הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
השואה לא יכולה הייתה להתבצע על ידי הרוצחים בשטח בלבד. רצח בקנה מידה כה גדול, שהשתרע על פני שטחים כה נרחבים, הצריך מנגנון עצום שאויש על ידי מאות אלפי אנשי מינהל ורשויות הביטחון של המדינה. איך יכלו כל כך הרבה אנשים "רגילים" לכאורה, לקחת חלק ביודעין בפשעים כאלה? בפרק זה אנו מקבלים הצצה לתופעה המטרידה הזו, דרך דמותו של קצין משטרה גרמני אחד, פול סאליטר, שהופקד על ליווי רכבת של 1,007 יהודים מגרמניה לגטו ריגה, בלטביה הכבושה.
הערה קצרה לפני שמתחילים.
הפרק The Perpetrators of the Holocaust - Consequences at a Distance
עלה בפודקאסט של יד ושם באנגלית 'On the Holocaust'. את הפרק ליוו דבריו של כריסטופר בראונינג. פרופ' להיסטוריה ומחזיק הקתדרה על שם פרנק פורטר גרהם באוניברסיטת צפון קרולינה, ומחבר הספר "Ordinary men" שתורגם לעברית תחת הכותרת "אנשים רגילים", העוסק בדמות הרוצחים בתקופת השואה.
דבריו בפרק יובאו בקריינות עברית.
רצח מטווח רחוק - תמלול הפרק:
שלום וברוכים הבאים ל עושים זיכרון הפודקאסט של יד ושם. אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה.
יש דרך מסוימת שבה המשטרה מתארת או מתעדת את האירועים תוך כדי עבודתה. אתם בטח מכירים את זה מאיזו סדרה בנטפליקס: שוטר- גבר לבן, באמצע שנות ה-30 לחייו, מבנה גוף בינוני, נראה מדבר לתוך רשמקול. מאוד מתומצת, לעניין, ללא קישוטי לשון. זה ככה מסיבה מסוימת: שוטרים לא אמורים לבטא את עמדתם או דעתם, או להכניס כל מידע אחר שאיננו הכרחי לבירור ואכיפת החוק בזמן תפקידם.
קצינים גרמנים תחת הרייך השלישי היו, כפי שהייתם מצפים, מיומנים למדי בשפה קרה מהסוג הזה. גם כאשר מה שהם תיארו היו פשעים מבעיתים נגד האנושות. דיווחים פנימיים מהתקופה מתארים טיהור אתני באותו האופן בו היו עורכים רשימת מכולת. דוגמה לכך ניתן למצוא בקטע הבא, על גירוש של יהודים מדיסלדורף שיועד להגיע לגטו ריגה שבלטביה.
"שעת עזיבת המשלוח תוכננה לשעה 09:30 בערב. היהודים הובאו לרציף הרכבת, על מנת להיות מוכנים לעזיבה בשעה 04:00 בבוקר. למרות זאת הרייכסבאן (הרכבת הגרמנית) לא הייתה יכולה להיות מוכנה כל כך מוקדם, לכאורה בגלל מחסור בכוח אדם. כתוצאה מכך, ההעמסה של היהודים לא החלה לפני השעה 09:00 בבוקר"
כפי שאתם יכולים לראות התיאור יבש, וענייני. זה בולט אפילו יותר אם שומעים את עדותה של הילדה שרמן, אחת הנשים היהודיות שהועלו לקרון באותו היום. ציטוט:
" הובאנו בכֹח לרציף. הרכבת טרם הגיעה. היה מאוד קר. עמדנו ועמדנו שם מ 04:00 עד 09:00 בבוקר. הכל נלקח מאיתנו, אחד האנשים שאל את אחד השומרים, איש SS, מתי הרכבת מגיעה. הם הוציאו אלה והכו אותו כל כך הרבה זמן, שהוא נותר שם על הקרקע. הוא כבר לא עלה על הרכבת. הוא היה המת הראשון. זו הייתה ההתחלה.." סוף ציטוט.
ההבדל, כמו שאתם יכולים לשמוע בולט מאוד. הקצין הנאצי שחיבר את הציטוט הראשון ששמענו - אדם בשם פול סאליטר - יכול היה לתאר באותה קלות משלוח של רהיטים, או ציוד משרדי. רק דרך עדותה של שרמן אפשר להבין שאלו היו בני אדם – אסירים, שמה שעומד בפניהם היא דרך שבמהלכה ובסיומה עינויים ומוות.
