בספרו 'זמן שאול' הקדיש פרימו לוי פרק בשם "מלך היהודים של גטו לודז' " למי שעמד בראש מועצת היהודים בגטו מרדכי חיים רומקובסקי. בין היתר כתב: "סיפורו של רומקובסקי לא תם ולא נשלם, הוא הרה שאלות יותר מאשר בכוחו לספק תשובות... הוא צועק ותובע פירוש... אך הפירוש אינו פשוט". האם היה אדם תאב שלטון שמסר את בני עמו, או מנהיג שאחראי להצלתם של כעשרת אלפים יהודים? הפעם ב 'עושים זיכרון' על נדבר על דמותו ופעולותיו של מרדכי חיים רומקובסקי, אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת, מי שעורר זעם ואנטגוניזם רב, אך גם מי שעמד בראש הגטו ששרד במשך הזמן הארוך ביותר ושממנו שרד המספר הגדול ביותר של יהודים.
אורחת בפרק: ד"ר מיכל אונגר, היסטוריונית, חוקרת שואה ומחברת הספר 'לודז': אחרון הגטאות'.
מלך היהודים של גטו לודז'- סיפורו של מרדכי חיים רומקובסקי - תמלול הפרק:
לודז'' היא עיר אפרורית למדיי. היא לא עיר בירה תוססת כוורשה, לא היתה מרכז היסטורי תרבותי כמו קראקוב, גם בפן היהודי היא לא קיבלה את התואר ירושלים דפולין כמו לובלין. עיר תעשייתית. מרכז טקסטיל- המנצ'סטר של פולין!. אבל עם פרוץ מלחמת העולם השניה- לודז' הפכה לעיר מריבה. גטו לודז' היה השני בגודלו, הגטו הגדול הראשון שהוקם, והאחרון שחוסל על ידי הגרמנים רק בסוף אוגוסט 1944. והיה לו זקן יהודים - מרדכי חיים רומקובסקי- אחת הדמויות המורכבות והשנויות ביותר במחלוקת בתקופת השואה הן בשל אופיו והן בשל מעשיו. כבר בתקופת הגטו נכתב עליו רבות ביומנים, בבדיחות ובמסמכים רישמיים למחצה כגון "הכרוניקה של לודז'". אחד ממבקריו החריפים ביותר של רומקובסקי, ליאון הורוביץ, כתב עליו ביומנו: " ... עוד יגיע הזמן שההיסטוריון היהודי ידפדף בכאב לב במסמכי הגטו, ויפגוש ים של דם, ודמעות מיותרות. הוא יפגוש שחיתות, חנופה, ציניות פראית ושחיתות מוסרית של הקליקה השולטת, עם הדיקטטור בראש, ואז ידיו ירעדו והוא יהיה המום...". מן הצד השני ד"ר ארנולד מוסטוביץ', שהיה רופא בגטו לודז', ערך השוואה בספרו "הטלאי הצהוב והצלב האדום" בין מדיניותו של רומקובסקי בלודז' למדיניותו של יו"ר היודנראט בוורשה אדם צ'רניאקוב. בראייה לאחור, מוסטוביץ' דווקא הצדיק את מדיניותו של רומקובסקי, שלדעתו האריכה את חיי הגטו בשנתיים וגרמה להישרדותם של מספר גדול יותר של ניצולים מגטו לודז'. אם כן מי היה מרדכי חיים רומקובסקי? מושחת, שמסר את בני עמו, או מנהיג, שאחראי להצלתם של כעשרת אלפים יהודים?
אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.
ד"ר מיכל אונגר: רומקובסקי נולד ב-1877. הוא היה יהודי די מבוגר בתקופת המלחמה והוא נרצח ב-1944.
עירית: ד"ר מיכל אונגר היא חוקרת שואה, ומחקריה המקיפים אודות גטו לודז' פורסמו בספרה "לודז' אחרון הגטאות" ובמאמר שכתבה אודות "תדמיתו המשתנה של מרדכי חיים רומקובסקי בהיסטוריוגרפיה" אשר פורסם בילקוט מורשת .
ד"ר מיכל אונגר: הוא נולד בעיירה אילינו שזה בתחום המושב בקיסרות הרוסית. ההשכלה שלו הייתה "חדר" ובית ספר יסודי, זהו. הוא הגיע ללודז' בתחילת המאה ה-20 כי לודז' הייתה עיר החשובה הגדולה ביותר, התעשייתית, בפולין. ולכן הגיעו ללודז' הרבה מאוד אנשים שרצו לעבוד, להתקדם וכדומה. ועל הרקע הזה הגיע גם רומקובסקי ללודז'. הוא פתח בית חרושת לקטיפה. והוא הצליח מאוד. אבל מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית גרמה להרבה מאוד יהודים ולא יהודים לפשיטת רגל ואז הוא נאלץ לעבוד למחייתו כסוכן ביטוח.
עירית: רומקובסקי היה גם פעיל בקהילה היהודית והשתייך לציונים הכלליים, אולם, בין היתר בשל השכלתו הבסיסית ושפתו הדלה, הוא לא זכה להערכה רבה וקשה לומר שנמנה על השורה הראשונה של מנהיגי הקהילה היהודית בלודז'.
ד"ר מיכל אונגר: הוא היה אלמן ולא היו לו ילדים והנושא של הילדים זה אחד הצדדים הרכים באישיות שלו. הוא מאוד אהב ילדים והוא פעל הרבה מאוד לרווחתם גם לפני המלחמה וגם בגטו. הוא ייסד בית יתומים והוא ניהל את בית היתומים הזה עד מלחמת העולם השנייה. בית היתומים הזה נחשב לאחד הטובים ביותר בפולין והילדים שהתחנכו שם קיבלו חינוך ציוני והוכשרו לעבודה חקלאית כדי להכשיר אותם לעלייה לארץ. כמובן שהרבה היו תלונות נגדו שהוא עושה את זה לרווח אישי ויש לו כל מיני אינטרסים. הוא לא הרוויח מזה כסף, הוא עשה את זה בעיקר לשמה ויש הרבה ויכוחים על מה שהוא עשה שם.
