סליחה ומחילה. לא הבנו, לא רצינו להבין, לא עשינו די.
אחינו ואחיותינו הניצולים. השנים הללו הן שעת הכושר שלנו לנסות ולברר יחד איתכם, כיצד אתם רוצים לעצב את זיכרון השואה ולקחיה לדורות הבאים. כיצד אתם רוצים לטעון את לפיד הזיכרון שיעבור מדור לדור. המספר שנחרט על בשרכם, נצרב בליבו של העם הזה לדורי דורות והפך לצוואת חיים של העם היהודי. משעה שהתרחשה השואה ואנחנו, בני העם היהודי היינו קורבנותיה- השואה, אם נרצה או לא, הפכה לגורם המעצב את אמות המידה של הבנתנו את עצמנו ושל הבנת יחסינו ותפקידנו עם העולם כולו. השואה מעמידה את העם היהודי מול מושכלות יסוד כעם וכאומה המביטים פנימה אל תוך עצמם ואל מול פני האנושות כולה. מושכלות יסוד שעל כולנו להתאחד סביבן ללא תלות בהשקפה, באידיאולוגיה או במוצא. אני מאמין כי זיכרון השואה לדורות, צריך לעמוד על שלוש מושכלות יסוד.
ראשית, לעולם נגן על עצמינו בעצמנו- לא נפריט את ביטחוננו. מדינת ישראל איננה, בשום פנים ואופן, פיצוי על השואה אבל, השואה מעמידה כעובדת יסוד את הכורח והחיוניות שבחזרת העם היהודי להיסטוריה כאומה הלוקחת את גורלה בידיה. אנטישמיות ורדיפת יהודים אינם אופנה חולפת, כזו שניתן להקל בה ראש .זוהי מחלה כרונית עמוקה וקשה החודרת ללב ההיסטוריה של העמים. עדות לכך אנו מוצאים בקולות העולים גם היום מלב אירופה האחרת, מהשמאל הבריטי ומהימין הקיצוני באירופה המזרחית ובאירופה כולה, ונפוצים בחלקים מרכזיים בעולם הערבי. מדינת ישראל תתמודד עם האנטישמיות הזו בכך שתבטיח, בראש ובראשונה, בית לאומי וצבא יהודי מגן לעם השורד הזה. לעולם לא נתבייש בכך שאנחנו נכונים להילחם. אנו עם ששרד וימשיך לשרוד בזכות חוסנו, בכוח רוחו. שנית, שותפות גורל יהודית. במחנות המוות היינו כרוכים כולנו בגורל אחד. באושוויץ ובבאבי יאר, בחשכה ובאימה הגדולה נכרתה בנו ברית, ברית בין הבתרים. עובדת יהדותנו ניחתה על כולנו בצורה שווה והצטמצמה כדבריו הקשים של ז'אן אמרי, לעובדות ולאפשרויות הטמונות במספר שנחרט על זרועותינו. לכולנו, בני העם היהודי, מאמינים ושאינם, ציוניים ושאינם, ממזרח ומערב בכל מקום ולעולם- מספר אחד. לעולם נדרוש את דמי אחיותינו ואחינו, יחידים וקהילות, הזועקים אלינו מן האדמה. לעולם נרדוף את המכחישים המשכיחים והמטשטשים. ולהווה ולעתיד, תהא אשר תהא אמונתנו, מעבר לניכור, לפילוג ולמחלוקת בתוכנו- לעולם נכיר בחוט הנעלם הקושר אותנו בני העם היהודי לאגודה אחת. שלישית, חביב אדם שנברא בצלם. זוהי האמת היהודית, האנושית היסודית ביותר, וזהו גם הנוגדן העמוק ביותר לזוועות השואה, שם היינו אנחנו ובני עמנו, כולנו, לרמש, לנמלה, לתת אדם. חביב אדם שנברא בצלם. אם נרצה ואם לאו- השואה מטילה חובה קשה ואיומה על האומה היהודית, בהתנהלותה המדינית והבינלאומית, ועלינו לבחון את מהלכינו והכרעותינו לאור עקרון יסוד זה. השואה גם לעולם תעמיד אותנו העם היהודי, כקטגור נצחי על בימת האנושות. קטגור כנגד האנטישמיות, הגזענות והלאומנות. קטגור כנגד בריתות עם השטן הסוחרות בכבוד האדם ובחייו עבור אינטרסים. קטגור כנגד האדישות, כנגד היחסיות של הרוע. חביב אדם, כל אדם, שנברא בצלם אלוהים. זוהי חובה קדושה- שהעם היהודי איננו יכול ואיננו רוצה להימלט ממנה בכל זמן, בכל מצב.
לפני שנה בדיוק, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקשר אלי ידידי ראש המוסד לשעבר גיבור ומגן ישראל, מאיר דגן זכרו לברכה. מאיר סיפר לי על התמונה של סבו, הרב בער סלושני בגטו לוקוב בפולין. הרב בער, עטוף בטלית, כורע על ברכיו, ידיו מורמות והוא מבוזה ומושפל, שניות אחדות לפני שהוצא להורג בירייה. התמונה הזו עברה עם דגן ממקום למקום. כל פקודה שנתן, כך סיפר, היו כשהצילום הזה לנגד עיניו. את כאב התמונה הזו של סבו- נשא איתו דגן תמיד. הוא נחרד עוד יותר, כך סיפר לי, כאשר גילה שהאנשים שרצחו את סבו, אותם חיילים שבתמונה, היו סתם חיילי מילואים. מרביתם אפילו לא היו חברים במפלגה הנאצית. 'אנשים נורמטיביים,' אמר לי מאיר, 'שהפכו מרצון לרוצחי המונים, והתייחסו לסבא שלי, כאל כלום. אלה היו אנשים רגילים,' אמר לי מאיר, 'אלה היו אנשים רגילים'. לעולם תלך עימי תמונה זו כשעיניי נתונות לשלושה דברים- לרב בער חסר המגן ולידיו המורמות. למאיר דגן הנושא את התמונה עימו תוך שהוא חוצה ומבריח גבולות ושם נפשו בכפו למען בני עמו. לרוצח הגרמני, אותו 'אדם רגיל' שהפקיר את אנושיותו. וכנגדם אשנן באוזני בני ובנותיי, נכדיי ונכדותיי- לעולם לא עוד. לעולם נדע להגן על עצמינו בעצמנו. לעולם נהיה מחויבים לשותפות הגורל היהודית. לעולם נתעקש- חביב אדם שנברא בצלם. תהא נשמתם של אחיותינו ואחינו הגיבורים, קורבנות השואה, צרורה בצרור החיים וחקוקה על לוח ליבנו לעד.