סאליטר – שהיה המפקד של אותו הטרנספורט שתואר – המשיך וכתב באותו אופן קר ולקוני גם כאשר הוא תאר אירועים מבעיתים וטרגיים. חלק אחד שבולט במיוחד מאותו הדוח הוא החלק בו הוא תאר ניסיון בריחה של אחת המגורשות: אפשר לוותר על ה"ציטוט".
"אישה יהודייה מבוגרת התרחקה מהרציף מבלי שאיש שם לב - ירד גשם והיה חשוך מאוד – היא נכנסה לבית שכן, פשטה את בגדיה והתיישבה על אסלה. אולם המנקה הבחינה בה והיא הובלה בחזרה לטרנספורט."
האם אפשר לדמיין את תחושת האימה שאותה אישה בוודאי חשה? בעודה מנסה להסוות את עצמה בין ארבעת הקירות הקלסטרופוביים של תא שירותים קטן, חשופה, חרדה מכך שהאדם הלא נכון יבחין בה ויגרור אותה בחזרה לאותו המקום, שממנו היא עומדת להישלח בתנאים נוראיים אל הלא נודע?
מתוך דבריו של סאליטר, כמובן, מדובר בפרשה רגילה לחלוטין - מטרד קל, הערת שוליים למשימה.
המרחק שבין התיאור לבין מה שמתואר יכול להפוך קריאה של מסמך שכזה לצורמת למדי. אבל "דוח ריגה" של סאליטר אינו יבש וחסר צבע לחלוטין. בנקודות מסוימות בכתיבה שלו, הוא סוטה מהתיאור היבש, המנותק ואנחנו יכולים לראות אלמנטים של אנושיות מאחורי כל זה. למשל כשהוא מתאר אירוע שהתרחש בדרך למתחם תחנת הרכבת.
" בדרך מבית המטבחיים (נקודת ההתאספות) לרציף הרכבת, ניסה גבר יהודי להתאבד על ידי כך שזרק את עצמו לפני החשמלית ונפצע קלות. הוא התאושש במהלך הנסיעה, והבין שמקרה זה לא מנע ממנו לחלוק את גורלו עם יתר הנוסעים. "
אולי הגזמתי כשאמרתי שבנקודות מסוימות הוא סוטה מניסוחיו היבשים ומראה אנושיות. אבל אם בוחנים היטב את הטקסט הזה אפשר להבחין שבמשפט האחרון הוא מתאר את האיש "מבין" את גורלו, הוא כאילו נכנס לנעליו ולרגע אחד, קצר ביותר, הוא מבין את הפחד והייאוש העצומים של אותו האדם. אבל במקום להמשיך ולתאר אותם באמפתיה או להישאר איתו שם לרגע, או להתייחס לאותו גורל, הוא מתרחק מיד. וכבר במשפט שלאחר מכן, סאליטר עובר לנושא הבא שלו.
כלומר מה שאנחנו יכולים לראות היא דוגמא לקצין נאצי, שנשאר אדיש מאוד נוכח כל אותם האנשים שהוא למעשה מוביל אל מותם. כשסאליטר פיקד על אותה רכבת מדיסלדורף לריגה, שהובילה 1,007 יהודים, הוא עשה זאת מבלי להקדיש ולו מחשבה אחת למשמעות של מעשיו, או להשלכות של מעשיו או לסבל הנוראי שהוא גורם לאותם האנשים.
וזה לא שהוא יכול היה לפספס את זה – הסבל היה קיצוני ומתמשך, סבל של למעלה מאלף איש.
מעדותה של הילדה שרמן, ציטוט:
" אני זוכרת שסבלנו מצימאון נוראי, לקחנו איתנו לחם, אך הצמא היה איום, לכולם בקרון היה חום גבוה בגלל החימום הבלתי נסבל. הגענו לאינסטבורג, ממש על הגבול, באזור שנחשב לפולין. שם הרכבת עצרה. הדלתות נפתחו והותר לנו לרדת ולאסוף שלג לשתייה. שתינו כשהוא נמס… לא הורדתי את מגפיי, כי ידעתי שלא אוכל לשים אותם בחזרה עקב רגלי הנפוחות."
סוף ציטוט.