עירית: לודז' נכבשה ב 8 בספטמבר על ידי הצבא הגרמני שנכנס אליה כמעט ללא הפרעה, ואף התקבל בתשואות ופרחים על ידי המיעוט הגרמני הגדול שהיה בה. על פי הסכם ריבנטרופ מולוטוב שנחתם בין גרמניה וברית המועצות, האחרונה פלשה אף היא ממזרח ב -17 בספטמבר ופולין חולקה לשלושה חלקים. חלקה המזרחי סופח לברית המועצות, חלקה המערבי סופח לגרמניה ובמרכזה הגנרל גוברנמן- המנהל הכללי לשטחים הכבושים של פולין או בשמו הנוסף "פח האשפה של פולין". לשם, רצו לגרש את כל יהודי הרייך כדי לעשותו- יודנריין- נקי מיהודים.
מיכל: לודז' שכנה בתקופה הזאת על הגבול שבין הגנרל גוברנמן לאזור המסופח לרייך. עכשיו, מלכתחילה לודז' הייתה אמורה להיות הבירה של הגנרל גוברנמן. הנס פרנק הגיע ללודז' וקבע בה את מגוריו.
עירית: פרנק אמנם התיישב בלודז', וכבר ב 13 באוקטובר- קומיסר העיר שהיה כפוף אליו, מינה את רומקובסקי להיות "זקן היהודים", אולם היה אדם חזק נוסף שהבין את הפוטנציאל האדיר שיש לעיר, ורצה אותה לעצמו. היה זה מי שמונה על ידי היטלר להיות המושל של אזור הוורתגאו שסופח זה עתה לגרמניה- ארתור גרייזר. לודז'- הפכה לעיר מריבה.
מיכל: היטלר מינה את ארתור גרייזר להיות גם המושל הכללי של האזור, גאולייטר. וגם ראש המפלגה הנאצית זאת אומרת, הפקיד הפוליטי האס אס של האזור. זאת אומרת גרייזר החזיק בידיו כוח רב. למעשה, הוא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה באזור שלו בלי שאיש יתערב.
עירית: לודז' סופחה לוורטגאו באופן רשמי ב-9 בנובמבר. פרנק עזב, וקבע את משכנו בקראקוב. שאיפתו הבאה של גרייזר הייתה טיהור הוורתגאו מיהודים, בכללם למעלה ממאתיים אלף היהודים שהיו בלודז'. הגרמנים כאמור מינו את רומקובסקי כבר באמצע אוקטובר להיות זקן היהודים בעיר. כתב המינוי קבע את סמכויותיו ואת מעמדו ביחס לציבור היהודי:
"זקן היהודים" בעיר לודז', רומקובסקי, נתמנה כדי להוציא לפועל את כל הפעולות הנוגעות לבני הגזע היהודי הננקטות בידי המינהל האזרחי הגרמני של העיר לודז'. הוא אחראי לפני אישית... לבחור מועצת זקנים ולקיים עמם פגישות ... כל אחד מבני הגזע היהודי נתבע להישמע ללא תנאי לכל ההוראות הניתנות על ידי זקן היהודים... כל התנגדות כלפיו תיענש על ידי"
על החתום קומיסר העיר לייסטר
ד"ר מיכל אונגר: כשפרצה המלחמה, עזבו את העיר. בראש ובראשונה היהודים האמידים האינטליגנציה, כל מי שיכול היה עזב את העיר כי ראו מה קורה ליהודים. זה היה אחרי תקופה של התעללויות, חטיפות לעבודות כפיה, של רציחות ברחוב, השפלות, סגירת בתי כנסת. פיצוץ בתי כנסת וכדומה. והתעללות קשה באינטליגנציה היהודית והדתית, הרבנית. ראש הקהילה ברח כבר בהתחלה. ואז מינו את סגנו שהיה פלבצקי. מינו אותו ליושב ראש הקהילה. ומבין האנשים שנשארו בקהילה, בחרו את רומקובסקי להיות סגנו של פליבצקי. עכשיו פליבצקי הבין שחיים ארוכים לא יהיו לו. הוא ברח ורומקובסקי מונה ב-13 באוקטובר 1939 להיות זקן היהודים באופן פורמלי.
עירית: המינוי עורר תהיות ודאגה בקרב יהודי לודז’, דמותו של רומקובסקי היתה שנויה במחלוקת והוא כאמור לא היה מנהיג מהשורה הראשונה. רומקובסקי הצליח למנות מועצה בת 31 חברים, אולם זו כמעט ולא הספיקה לפעול. ב אחד עשר בנובמבר נעצרו כל חברי המועצה ונאסרו במטה הגסטאפו. 20 נרצחו. בקרב היהודים עבדה חרושת שמועות.. היו כאלה שהאשימו את רומקובסקי כי נתן ידו לכך.. בכל אופן גבות הורמו כלפי מי ששרד. לרומקובסקי לא היה כל קשר לכך. מעצרם ורציחת רובם, היה חלק מגל הטרור ששטף את העיר מיד לאחר סיפוחה לשטח הרייך הגרמני ב–8 בנובמבר 1939. הכוונה הגרמנית היתה לגרום ליהודים ולפולנים לעזוב את שטחי הוורתגאו. כיוון שהרצח והאלימות כוונו בעיקר כלפי מי שהיו בהנהגה ובקרב השכבות המבוססות, אם אחרי פרוץ המלחמה עזבה רוב ההנהגה את העיר, אחרי הרצח הנוכחי השורות הדלדלו אף יותר, וגם בקרב מי שנשאר, היה פחד ממשי להתקרב לכל עמדה ציבורית מחשש לגורלם. כך נותר רומקובסקי כמעט לבד בצמרת. קשה לומר שזה היה למורת רוחו... בשישה בדצמבר 1939 מונתה מועצה חדשה וקטנה יותר, אך זו הייתה מורכבת מאישים פחות מוכרים ומקובלים, והייתה חסרת השפעה ממשית.
בחודש זה הפעולות לטיהור היהודים משטח הרייך עלו מדרגה במסגרת תוכנית ניסקו או בשמה הנוסף מאגר לובלין. המטרה היתה פינוי כלל היהודים משטח הרייך למעין שמורה , רזרבאט באזור לובלין. בשניים עשר בדצמבר החל הגרוש מלודז'. רומקובסקי זומן למטה הגסטאפו ונדרש לארגן את הגירוש - לבחור את הרחובות והיהודים אשר יפונו. הוא סירב. גם אחרי איום גרמני על חייו המשיך ועמד על סירובו באומרו "אני אלמן, אין לי ילדים, אין לי איש בעולם, אני מוכן למות."
