אולם למרות אש השכול והשאול, היהודים שמרו על צלם אנוש. שתי פנים למי שלא אבדו צלם האדם בצל המוות: של יהודים שהיו בסכנת חיים וּמועמדים להשמדה. ושל לא יהודים אשר סיכנו את חייהם להצלת יהודים. מעשי הזוועה וּמעשי הרצח ההמוניים היו חלק מחיי היום-יום. במציאות בה הומתו היהודים במשרפות וּבתאי גזים, נורו והוּרעֲבו למוות, שנקברו חיים וקפאו למוות, יהודים רבים הצליחו להתרומם מעל הרצון האנושי הטבעי לשרוד, ולמרות הסכנות לא איבדו צלם אנוש. הם שאבו את כוחם ואת תעצומות הנפש מאמונה יהודית, מהיסטוריה יהודית בת אלפי שנים, מצו-מצפוני. אלה נתנו להם את כוחות הנפש להתגבר על הסכנות וההשפלות. בּתוֹפת השּריפה וּבמעמקי היֵאוש בצל המוות, אַחיותינו ואַחינו לא נואשו מגילוּיֵּי האנושיות, מעוז הרוח וטוהר הנפש, משימור ערכי יהדות, כאשר בד בבד נמשך המאבק לחיות, לאורך כל שנות המלחמה.
הגיבורים מנַצּחי היֵיאוש, שומרי התוחלת האמינו למיתרי ליבם:
"אַל נא תאמר הנה דּרכּי האחרונה ...
זה יום נכספנוּ לו, עוד יַעל ויבוא".
יש בין אחינו ואַחיותינו היהודים שסיכנו את חייהם כדי לשמור על ערכי היהדות והאמונה, על מועדי ישראל ועל מסורת האבות, כתבו הגדות וּמגילות קודש, עסקו בלימוד תורה ותלמוד והמשיכו בחיי יצירה רוחנית בּגטאות וּבמחנות. היו מי שהקימו מפעלי עזרה הדדית וסעד, חילקו לחמם וּלבושם לזולת וסייעו לחולה, לסובל ולזקן. והיו בין אחינו ואַחיותינו היהודים מי שהניפו את נס המרד. גם בּרעב וּבאפס-כוחות על סף המוות צלמם לא נשׁחת וּבלטו בּגבורתם ההירואית ונלחמו בּגיטאות, בּיערות וּבחבוּרות הפרטיזנים נגד הנאצים. היו שיכלו לברוח וּלהימלט משטחי הכיבוש הנאצים אך העדיפו לחזור לגטו וארשה וּלסייע במרד ההרואי נגד האימפריה הנאצית מתוך הגטו וּמבּורות הביוב.
אולם עליונה מכל אלה הייתה גּבוּרת היחיד בּמבחנָהּ הנּשׂגָּב והטרגי ביותר: גבורת האם היהודיה העוטפת בּחיקהּ את ילדיה בּשעה האחרונה, גבורת האב המשליך נפשו להציל פּת-לחם יחידה לבנו, גבורת הנותנים יַד איש לרעהו בּפּרך וּבכּפוֹר, גבורת הסועֲדים חבר גּוֹוֵע. אחת התמונות הקשות שאינן מרפות ממני, היא תמונת ילדה קטנה אשר נותרה בלא כלום יושבת על המדרכה קופאת מקור, ממררת בבכי ומלטפת בידיים רועדות את פני אחיה הפעוט, הנמצא על סף עלפון או אולי על סף מוות, מפני קור או רעב. הילדה בכוחותיה האחרונים עושה כדי להשאירו בחיים.
רבים מאלה ששמרו על צלם אנוש, לא שרדו את השואה, אך מעשיהם הם עדות נצח לעוצמתם ולאמונתם. היו שסיכנו חיים כדי להזעיק את העולם ועדויותיהם הגיעו ללונדון וּלוושינגטון, אך ללא הועיל.
ההיסטוריה האנושית חבה אמנם תודה עמוקה לבנות הברית על הניצחון על גרמניה הנאצית. אולם בעלות הברית סרבו להפציץ את מסילות הברזל שהובילו למחנות ההשמדה – בכך יכלו למנוע קורבנות נוספים מבני עמנו.