השאלה שעולה מתוך כל זה היא- איך אדם שנחשף למצוקה קיצונית שכזאת, למראות זוועתיים שכאלה, לא מראה כמעט כל רגש אנושי. איזה סוג של מפלצת יכולה לצפות באישה זקנה מבועתת, בגבר מדוכא המנסה נואשות ליטול את חייו, באנשים נואשים לטיפת מים ולא להרגיש דבר, פרט לאדישות?
התשובה כאן כנראה לא תהיה זו שאולי היינו מייחלים לה... קרוב לוודאי שהיא תהיה הרבה פחות מספקת.
פרופסור בראונינג, ממנו תשמעו עוד רגע בפרק הזה, היה גורם מכונן בשינוי האופן שבו אנו חושבים על דמותם של הרוצחים הנאצים, או דמותם של המבצעים כפי שאנו מתייחסים בהרחבה היום, וקרא תיגר על תפיסות קונבנציונליות, לגבי איך התנהגות המגלמת רוע קיצוני, יכולה להיות נחלתם של אנשים נורמטיבים, רגילים. כמו פול סאליטר.
סאליטר לא תמיד היה שוטר נאצי קר ומחושב. הוא נולד ב-15 בדצמבר 1898 בכפר לאקלן [lah-KEL-n], כיום צפון פולין אך חלק ממזרח פרוסיה באותה תקופה. בשנותיו הראשונות, לאחר הלימודים, הוא עבד כעוזר משרד. במלחמת העולם הראשונה הוא היה רב סמל ולאחר המלחמה התחתן ונולדו לו שני ילדים. הוא מינף את ניסיון הלחימה שלו לקריירה של שוטר, והתקדם בסולם הדרגות עד שמונה לתפקיד של קפטן במשטרת דיסלדורף.
בראונינג: בשנת 1936, היינריך הימלר משתלט על כל כוחות השיטור השונים בגרמניה, ויוצר בעצם משטרה אחת שכונתה "משטרת הסדר". במקביל, הימלר שעמד בראש ה SS הופך להיות גם מפקד המשטרה הגרמנית. אז המשטרה למעשה נמצאת תחת אותה קורת הגג או אם אפשר לומר מתמזגת באופן חלקי עם ה-SS..
עירית: כשהמשטרה הפכה להיות תחת הימלר והתמזגה באופן כזה או אחר ה SS, החל תהליך של "נאציפיקציה" של קצינים כמו סאליטר. כלומר תהליך של החדרת האידיאולוגיה הנאצית לאותם בעלי תפקידים כחלק מההכשרה שלהם ברבדים שונים, סמויים וגלויים, של הנדסה חברתית של ממש. קבלת המשטר הפאשיסטי, נאמנות ללא עוררין והערצה לפיהרר, ואמונה בנחיתות – ובסכנה – שמהווה הגזע היהודי, הפכו לתנאי מוקדם להשתתפות במנגנון המדינה, ובחברה בכלל. בין אם היית פוליטיקאי, שוטר, רואה חשבון, מורה, רופא או מזכיר – התיישרות והקפדה על הקו המפלגתי הייתה כעת חלק מתפקידך, ובמקרים רבים אף התפשטה מעבר לו לכל היבט אחר בחייך. לאורך זמן, זה עזר לנרמל את הרצח ההמוני. זו היתה תפיסת העולם בגרמניה באותה התקופה, בהתאם לה נחקקו החוקים, בהתאם לה נקבעה המדיניות, בהתאם לה נדרשת למלא את תפקידך.
בראונינג: כבר למן ההתחלה, כמובן, הנאצים גילו שהארגון שהביע הכי פחות התנגדות להקמתה של מדינת משטרה בגרמניה הנאצית- הוא המשטרה. המשטרה כמובן יכלה כעת לפעול עם הרבה פחות אמצעי זהירות, או מעצורים, או הגבלות. היא למעשה הייתה מוסמכת לעשות הרבה יותר ממה שהיא יכלה לעשות קודם. לא היה חשש לעונש, הם היו יכולים לפעול באופן חופשי וללא מגבלות. כמובן, כל עוד הם פועלים ברוח האינדוקטרינציה הנאצית.