הגירוש החל באותו היום על ידי הגרמנים והיה כאוטי והתנהל בברוטאליות רבה. המגורשים נדחסו בצפיפות רבה בתוך קרונות הרכבת והוסעו מזרחה. הצפיפות והקור העז ששררו גרמו לכך שחלק מהמגורשים מתו במהלך הנסיעה. רומקובסקי חזר בו מסירובו והציע לגרמנים לארגן פינוי מרצון של האוכלוסייה היהודית בעיר. אולם כעבור כמה ימים הגירוש נעצר. תוכנית ניסקו הוצאה אל הפועל ללא תכנון לוגיסטי מספק ובתנאי החורף הקשים היה קשה להוציאה אל הפועל. גורם מרכזי נוסף בעצירת התוכנית היה אותו הנס פרנק, מושל הגנרל גוברנמן, שסירב לקבל לשטחו, שכלל גם את אזור לובלין, יהודים נוספים.
כחמישה עשר אלף יהודים גורשו מלודז' – רובם תושבי שכונת בלוטי, שכונת עוני עם תשתיות רעועות, ללא חשמל, ללא ביוב וללא מים זורמים. בשכונה זו יוקם כעבור חודשיים הגטו היהודי. ב 8 בפברואר פורסם הצו הרשמי שחייב את יהודי לודז' לעבור לגטו. משקצב ההתקדמות לא היה מהיר מספיק, החלה אלימות רבה כלפי היהודים ברחובות ורבים רצו לגטו לשם ההגנה שבבידוד. בסוף אפריל הסתיים הפינוי של הגרמנים והפולנים שעוד ישבו בתחומי הגטו והוא נסגר הרמטית.
בצו הרשמי שניתן לרומקובסקי אודות סגירת הגטו נכתב:
..."הריני מטיל עליך ביצוע כל הצעדים הדרושים כיום, או שיידרשו בעתיד, לקיום חיים קהילתיים סדירים, ברובע המגורים של היהודים…הנך מוסמך לנקוט את כל האמצעים הדרושים ולתת את כל ההוראות הדרושות להשגת מטרה זו, ולאכפם באמצעות המשטרה היהודית הנתונה לפיקוחך... כל המגעים עם הרשויות הגרמניות ינוהלו על ידך בלבד... כדי להבטיח את אספקת המזון... הנך מוסמך להחרים ולחלק ללא תמורה... את כל המצרכים המצויים... הנך מוסמך לרשום את כל היהודים לעבודה".
ד"ר מיכל אונגר: למעשה רומקובסקי מקבל פה את הסמכות הבלעדית על הרכוש היהודי ועל הציבור היהודי. הוא יכול לקחת את כולם לעבוד ללא תמורה. הוא יכול להחרים כל מה שהוא רוצה, ככל שהוא רוצה. והוא צריך לדאוג לחיים בתוך הגטו. זאת אומרת, למעשה, ההוראה הזאת של ראש העיר הופכת את רומקובסקי לאדון חייהם ומותם של יהודי הגטו.
עירית: השילוב של סמכויות רחבות שקיבל מהגרמנים, מועצה חלשה ואופי ריכוזי ושתלטני, הביאו לכך, שמן ההתחלה ניהל רומקובסקי את הגטו לבדו בעזרת צוות עוזרים נאמנים, שסר למרותו. בביקורו בוורשה במאי 1941 אמר בהזדמנויות שונות:
קריין: ”...הבייראט [המועצה] שלי יודעת רק לדבר, אני ביצעתי את המשימות שלי לבד ובכוח. דיקטטורה אינה מילה גסה כלל...”
ד"ר מכיל אונגר: כשהוא מדבר על עצמו על צורת השלטון שלו. הוא אומר "אני גם קומוניסט וגם פשיסט בו זמנית." זה משפט דרמתי חשוב. הוא גם רוצה שוויון אבל הוא גם רוצה שלטון של דיקטטור,. "אני לא מקבל את העיקרון של רכוש פרטי, הכל שייך למדינה. אני פשיסט במובן זה שאני מצווה, אני מצווה על כולם שיבצעו את הוראותיי. אני אחראי עליכם, אני הריבון פה. אין לאיש את הזכות לומר לי מה עליי לעשות. יש לי כוח." |
זה ציטוט מאוד, מאוד חשוב לגבי ההתייחסות שלו לעצמו ולתפיסת השלטון שלו בגטו.
עירית: ב 30 באפריל נסגר הגטו. 164 אלף איש נסגרו בשטח של 4 קמ"ר. 2.5 מתוכם של שטח בנוי. מכיון שלודז' היתה בשטח הרייך על הגטו היה להיות מבודד לחלוטין וסגור הרמטית. תעלות ביוב כאמור לא היו כך שבניגוד לגטאות אחרים לא ניתן היה להשתמש בהן לכניסה ויציאה מן הגטו. השטח סביבו שוטח והוא הוקף גדר תיל כפולה. כל מאה-מאה וחמישים מטרים הוצב ביתן שמירה עם שומרים חמושים. הוראות הפתיחה באש היו - לירות בכל מי שרק מנסה להתקרב לגדר. בחלוף הזמן וככל שהשומרים נעשו משועממים יותר ויותר הם היו צולפים לתוך הגטו סתם כך. צעד נוסף שעשו הגרמנים היה להחליף את כל הכסף שהיה ברשותם של היהודים בשטרות של הגטו. כך שגם אם מישהו היה מצליח לצאת משטח הגטו - מה הוא כבר יכול היה לעשות?
משמעות הבידוד היה ניתוק מוחלט מכל מה שקורה מחוץ לגטו. אין אפשרות להשיג ידיעות, אין אפשרות להשיג מסמכים מזויפים, אין אפשרות להבריח אנשים לצד הארי אין למעשה כל אפשרות הצלה. אין אפשרות להכניס אוכל לגטו... בגטו לודז' שרר רעב קיצוני כיון שהגטו נסמך אך ורק על הקצבת האוכל הגרמנית. אין ילדים שהיו מבריחים קטנים, אין שוק שחור בהיקפים כמו שאנחנו מכירים מגטו ורשה למשל, גם שם היה רעב כבד אבל שם 80% מהמזון בגטו היה מוברח. הגרמנים לא הכניסו אוכל מדיי יום. אחת לשמונה ימים, אחת לעשרה ימים. אנשים נאלצו לחלק את מנת המזון הזעומה לשמונה או לעשרה ימים. ישראל אבירם, אף הוא ניצול הגטו מספר שלו היה מזל. אימו ניהלה את משק ביתם הדל כך שכל יום היה משהו לאכול, מעט אבל משהו. היו אנשים שסיימו את כל הקצבת המזון בתוך יומיים שלושה ומתו ברעב. הרעב גורם לאדם לא לחשוב על שום דבר רק על אוכל. גם כשהחלו הגירושים הוא מספר, הרעב גרם לכך שאף אחד לא שאל לאן, אף אחד לא חשב על זה, מוציאים אנשים מהגטו - יהיה עוד אוכל, זהו.