טבח שישה מיליוני היהודים התרחש מול עיניהם של מיליונים רבים מתושבי אירופה, ולקראת סופו גם בּידיעתם של מנהיגי העולם החופשי. אנו, בני העם היהודי, לעולם לא נשכח, את 21,310 חסידי אומות העולם, אצילי-הנפש, שחירפוּ נפשם להציל ילד אובד, משפחה נואשׁת, פליטים מוּכּי-אימה, נרדפים מבקשׁי-מקלט. כּגַחלת תקווה עוֹממת, כי עוד נותרה אמונה באָדם וּבצלם-האלוהים שבּאָדם. יאָה להם שׁוּרַת המשורר (ח"נ ביאליק): "אַתּם השּוֹמרים הנֶּאמִנים לצלם אלוֹהים בּעוֹלם!". חסידי אומות העולם הם נצנוץ של אור כאשר החושך השתלט על העולם. בעוד דור לא ייָוותרו עדים חיים למוראות השואה, לליקוי המאורות שהֱאפיל על העולם ואיים להכריתו. ייוותרו רק דברי הימים חקוקים בּספר, תמונות, קולות, תעודות וּמוצגים אילמים. לאחר שכֶּתֶם השואה נחרט בּמצחָהּ של האנושות לדורות, "יד ושם" האוֹצֵר הנאמן של נתיב הזיכּרון לעם ישראל ולאנושות לעדי-עד. האחריות לתודעת השואה וּלקחיה בּידֵי בני העם היהודי, בידי בני אנוש בעלי מצפון, בידי מורים וּמחנכים בידי היסטוריונים וחוקרי שואה. עלינו להנחיל מדור לדור את לקחי השואה.
יהיו מי שעלולים בדורות הבאים לתאר באופן מעוות את היקפה. עלינו להבטיח כי כל דור ודור יראה את עצמו כמי שיצא מתופת השואה. שנאת-ישראל לא עברה מן העולם. היא עודנה מפעפעת על אַדמת אירופה, האדמה כיסתה את דּמי אחינו. אולם שנאת ישראל יוקדת בעיקר מסביבנו בּמזרח התיכון; היא צצה שוב ושוב בגילויי שׂטנה תהומית כלפי מדינת ישראל, בּעלילות-דם, בשפיכות דמים נגד יהודים, בתופעות של הכחשת השואה, בּשלילתה וּבסילופה של הציונות וּבהתנגדות להכרה בזכותו של העם היהודי לעצמאות וּלקיבוץ הגלויות, ובקריאות להשמדת מדינת-ישראל. הם מייחלים ליום שבו תיעלם ישראל ממפת העולם. שוב נשמעות קריאות כפי ששמענו בשנות ה-30 במאה הקודמת ושוב אנו עדים לתגובות מאופקות, הססניות, תגובות ספקניות ומגומגמות. אני קורא לעולם החופשי לא לעמוד שאננים ולא להשלים עם קריאות של מדינות החותרות להשגת נשק גרעיני וּמטיפות להשמדת מדינת ישראל. לא להשלים עם מנהיגים הרואים בּשפיכות דמים כמצווה דתית. אל תמעיטו בּערכּם של האיומים. הקולות המּחפירים הנשמעים בּעולם המוסלמי מפי משטרים טוטליטאריים, הם תזכורת מבעיתה לזמנים וּלמשטרים חשׁוּכים, בלב ליבה של אירופה, רק לפני 70 שנים. העם היהודי שוב איננוּ מוּפקר כשהיה, איננו מוּשפּל וַחסר-ישע, יש לו מגֵן וּמחסה. יש לו מולדת וחרות. הקמת מדינת ישראל היא הביטוי העליון לניצחון המוסרי של עמנו.
בשאיפתנו לשלום, הלכנו כברת דרך היסטורית לקראת אויבנו, אך לעולם לא נלך שולל אחרי אשליות, לא נקל ראש בּחוֹרשׁי-רעתנו. נעמוד נחוּשים ואיתנים להגן על בני עמנו, לגדוע כל יד המוּנפת לפגוע במדינת היהודים. לעולם לא עוד!
מול הרשעות והדמגוגיה. היצרים השפלִים חזקים מן הטוהר, מן האמונה והערכיים האנושיים. העם היהודי למד את הלקח ההיסטורי של השואה. האומנם הפיקה האנושות את הלְקחים? מחובתנו להבטיח ולהנחיל את לִקחי השואה בכל דור וָדור. יְהי זכרם של הנִספִים ברוך.