עירית: הרפורמות של הימלר התקבלו במשטרה הגרמנית בברכה. באופן לא מאוד מפתיע.. תפקידה של המשטרה הוא לא לקבוע את החוקים אלא לאכוף את החוקים באשר הם. והעובדה שהמפלגה הנאצית, כפי שאומר בראונינג, שחררה את ההגבלות על כוחה ועל האופן בו יכולה היתה לאכוף את אותם חוקים, גרמה לשוטרים לקבל בברכה את השינוי ולשתף עמו פעולה בקלות.
אבל זה עדיין לא הסבר מספק לשאלה מדוע קצינים, כבודדים- כאינדיבידואלים, כמו סאליטר, קיבלו בצורה טובה וקלה פקודות חדשות שהיו קיצוניות כל-כך. לפני עליית הנאצים לשלטון חלה על סאליטר החובה להגן ולשרת את כל הגרמנים, כולל יהודים. ואז… הוא השתתף ברצח ההמוני שלהם. זו קפיצה גדולה, זה לא פער קטן, זה לא שינוי קל בתפקיד או באופן ביצועו.
בראונינג: יש מאמץ מרוכז, כפי שהראה היסטוריון אחד במערב גרמניה, לנאציפיקציה של המשטרה, והפיכתה לגוף בעל מאפיינים צבאיים, וזה מתרחש באופן מודע למדי. אז שוטרים כמו סאליטר, שהם שוטרים מקצועיים, היו נתונים לאינדוקטרינציה ניכרת, הם עברו מעין הכשרה מחודשת, התאמה מחדש של התפקיד לתרבות הפוליטית הנאצית החדשה של משטרת הסדר.
עירית: להימלר ולפיקוד העליון היה כישרון מיוחד להפוך חיילים טובים וקצינים טובים לנאצים טובים, תוך שימוש באלמנטים בסיסיים של פסיכולוגיה אנושית באופן שגרם למעבר הזה להיות חלק ומבלי להרגיש שמדובר בשינוי דרמטי. לדוגמה, הנטייה הטבעית שלנו לקונפורמיות חברתית, לפעולה על פי מוסכמות חברתיות, זו, הקשתה מאוד על סטייה מהאידיאולוגיה של המדינה.
בראונינג: אנשים בקבוצה מעוצבים על ידי הנורמות וההתנהגות של האנשים הסובבים אותם. ויש להם נטייה חזקה, לא בלתי נמנעת, לכולם עדיין יש ברירה, אבל בכל זאת, גורם משפיע רב עוצמה הם הנורמות של הסובבים והרצון להתאים לנורמות האלה, לא לבלוט, לא להיות נפרד או שונה, אלא להיות חלק מהקבוצה.
עירית: זה דבר קשה מאוד לחרוג מהנורמות והעמדות של המעגלים החברתיים שלך. כך נוצר בעצם מן מעגל נצחי, שבו ההתנהגות של השכן או הקולגה שלך גורמת לך להתנהג באותה צורה, וזה גם מה שמחזק את האמונה שלהם, שהתנהגות הזו היא נורמלית ומקובלת.
השפעה חזקה נוספת, בעיצוב התודעה של גברים כמו סאליטר, הכפפה שלהם לכללים החדשים, הייתה נושא הסמכות.
בראונינג: כשיש לך דמות בעלת סמכות שאומרת שזו המדיניות של הגדוד והמדיניות של השלטון, במובן מסוים אתה מסיר מעצמך את הנטל של המצפון האישי שלך. ואז אתה לא שואל את עצמך האם מה שאני עושה הוא נכון או שהוא טעות, כלומר האם הוא מעשה מוסרי או לא מוסרי, אלא האם אני מציית לסמכות או לא? והדבר הלא נכון לעשות בתוך מסגרת, הוא לא לציית. כלומר, לא לראות את זה במונחים של האם נכון להרוג את האנשים האלה או לא, אלא האם לציית להוראות של המפקד או לא?
[. . .]
וכך אתה מוציא במובן מסוים את הקורבן מהמשוואה, וכל הנושא המוסרי הוא בינך לבין הסמכות הלגיטימית.