ישראל אבירם מספר בעדותו על 5 המכות של גטו לודז'. המכה הראשונה בידוד, המכה השניה רעב המכה השלישית קור. קור של פולין. קור של כמה מעלות מתחת לאפס. בחורף הראשון אולי היו עוד אמצעי חימום לפחות בהתחלה. בהמשך החלו לשרוף מכל הבא ליד העיקר להצליח להתחמם כמעט. אדם היה קם בבוקר ובא לצאת את ביתו ומגלה שגרם המדרגות נעלם.. הוא שימש לחומר בעירה בלילה.
אין שירותים בבתים רק בחצר. אבירם מספר כי הקור העז והתזונה בגטו גרמו לכך שהצורך ללכת לשירותים היה תכוף יותר. אבל כשאתה צריך להתפנות באמצע הלילה ובחוץ קור של מינוס 5 מעלות האם תצא?. היו כאלה שהיו עושים את הצרכים בבית בכלי כל שהו. השמירה על ההיגיינה בצפיפות הנוראית היתה גם ככה בלתי אפשרית והובילה למחלות רבות.. שתיים שלוש משפחות בדירה, 5-10 אנשים בחדר. אנשים זרים, אנשים לחוצים, אנשים חסרי סבלנות מורעבים וקפואים מקור. אין רגע פרטיות, אין מרחב אישי אין רגע שקט.
ד"ר מיכל אונגר: והגטו עם כל הבעייתיות היה גטו מסודר. נפתחו מטבחים, נפתחו מפעלים, נפתחו בתי ספר, נפתחו בתי יתומים, נפתחו בתי אבות. פעלה מחלקה סוציאלית שעזרה לכל מיני אנשים. זאת אומרת, זו הייתה מדינה, מיני -מדינה עם שירותים בכמעט בכל התחומים. האספקה שהוא קיבל הייתה אספקה של רעב. אבל הוא השתדל שהחלוקה תהיה כמה שיותר צודקת. זה מאוד מוגבל כמה שיותר צודקת. כי היו אנשים שניצלו את מעמדם ואת קשריהם כדי שיקבלו יותר וזה תמיד היה. תמיד היה. עכשיו, באחת העדויות שאני קראתי, דובר על רומקובסקי עצמו, הוא אכל בצניעות. הוא לא השתתף באורגיה של אותה קבוצה של פקידות מושחתת .,והוא ניהל אורח חיים יחסית רגיל. הוא עבד שעות ארוכות, הוא נסע, הייתה לו מרכבה והיו לו מגפיים. והייתה לו חליפה. בזמן שתושבי הגטו הלכו בלויי סחבות, לא היה להם מעיל ולא היו להם מגפיים וזה צרם לאנשים כשראו את ראש הגטו. מצד שני, הוא עבד מהשכם בבוקר ועד מאוחר בלילה. הוא נסע עם המרכבה הזאת לא לנסיעות של טיולים בגטו, הוא התנייד, היה לו רכב כזה שנסע עם הסוס והעגלה וזאת הייתה מרכבה של רומקובסקי. וזה הפער הזה בין ההמון הרדוף ובין האיש הזה שלבוש היטב. מה שהוא לא יעשה, כמה שהוא לא יהיה צנוע, עצם התמונה הזאת מראה אחד שכזה מדבר, גורם להפנמה של כל מיני דברים וכל מיני סיפורים.
עירית: אם כך נראה שהגטו בלודז' היה מאורגן ומסודר מאוד, וודאי לעומת גטאות אחרים, והסדר הזה היה לטובתו של הציבור היהודי בגטו. אולם רומקובסקי עשה זאת ללא שיתוף גורמים ציבוריים וחברתיים אחרים, וכל יוזמה ציבורית נקטעה באִיבה. הוא התערב והשתלט על כל תחומי החיים, גם על תחומים שלא היו בסיסיים לחיים, כגון חיי התרבות והדת.
בלודז' פעל "בית תרבות" שבו הועלו הצגות ומופעים שונים. רומקובסקי התערב בתכנים, פסל או אישר תוכניות, מינה ופיטר את המבצעים. הוא בלם כל ביקורת אפילו מרומזת כלפיו וכלפי השלטונות. מצד שני המבצעים קיבלו משכורות סדירות ובכך הובטח קיומם. גם בתחום הדתי התערב ברגל דורסנית. הדוגמה אולי הבולטת ביותר היתה התערבותו בעריכת טקסי הנישואין. עד לשלב מסויים פעל במסגרת המנהל היהודי ”ועד רבנים”, שסיפק לאוכלוסייה את שירותי הדת הבסיסיים. לאחר ביטולו החליט רומקובסקי, שהוא עצמו יערוך את טקסי הנישואין, והחליט לשנות את הטקס המסורתי וכן את נוסח ”הכתובה”.
המדיניות של רומקובסקי למן ההתחלה הייתה שיתוף פעולה עם הגרמנים מתוך מחשבה שכך ישיג את אמונם והם יותירו לו את ניהול הגטו מבלי להתערב. בניסיונו לשפר את תנאי המחייה בגטו, רומקובסקי ניסה לקנות אמצעי מחיה בתמורה לעבודה עבור הגרמנים. לודז' כאמור הייתה עיר תעשייתית. רוב היהודים בה בעלי מקצוע - חייטים, סנדלרים, אורגים. רומקובסקי חשב בצורה לכאורה הגיונית - עבודה יהודית עבור הגרמנים תשתלם לגרמנים ועובד טוב הוא כמובן עובד שטוב לו. לשמחתו הוא מצא אוזן קשבת אצל הנס ביבוב - ראש מינהל הגטו הגרמני, אדם תאב בצע שרצה להנות מהחיים הטובים שיש לשוד וביזה להציע וגם להאריך את חיי הגטו ככל הניתן כדי להמשיך, כנראה בעיקר כדי להתחמק מהשירות המאיים בוורמכט.