עירית: ראוי לציין שסאליטר היה נער צעיר כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה. בניגוד למלחמת העולם השנייה, לראשונה כמעט ולא היו מניעים מוסריים או אידיאולוגיים מאוד ברורים, כלומר צריך היה למצוא מוטיבציה אחרת כדי להניע חיילים להילחם. יתכן שאדם צעיר מהדור הזה הפנים שמה שמנחה אותו בביצוע המשימה, הוא לא האם נכון או לא נכון לירות בחייל האנגלי שמולו, מכיון שהמושגים של צודק או לא צודק נמצאים בהקשר רחב הרבה יותר, שהוא אולי לא מודע לו, אלא האם אתה ממלא אחר הפקודות שניתנות על ידי המפקד. חלק מקבלה של סמכות הוא הבנת התפקיד המסוים שלך בתוך המערכת. סאליטר היה די מיומן בזה - להתאים את עצמו למי שהיה בשלטון ומה המשמעות של זה עבורו, מה נדרש ממנו כעת.
בראונינג: אנשים שמוצבים בתפקיד מסוים
[. . .]
שואלים את עצמם האם אני עושה מה שמצופה מחייל טוב? לא האם אני עושה מה שאני חושב שאני צריך לעשות כאינדיבידואל? כי שוב, אתה סוג של- מאבד את יכולת ההכרעה ואתה מעביר את האחריות המוסרית שלך למה שמצפים ממך לעשות בתפקיד אותו אתה ממלא, ולא למה שהיית עושה אילו היית לגמרי לבד.
אז אלו הם שלושת גורמי המפתח שעיצבו את התנהגות הקבוצה. ואני חושב שזה תקף במידה רחבה יותר, כמובן, לאנשים שנמצאים במשטרת הסדר, שמנסים להסתגל לתרבות החדשה של משטרת הסדר, היא עוברת מיליטריזציה והיא עוברת נאציפיקציה. אם אתה רוצה להיות שוטר טוב אתה זורם עם התהליכים האלו, אתה מפנים את האתוס הזה, אתה מפנים את הערכים החדשים האלה. והתפקיד שלך כקצין, כמו סאליטר, הוא לוודא שגם האנשים שמתחתיך יפנימו את הערכים אלה.
עירית: אינטואיטיבית יש היגיון בכך שניתן לעצב דיי בקלות חייל או שוטר לצרכים החדשים. קבלת סמכות וקונפורמיזם הם מרכיבים חשובים במסגרות הללו תחת כל משטר- נאצי או אחר. אבל לומר שקצינים כמו סאליטר, הם לחלוטין חסרי מצפן מוסרי ומובלים אחרי כל מי שמנהיג אותם, זה לצמצם אותם באופן קיצוני מדי. בסוף שנות ה-30, כל פינה בחברה ובמרחב הגרמני עברו תהליך דומה של נאציפיקציה- כלומר התאמה לאידיאולוגיה הנאצית. מערכי שיעור עודכנו, תנועת נוער יחידה וחדשה הוקמה, כל התקשורת הכתובה והרדיו היו של המפלגה, אמנות, תיאטרון ארכיטקטורה- ה כל.
בראונינג: הנאצים הצליחו לרתום, וכמעט ללא קושי, כל סוג של ארגון בגרמניה להשתתף ולתרום למטרות של המשטר הנאצי, כל ארגון על פי תחום ההתמחות שלו.
[. . .]
ארגונים כמו הרכבת הגרמנית, לכאורה ארגון א- פוליטי, טכנוקרטי לגמרי. אבל זו היתה אחת הרשויות שעברה נאציפיקציה הדרגתית, באותה הדרך כפי שעשו בארגונים רבים, שהייתה להיפטר בהדרגה מכל יהודי שעבד בה, למנוע מכל מי שהיו לו דעות פוליטיות שמאלניות מלהיות מועסק שם, לתת העדפה להעסקה של נאצים נלהבים, כך שלאורך הזמן שינית את מרכז הכובד של התרבות המוסדית.
[. . .]
ארגון שלישי שעבר תהליך דומה היו רשויות השלטון המקומי, שעמדו לדעת היכן גרים יהודים בכל עיירה בגרמניה.
[. . .]
אז לעקור מישהו מהחברה הגרמנית, להפוך אותו ל- 'לא אנושי' למעשה, מישהו שאפשר היה פשוט להעלות אותו לרכבת ולהעלים אותו, כשכל הניירת הדרושה לכך מטופלת - זה נעשה על ידי הרשויות המקומיות. אז כשהיה נאמר גירוש מהעיר דיסלדורף, אנשים היו מובאים לשם ובמהלך של יום או יומיים, הם היו "מעובדים". פנקסי העבודה שלהם נאספו, פנקסי הקיצוב שלהם נאספו, המפתחות לדירותיהם נאספו, רישומי הפנסיה שלהם נאספו. כל מה שנתן להם חזקה על כל אלו או כל עקבה שהיתה להם בעיר טופלה ונלקחה. במובן מסויים הם איבדו את הכל, את כל הזכויות, לפני שעלו לרכבת. וכל זה טופל על ידי הרשויות המקומיות של משרד העבודה, של משרד הקיצוב, משרד השיכון, שהם פקידים, הם טכנוקרטים בדרגה מאוד נמוכה, אבל במקרה הזה, גרמו לגירוש להתנהל בצורה חלקה.
באופן הזה לא צריך היה שבכל מקום כזה יהיו נאצים נלהבים, אלא שפשוט היית צריך אנשים שייתגאו בכך שהם עושים את עבודתם היטב ועושים אותה ביסודיות ובאופן מדוייק, ואנשים כאלה לא חסרו בגרמניה הנאצית.
עירית: מהפקיד דרך עובד הרכבת ועד לאיש העסקים, הרבה מאוד אנשים שמעולם לא נכנסו למחנות המוות, לא החזיקו רובה בחייהם, בכל זאת השתתפו ברצח המוני של שישה מיליון יהודים. הם פינו או אספו יהודים, אספו את חפציהם ומצאו להם ייעוד מחודש, אירגנו את גירושם וחתמו על צווי המוות שלהם.
הם לא היו רוצחים, אלא מבצעים. ברגים או גלגלי השיניים של מכונת הרצח. ברובם אנשים לא יוצאי דופן, שהמשיכו לעשות את מה שהם עושים כי מעשיהם היו מקובלים חברתית, ונקבעו על ידי רשויות גבוהות יותר. מכיוון שלפעולה הפשוטה של דחיפת ניירות אין השפעה ניכרת בשטח באופן מיידי. הם רק מילאו טופס, הם רק חתמו על הקצאה של רכבת, שום דבר קיצוני או אלים. ההשלכות של הפעולות האלה היו בטווח רחוק. וגם, הרי, אם לא הם, יימצא מישהו אחר שיעשה את זה.. אז, מה זה משנה?
בראונינג: הבחור שישב ליד השולחן ואסף את המפתחות לדירות של היהודים לא מרגיש שהוא הורג יהודים, הוא רק מוודא שגרמנים אחרים שביתם הופצץ יקבלו דירה לגור בה.
הבחור שמלווה את הרכבת רק מוודא שאף אחד לא יברח, הוא לא הורג אף אחד, האנשים שלו נמסרים לגטו בריגה. כך שיש להם חלק קטן בשרשרת ארוכה של פעולות, שכל אחת מהן היא הכרחית, אבל אף אחת מהן לא גורמת לאדם הפרטי להרגיש שהוא אחראי לתוצאה הסופית.
[. . .]
מי שעוסקים בבירוקרטיה, באיסוף, הם מעלים אנשים על רכבות, הם שולחים אותם, הם אף פעם לא רואים את התוצאה הסופית. ואם הם לא רוצים ומצליחים שלא לדעת, הם יכולים להתעלם מכל השמועות ומכל הרמזים ולשמור על עצמם במצב של בורות. כשאנשים לא רוצים לדעת משהו, הם בדרך כלל יכולים למנוע מעצמם לדעת אותו. אז כשגרמנים אומרים שאחרי המלחמה "לא ידענו", מה שזה באמת מראה זה את כוח ההכחשה, הכוח לא להתמודד עם המציאות ולהסתיר מעצמם, ברשלנות מכוונת, את מה שהם יכלו לדעת, היו צריכים לדעת, ואנחנו יודעים שהם בקלות יכלו לדעת, כי הרבה אנשים שבחרו שלא להכחיש, הצליחו לגלות זאת בקלות רבה. אבל רוב האנשים לא רצו לדעת, והם הצליחו לא לדעת את מה שהם לא רצו לדעת.
עירית: כך יכלו מבצעים נאצים רבים, שניצבו בפני הזוועות שגרמו מעשיהם, ללכת לישון בלילה. מכיוון שהרבה מזה היה עבודה סזיפית יחסית, שהופרדה מההרג בפועל. היה מרחק פיזי שאפשר ריחוק פסיכולוגי.