ד"ר מיכל אונגר: הוא נולד ב-1902 והוא הוצא להורג ב-1947. הוא היה סוחר קפה מאוד מצליח. ב-1938 בשלב מאוחר הוא הצטרף למפלגה הנאצית, אבל הוא לא היה חבר פעיל. כשפרצה המלחמה והעסקים שלו נפגעו, הוא רצה להתברג בתוך הממסד המפלגתי כי טען שהוא רוצה לשרת את הרייך. הוא הגיע ללודז' באפריל 1940 ומונה כ-ראש מנהל הגטו.. הייתה לו דירה מפוארת בעיר שהוא גר שם עם אשתו ושני ילדיו. הוא קיבל את כל הוצאות המחייה מהרייך. הוא רכש חפצי ערך יקרים בפרוטות. ריהוט לבית, שטיחים יקרים, תמונות אמנות, כלים כל מיני שהוחרמו מהיהודים, חייטים יהודים תפרו לו ולבני ביתו את הבגדים. וכל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, יש לנו כאן שוב טיפוס אוהב כסף, אוהב מותרות, לא ברמה של גרייזר אבל אפשר להגיד שהוא בהחלט סידר את מצבו הכלכלי.
הוא התחיל לפתח את המפעלים בגטו למפעלים האלה קראו ארבייטס -רסורט ומכאן היהודים השתמשו במילה רסורטים לגבי המפעלים. והוא והממונים עליו והשרים למרותם, הרוויחו יפה מאוד מהייצור היהודי במפעלים ובעיקר הוא הצליח לשמן את גרייזר ולכן ביבוב מלמטה דרך איבלהר דרך גרייזר, מנעו את חיסולו של הגטו בזמן שחיסלו את רוב הגטאות בסביבה.
עירית: רומקובסקי התייחס לחשיבות העבודה בגטו באחד מנאומיו ואמר:
קריין: "כאשר עקרתי אל הגטו ב-6/4/1940, אמרתי לראש העיר כי אני עובר תוך אמונה מלאה שזהו מכרה זהב. כאשר הוא בתדהמתו, ביקש הסבר, אמרתי לו : "יש לי 40,000 ידיים עובדות בתוך הגטו, וזהו מכרה הזהב שלי". כאשר התחלתי לארגן את העבודה בהצלחה, החלו השלטונות בהדרגה לשאת ולתת עמי ולסמוך עלי יותר ויותר... כיום ישנם בגטו 52 מפעלים המהווים עדות להצלחתי ביצירת מקומות עבודה. בבתי חרושת אלו ביקרו הנציגים הבכירים ביותר של השלטונות בהזדמנויות רבות, הם לא האמינו למראה עיניהם... מעולם לא עלה על דעתם כי יהודי מסוגל לעבודה יצרנית.. העבודה מקנה לגטו שם טוב ביותר ומחזקת את האמון בו..."
עירית: אולם העבודה לא שיפרה את תנאי החיים בגטו. יום עבודה מפרך של 12 שעות עבור מנת מזון ושכר זעומים. הציבור היהודי המורעב החל מפנה את כעסו כלפי רומקובסקי ובאוגוסט 1940 החלו בהפגנות נגדו ברחבי הגטו בדרישה לסלקו מתפקידו. ההפגנות דוכאו ביד קשה ולעיתים אף באלימות. מנהיגי המפגינים פוטרו מעבודתם מה שהותיר את משפחותיהם בלא כל אפשרות לחיות, . חלקם נכלאו ואף שולחו למחנות עבודה. דיכוי זה בשילוב הרעב הכבד חיסלו את האופוזיציה לרומקובסקי והחל מאביב 1941 כבר לא היו כל הפגנות או מחאות.
שיתוף הפעולה של רומקובסקי נמשך ואף עלה מדרגה עם תחילת השילוחים להשמדה. בספטמבר 1941, החלו ההכנות בוורתגאו להקמת מחנה הההשמדה הראשון בחלמנו . המחנה הוקם כ- 70 ק"מ צפונית מערבית ללודז' - הריכוז הגדול ביותר של יהודים בוורתגאו. הרציחות במחנה החלו ב -8 בצדמבר 1941 כשהקורבנות הראשונים היו יהודים תושבי הסביבה. במחנה פעלו משאיות שעברו אדפטציה למשאיות של רצח בגז. צינור העביר את הגז שנפלט מצינור הפליטה לתוך הקבינה של המשאית שנאטמה, כך שלאחר כמה דקות של נסיעה כל היהודים שהוכנסו אליה נחנקו למוות. גופותיהם הוצאו ונקברו ע"י יהודים ספורים שנותרו בחיים מכל משלוח.
הגירושים לחלמנו החלו בשישה עשר בינואר 1942. זו היתה המכה החמישית על פי עדותו של ישראל אבירם.
בספטמבר 1941, הודיעו הגרמנים לרומקובסקי על הכוונה לגרש 20 אלף ממובטלי הגטו למקומות אחרים, ודרשו ממנו להכין רשימות של תושבי הגטו לפי קטגוריות של עובדים ומובטלים. ב -16 בדצמבר קיבל את ההודעה הרשמית על הגירושים של המובטלים מן הגטו והגעת עובדים יהודים ממקומות אחרים. הגרמנים השאירו לרומקובסקי את ההחלטה מי יחבר את הרשימות. רומקובסקי התייעץ עם מקורביו ואנשי ציבור אחרים בגטו והחליט שהוא יעשה זאת - "אני אעשה זאת ברחמנות ואילו הגרמנים ברצחנות" .
הוא הקים ועדת גירושים בה השתתפו 5 חברים. האם כבר אז ידע מה קורה בחלמנו? עניין זה לא ברור, למרות שהיו כל מיני שמועות בגטו בנושא זה.
בנאום פומבי שנשא בגטו ב–20 בדצמבר 1941 אמר:
קריין: ”...והרי אם לא אני — יעשה זאת מישהו אחר — בהתאם לסמכויות שניתנו לי במסגרת האוטונומיה של הגטו רכשתי את הזכות לבחור את המועמדים לגירוש”.
עירית: הוועדה החלה לפעול ב-5 בינואר 1942 ואחת מהחלטותיה הראשונות הייתה לא לפרק משפחות, ולשלוח את היסודות הפליליים מהגטו ובכללם מתנגדים אישיים של רומקובסקי. . ההודעות הגיעו ליהודים בידי דוורי דואר הגטו, בהן נכתב היכן להתייצב ומה ניתן לקחת.