התפקיד שמילא פול סאליטר לא היה כל כך רחוק מזירת הרצח. הוא היה עד לסבל יהודי; האנשים אותם הוביל היו רעבים, חולים ועייפים. אבל, בסופו של דבר, הוא פשוט עשה את העבודה שלו, כמו קצין טוב. איך יכול היה סאליטר לצפות באישה זקנה מבועתת המנסה להימלט משילוחה, בגבר מדוכא המנסה נואשות ליטול את חייו, ולא להפגין דבר מלבד אדישות. כי הוא פשוט עשה את העבודה שלו, כמו קצין טוב. הוא קיבל את הפקודות שלו והוא ביצע אותן, בדיוק כפי שעשה לאורך כל הקריירה שלו. לקצינים האחרים, לעובדי הרכבת ולאזרחים שנקרו בדרכה לא הייתה בעיה עם זה. זו הייתה עבודה רגילה יחסית, למרות בריחה או ניסיון התאבדות מדי פעם. הרציחות בפועל? רחוק מהעין רחוק מהלב.
בסוף מסעו מדיסלדורף לריגה, סאליטר מסיים עם כמה הערות אחרונות.
"הגענו לריגה בשעה 21:50. הרכבת הושארה בתחנה במשך שעה וחצי... הרכבת עמדה שם בלי חימום. הטמפרטורה בחוץ הייתה מינוס 12 מעלות... בשעה 01:45, מסרנו את האחריות על הרכבת ושישה שומרים לאטבים הופקדו על שמירתה.
[. . .]
היהודים היו סגורים בגטו, שהיה מוקף בגדר תיל. באותו זמן היו בגטו רק כ 2.500 גברים ששימשו ככוח עבודה. שאר היהודים בגטו עסקו בדברים אחרים או נורו ע"י הלטבים… הלטבים, עד כמה שאני יכול לומר, היו ידידותיים לגרמניה ורבים מהם דברו גרמנית… " .
מאות הרוגים . דיווח ענייני, לקוני, עסקים כרגיל.
לאחר הקטע הזה, לסיכום הדו"ח, סאליטר מוסיף כמה נקודות באשר להוראות הניתנות לשומרים, המוטיבציה שלהם, והדרכים לשפר את לוח הזמנים של הרכבת עבור גירושים עתידיים. היהודים, שהיו לא יותר מאשר מטען שנמסר, אינם רלוונטיים יותר.
בשנים שלאחר נסיעתו לריגה, סאליטר שימש כקצין פיקוח על כוח עזר אוקראיני, וסייע בהצבת כוחות משטרה בהוצאה להורג המונית אחת לפחות בשנת 1942. מאוחר יותר הוא הועלה לדרגת רב סרן.
לאחר המלחמה סווג סאליטר כ "מבצע עם אחריות פחותה", מה שלא אפשר לו להמשיך בקריירה משטרתית ממנה נאלץ לפרוש. אבל בזה זה מסתכם. לא ניתנו לו עונשים חמורים יותר, והוא שוחרר וחזר לחיים אזרחיים בגרמניה הפוסט-פשיסטית.
זה נשמע כמו עסקה די טובה. אבל סאליטר ערער. בבקשתו להעסקה מחדש, הוא ציין כי בתקופת השואה הוא רק עשה את עבודתו, בדיוק כפי שעשה לפני השואה. הוא הבטיח, ואני מצטטת, "להעמיד את כל כולי למען המשימה גם בדמוקרטיה החדשה, בדיוק כפי שעשיתי תחת ממשלתם של וילהלם השני, אברט (EBERT), הינדנבורג וברייך השלישי".
זה בדיוק העניין. סאליטר, מבחינתו, מילא אחר ההוראות שנגזרו מהמדיניות. לא משנה איזו מדיניות. בעיניו אין הבדל בין הוראות של דמוקרטיה להוראות של דיקטטורה. הוא, לא קבע אותן.
בראנינג: מה שזה אומר עבורי זה שיש לנו יכולת פסיכולוגית לפטור את עצמינו מדברים שאנחנו באמת אחראים להם, יכולת של רציונליזציה, יכולת הרחקה, שאפילו כשמשהו קורה לנגד עינינו, אנחנו עדיין יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא קשורים אליו אם נמצא אפילו נקודת אחיזה קטנה של רציונליזציה, כדי להפריד את עצמנו ממי שהיה אחראי באופן ישיר לפשע.
הערעור התקבל בהצלחה יחסית. סאליטר אמנם לא הוחזר לשורות המשטרה הגרמנית, אך זכה להטבות פנסיה מלאות. הוא נפטר בינואר 1972, 30 שנה לאחר שפיקד על אותו הטרנספורט שהוביל את היהודים אל המקום בו נרצחו.
עבור אותם 1,007 יהודים, בדצמבר 1941, פול סאליטר היה אדם שטני - השובה שלהם, חסר רגשות, המוביל אותם אל מותם הקרוב. אבל סאליטר לא היה מפלצת, הוא היה בן אדם. הוא היה בעל ואבא. לא היה בו שום דבר מיוחד - למעשה, זאת הסיבה בגללה אנחנו מדברים עליו - בגלל שהוא היה כל כך רגיל, כלכך ממוצע.
במובן מסוים, זה אולי קצת מאכזב. הלוואי ויכולתי לומר לכם שהנאצים היו קבוצה מגובשת של סוציופטים צמאי דם ותאבי כוח. הלוואי ויכולתי לומר שהם היו חיות אדם. שהם הורעלו ומוחם נשטף עד לזרה. ושכל הרוע שהם חוללו היה איזו טעות מקרית של ההיסטוריה.
אבל זה לא כך. הגרמנים הונעו על ידי אותן רגשות ורצונות כאלו ואחרים שכולנו מונעים מהם ומתמודדים איתם בחיים. ייתכן שהם הושפעו מתעמולה שונה משלנו, האמינו באידיאולוגיה אחרת משלנו והם השתתפו במעשים גרועים בהרבה מכל מה שנתקרב אליו בחיינו. אבל ביסודם, הם לא שונים מאיתנו.
בראונינג: בסופו של דבר, אני חושב שהעובדה היא שבני אדם באופן כללי הם קלים יחסית לעיצוב. לרובנו אין את האוטונומיה המוסרית להתייצב נגד סנקציות של המדינה או נגד פשיעה מאורגנת מטעם המדינה, רובינו נזרום איתה. צריך להיות אדם חזק מאוד כדי לשמור על האוטונומיה המוסרית שלו, כדי להבין שזה דבר שכבר חורג מהמוסכמות ולסרב להצטרף. ממשלות שרוצות לבצע רצח עם, עלולות להיכשל מסיבות שונות, אבל הן אף פעם לא ייכשלו מחוסר בכוח אדם לביצוע. אז זה אף פעם לא בגלל שהם לא יכולים למצוא מספיק אנשים ללחוץ על ההדק או להרוג בשמם, זה לא צוואר הבקבוק.
עירית: אין ספק שהחיים הרבה יותר נוחים בשחור ולבן. זה קשה ומאתגר הרבה יותר לעסוק במציאות בה כולנו בני אדם, לא מושלמים וניתנים לעיצוב, ושכמה מאותם כוחות שהניעו את הרוע בעבר - קונפורמיזם חברתי, קבלה של סמכות, והיכולת ליצור ריחוק פסיכולוגי לצורך התעלמות מסבלם של אחרים - עדיין מלווים אותנו גם היום.
עד כאן לפרק הזה! תם ולא נשלם. אם תרצו ללמוד עוד על הנושא בקרו בכתובת yadvashem.org.
זה היה 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם. את התוכנית שלנו מפיקים דור שפיר, דני תימור ורן לוי. מחקר וניהול תוכן מאת יונתן קלפסדל, עירית דגן ודפנה דולינקו. הפרק ששמעתם נכתב על ידי, נייט נלסון, תרגום ועריכה בעברית עירית דגן ודפנה דולינקו. תודה על הקשבה; פרקים נוספים ניתן למצוא באתר יד ושם ובכל אפליקציות הפודקאסטים. לחצו על 'הרשמה' לפרקים נוספים כמו זה.
ניהול פרויקט, כתיבה וקריינות: עירית דגן
ניהול תוכן ופדגוגיה: ד"ר נעמה שי"ק
צוות תוכן: ד"ר נטלי מנדלבאום, ד"ר אולגה אונגר, ד"ר יוסי קוגלר, יונתן קלפסדל, דפנה דולינקו
עריכה לשונית: יעל רינגולד
הפקה והקלטות: פודקאסט ישראל