כך תיארה זאת דבורה ברגר בעדותה:
מתוך דבריה של דבורה ברגר ב "שאלות שרצינו לשאול- הגירוש מהבית": " נתנו לזה שם בגטו "הזמנה לחתונה" קראו לזה. כזה גלויה כתוב בשחור מודפס להופיע פה או פה.הפחד והאיום היו נוראיים כיון שידענו דבר אחד, כל אלה שכבר נסעו- כאילו האדמה בלעה אותם. איש לא קיבל הודעה- לאן הגיעו, מה נשמע, מה יש. לא ידענו לאן נוסעים ומה יהיה. אמרו שנוסעים לחוות חקלאיות… היה קשה להאמין בזה. אבל אולי.. אדם תמיד מקווה".
עירית: ככל הנראה במהלך ינואר כבר הגיעו לרומקובסקי ידיעות על היעד אליו נשלחים המגורשים וגורלם. על פי עדותו של דוב למברג, בנו של ראש היודנראט בגטו זדונסקה וולה הסמוך, הגיעו בסוף 1941 שני מהנדסי רכבות פולנים וסיפרו לאביו מה קורה בחלמנו. אביו שלח הודעות ומכתבים לראשי יודנרטים באזור כולל לרומקובסקי בגטו לודז'.
ב- 19 בינואר 1942, ברח מחלמנו יעקב גרוינובסקי. הוא עבד בחלמנו כאחד הקברנים והצליח להימלט במהלך נסיעה מינהלתית מהמחנה לצורך סידורים. הוא הגיע לביתו של הרב מגרבוב, יעקב סילמן, ודיווח לו בפרוטרוט על הנעשה בחלמנו. הרב כתב מיד מכתבים לריכוזי היהודים בסביבה והידיעות הגיעו גם לגטו ורשה וגטו לודז'.
מתוך סיפרה של מיכל אונגר 'לודז' אחרון הגטאות': (עמ' 314):
קריין: "יקירי, לא עניתי על מכתבכם מה-8 בנובמבר כי היו רק שמועות שונות בקשר [לגורל היהודי ] בערים, אולם לאסוננו עכשיו הכול כבר ידוע. הים היה כאן עד אשר היה שם במקום, בגיהינום. זה בכפר חלמנו, ליד דומביה וכולם נקברים ביער שנקרא ז'כוב. כך אירע עם יהודי קולו, דומביה, קלודאבה, איזביצה קויאבסקה. הביאו לשם גם אלפי צוענים מלודז'. ואירע להם אותו דבר. מהשבוע שעבר מביאים גם אלפי יהודים מלודז'. כולם נרצחים בגז וגם ביריות. הלב מאובן, העיניים יבשות. אל תחשוב שכותב איש משוגע, זאת האמת האכזרית. קרע את מלבושך אדם, התפלש בעפר, רוץ ברחובות ובכה... כתוב האם ידוע על כך גם אצלכם. יעקב סילמן."
עירית: נראה כי החל מסוף ינואר, תחילת פברואר 1942 רומקובסקי ידע שהמגורשים נשלחים אל מותם.
בנאום שנשא רומקובסקי ב–5 בפברואר 1942 ,אמר:
קריין: ”אני צריך לשכוח את רגש הרחמים כדי לא לסכן את כל הגטו. הגטו הוא כמו אונייה עמוסה מדי בים סוער, כדי להציל את האונייה חייבים לזרוק חלק מהמטען העודף”.
ד"ר מיכל אונגר: הוא יודע, הוא יודע במפורש. ואני חושבת שהוא גם הפנים. הוא עושה מדרג, מדרג שטני כל הזמן כדי להגן על מי שיש לו סיכוי לחיות.
עירית: הגירוש הטראומטי ביותר היה בספטמבר 1942. השפרה.
ביבוב הודיע לרומקובסקי כי יש לגרש מן הגטו 20 אלף יהודים - חולים, קשישים מעל גיל 65 וילדים עד גיל 10. הוא נתן לו את ההזדמנות לנהל את הגירוש בעצמו. רומקובסקי מכנס את תושבי הגטו בכיכר מכבי האש, שם הוא נושא את אחד מנאומיו המפורסמים והשנויים ביותר במחלוקת:
קריין: ...על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר –
ילדים ואנשים זקנים. ....לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח.
בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם..." ... אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגטו...
הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?"
....הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף!
אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים... לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10.
תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.
עירית: ההורים לא נענו לבקשתו. בחמישה בספטמבר הוטל על הגטו עוצר כללי ובמשך יומיים ניסו שוטריו לבצע את המשימה אך גם הם לא יכלו. האנשים לא היו מוכנים להשלים עם טיעוניו של רומקובסקי והתנגדו לפעולותיהן של ועדות הפינוי. נאום רומקובסקי השניאו על קהל מאזיניו ועל רוב-רובה של אוכלוסיית הגטו. ב -7 בספטמבר נכנסו הגרמנים. הגירוש הפך אלים בהרבה והאיסוף נעשה מבלי להתחשב בתעודות או אישורים.
מתוך סרט העדות של ישראל אבירם "דבר לי אליך": "מי ששומע את המילה הזאת והיה בגטו לודז', מקבל עור אווזים. החיים התחלקו לשניים:
עד ל"שפרה" ואחרי ה"שפרה". הם הכריזו על עוצר, ואז אנשים לא יכלו לצאת מהבתים.
אז הם הלכו מבית לבית, הקהילו את יושבי הבית בחצר, והוציאו את הילדים ואת מה שהם רצו ואז הלכו לבית אחר. בבית הזה, בחצר הזאת, עמדנו וחיכינו לגרמנים שיבואו. עמדה שם אישה, צעירה אחת, הכרתי אותה היטב. היא באה הרבה לאימא שלי. האישה הצעירה הזאת הייתה אחרי לידה, ואני משער שהיא באה לשאול עצות מפי אימא שלי. והיא עמדה בחצר יחד עם כולם שמה, כשהגרמני נכנס ועשה את הסלקציה. עוד לפני זה, עמדה עגלה רתומה לסוס שעליה כבר ישבו הזקנים כביכול, והוא עבר על פני האישה הזאת, האישה הזאת אישה צעירה, עמדה שמה, ראיתי אותה, ראיתי אותה איך שהיא חלצה שד|
להיניק את התינוק הזה. היא מסרה את התינוק לאישה הזאת שישבה שם, אחת הזקנות, כביכול, שישבה בעגלה, וחזרה לעמוד על יד בעלה. במין שקט סטואי כזה, כאילו... כאילו נתנה את הילד לאישה המבוגרת הזאת לשמור עליו. רק אחרי שהעגלה עקרה מקומה, כפי הנראה, היא רק אז הבינה מה היא עשתה. והיא החלה לרוץ אחרי העגלה. השוטרים היהודים נאבקו בה, לא נתנו לה להגיע לעגלה. והיא נאבקה בהם, והיא זעקה... כמו חיה פצועה. שערותיה כמו סמרו, עיניה כמו יצאו מחוריהן, והיא זעקה בצורה נוראית. מאין באו האנשים האלה, שהיו מסוגלים להרחיק תינוק מזרועות אמו המיניקה? איך הם באו לעולם? זה ייתכן שאישה ילדה אותם? שהייתה להם אימא?"
עירית: האקציה ארכה שבוע.
בכרוניקה של גטו לודז', ב-1 באוקטובר 42, נכתב:
"מספר המגורשים בימים 1, 2, 12-7 בספטמבר (כלומר בימי חיסול בתי החולים וימי מבצע ה"שפרה")- 15,685 בני אדם. מספר הנפטרים בגטו במשך חודש ספטמבר- 1074 נשים וגברים.
אוכלוסיית הגטו ליום 1 באוקטובר 89,446"
שליש מהמגורשים בשפרה היו ילדים עד גיל 15. הרוב היו דווקא אנשים בני 15-65... בגילאי עבודה...
ד"ר מיכל אונגר: שנת 1942 היא שנה קריטית בתפקוד ובחיים של רומקובסקי. הגרמנים מנשלים אותו. הוא לא חשוב. הוא נדחק לשוליים. הוא נדחק לשוליים. ומי שבאמת פעיל זה גרטלר. רומקובסקי עושה דברים שמרתיחים את ביבוב כשמתחילים הגירושים. הוא מתחיל להזרים לרסורטים ילדים. הרבה ילדים. אפילו מתחת לגיל 10. וכמובן, שהייצור נפגע בגלל שנכנסים כל מיני עובדים, כל מיני אנשים כדי להציל אותם מגירוש. זה הרבה מאוד ילדים, הרבה מאוד אנשים אחרים שהוא רוצה להגן עליהם. ואז הפרודוקטיביות של הגטו נפגעת. ומה הקלף של ביבוב מול הממונים עליו? שהגטו מייצר והוא פרודוקטיבי ו-90% מהייצור נשלח לורמאכט. זאת אומרת, לצבא הגרמני. ורק 10% לכל מיני חברות אחרות. וזה הקלף שמחזיק אותו. ועם זה הוא משמן הלאה את גרייזר במיוחד וגרייזר הופך להיות מגן הגטו. ולא מחסלים את הגטו כמו שמחסלים את כל הגטאות באזור. ואח"כ חיסול גטו ורשה. והוא אומר אני לוקח את הקלף הזה של העבודה כי זה הקלף שיש לי ואני אשחק עם הזמן. הוא יודע על ההתקדמות של הרוסים. והוא משחק על זמן. ולכן הוא מכעיס מאוד את ביבוב כשהוא רואה שיש ירידה בייצור. בגלל שילד בן 10 או 12 לא יכול למלא תפקיד של עובד מיומן בן 40 או 30 או 20. ולכן הקרע ביניהם הוא גדול מאוד ולכן הוא מסלק את רומקובסקי מעמדת המפתח ומכניס את גרטלר וגרטלר עושה מה שהוא אומר לו כי הוא קרימינל בנשמתו. הוא נהנה מאורח חיים ראוותני, מסיבות שחיתות, נשים, גנב דברים ולא בכדי הוא נאסר וגורש מהגטו ב-43'. רומקובסקי היה נתון כל יום למוות. אבל הוא באמת רצה להציל כמה שיותר יהודים. והוא קיבל מכות והוא סולק מעמדתו. אבל עדיין האינטרס הזה שלו להציל היה יותר גדול מהאינטרס העצמי שלו. ולכן אני רואה בו דמות טראגית.
עירית: למרות השאיפה של אנשי הס.ס והימלר בראשם לחסל את גטו לודז' כמו יתר הגטאות בשטחי פולים, מאמציהם של ביבוב וגרייזר להוכיח את יעילותו וחשיבותו של הגטו גוברים. הגטו ממשיך ומתפקד כמעין מחנה עבודה עד אוגוסט 1944. באותה התקופה יש בו עדיין כ -70 אלף איש. רובם צעירים.
ב -1 באוגוסט 1944 פורץ בוורשה המרד הפולני. ניסיון נואש של הפולנים להשתחרר מהכיבוש הנאצי לפני כניסתו של הצבא האדום. אם הצבא האדום היה ממשיך בקצב התקדמותו עד לשלב הזה, בתוך יומיים לודז' היתה משוחררת וחייהם של למעלה מ -65 אלף יהודים היו ניצלים. יתכן ורומקובסקי היה זוכה לרחוב על שמו בכל עיר ואם בישראל. אבל הרוסים עצרו. וחיכו. הם נתנו לפולנים ולגרמנים להתיש האחד את השני ושחררו את ורשה וכמה ימים לאחר מכן את לודז' רק בינואר 1945. במהלך אוגוסט 1944 נשלחו אחרוני יהודי לודז' לאושוויץ. רבים יחסית שרדו. מי שנשלחו בשלב הזה היו צעירים שכבר היו מורגלים בחיי הישרדות פיזית ומנטאלית. בשלב הזה התעשייה הגרמנית הייתה זקוקה לידיים עובדות ובסלקציה באושוויץ נבחרו יותר אנשים לעבודות כפייה. בסופה של המלחמה שרדו קרוב לעשרת אלפים מיהודי לודז'. |
רומקובסקי נרצח עם משפחתו באושויץ ב -30 באוגוסט 1944. בשנים ואף בעשורים הראשונים לסיום המלחמה הוא נחשב לבוגד ששיתף פעולה עם הגרמנים ומסר את עמו. אולם החל מסוף שנות ה -70... יחסם הן של החוקרים והן של ניצולי הגטו החל להשתנות...
ד"ר מיכל אונגר: אני אומרת לך שאחרי המלחמה אם רומקובסקי היה נשאר חי, היו הורגים אותו וקורעים אותו לגזרים. כי הוא נחשב, אותו ראו. הוא האיש ששולח. והוא המען לכל הרעב, התמותה, הגירושים, לכל דבר. והאנשים הסובלים האלה לא יכלו להרגיש אחרת. לא יכלו. אבל עם הזמן שעבר וההצטברות של הידע, מה היה במקומות אחרים ואיך פעלו במקומות אחרים ועם ההבנה שאלה ניצולים מלודז', שהם היו לפי דעתי ולפי מיטב ידיעתי, מהגטו הזה שרדו הכי הרבה יהודים. רומקובסקי, אני לא הייתי יכולה לסבול אותו. שבכל מקום הוא צריך להיות המרכז של החברה ואותו שומעים, אותו רואים. רעמת השערות הגדולה שלו והדיבורים שלו והצחוקים שלו וכל הדברים האלה. אבל לשפוט בן אדם רק על זה…? וברגע שאת חודרת הוא שם לעצמו את המטרה לעשות כל מה שהוא יכול כל זמן שהוא יכול. ברגע שהוא נרצח באושוויץ זה אבוד. הוא הבין שהוא לא יכול להציל את כולם. אם ינסה להציל את כולם הוא לא יציל אף אחד. אבל אם ישתף פעולה בצורה חלקית, אז הוא יכול במקביל להציל.
עירית: כאשר נסגר הגטו בלודז' נכלאו בו 164 אלף יהודים. לאורך ארבע וחצי שנות קיומו כ -44 אלף יהודים מתו כתוצאה מהתנאים- רעב צפיפות קור מחלות. למעלה ממאה אלף נרצחו, רובם במחנה ההשמדה חלמנו ומאוחר יותר בבירקנאו. כעשרת אלפים שרדו. |
רבים ראו בנכונותו של רומקובסקי להקריב חלק מהציבור כדי להציל את השאר קו אדום שאסור היה לו לחצות. נושא זה תופס מקום מרכזי בהתייחסות השלילית לגביו. הרבנית אסתר פרבשטיין התייחסה למעשיו ואמרה:
"אין מצב ללא בחירה. כל עוד יש אדם, אדם הוא בן בחירה. אם אדם ממלא תפקיד ציבורי על אחת כמה וכמה. אין בשום אופן מצבים ללא בחירה. יש מוגבלות בבחירה ובדיון בדברים אנחנו צריכים להבין את גבולות הבחירה, בין מה למה. אני לא מקבלת את זה שלא מנהיג ולא לאדם פשוט היה מצב ללא בחירה בצורה מוחלטת. רומקובסקי התעלם מאיזה שהוא ערך מוסרי עליון שאומר שיהודים לא מוסרים יהודים, שהמוסר היהודי לא קורא לזה 'הצלה', המוסר היהודי קורא לזה 'מסירה' . ומסירה היא אחד הערכים בשפל המדרגה ביהדות. וגם רבנים שנשאלו על כך בכל הגטאות, כאשר הם ידעו שהכוונה היא מסירת יהודים למוות לא למחנות עבודה, הם תמיד אמרו "זה הגבול, עד כאן. גם אם נראה לך שתציל אחרים, חיי אדם הם לא בידך". ובמקרה הזה, בעיני, רומקובסקי חצה, את גבול הבחירה האנושית בכלל ואולי נאמר לזכותו שאולי כוונותיו היו טובות, אבל המוסר היהודי בוחן את האדם במעשיו ולא בכוונותיו. אני רואה בזה חציה של בחירה." ( מתוך חדר השאלות הגדולות, יד ושם).
עם רומקובסקי או בלעדיו אין כל ספק שהגרושים היו מתבצעים עד לחיסולו הסופי של הגטו. רומקובסקי אכן בחר. עמדו בפניו שלוש אפשרויות. הוא יכול היה לסרב ובכך כנראה לאבד את חייו. אנחנו יודעים שזה לא היה המניע שלו לשיתוף הפעולה כיון שבגירוש הראשוני מלודז' היה איום על חייו והוא אמר שהוא מוכן למות. הוא יכול היה להתאבד כמו צ'רניאקוב בוורשה אולם זה לא היה עוצר את הגירושים וגורם לכאוס בגטו. על פי מחקרה של ד"ר אונגר זה גם לא תאם לאופיו. רומקובסקי בחר באפשרות השלישית של ציות מלא לגרמנים ושיתוף פעולה מלא עם הגרמנים מתוך מחשבה כי כך יוכל להשפיע על הרכב ורשימת המגורשים ואף להקטין את מספרם. הוא הבין היטב את המשמעות של מעשיו ואמר לא פעם כי הוא מוכן לעמוד למשפט ההיסטוריה. |
מה שרומקובסקי לא הבין. הוא עד כמה השפעתו הלכה למעשה היתה קטנה. הוא לא קבע את כללי המשחק, הוא לא ידע מה הם כללי המשחק. גטו לודז' שרד ארבע וחצי שנים, יותר מכל גטו אחר. מה היה מקומו של רומקובסקי בכך? היה זה כנראה שילוב של שלושה גורמים – לא שווים בחשיבותם. היה זה אופיו ויכולותיו של הציבור היהודי בלודז' שהיה במספרים גדולים בעל כישורים חיוניים לגרמנים. היה זה רומקובסקי שידע לארגן את כוח העבודה הזה ולסדרו. היו אלה בעיקר הנס ביבוב וארתור גרייזר שהאינטרס שלהם היה, כל אחד מסיבותיו, להאריך את חייו של הגטו ככל הניתן, אולם לא עד כדי מניעת השמדתו. ישראל אבירם אמר שלו יכלו היהודים בגטו לרצוח את רומקובסקי היו סוקלים אותו באבנים ואני הייתי ראשון המצטרפים... היום... אני לא חושב שהייתי מרים אבן.
מתוך סרט העדות של ישראל אבירם "דבר לי אליך":
"רומקובסקי היה איש שפל, גס רוח, אבל תראו לי עוד קהילה שנשארו ממנה בחיים כ-7,000 יהודים? יש אחרים שסבורים שיותר. אין עוד קהילה כזאת, קהילת לודז' היא היחידה. אז מי אני שאני אלך לשפוט אותו? דמות גרוטסקית אבל טרגית, רומקובסקי הזה."
