"לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה"- פרק מיוחד לציון 'ליל הבדולח' – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

ב 12 בנובמבר 1938 כינס הרמן גרינג, מי שהיה מספר 2 במפלגה הנאצית, ישיבה גורלית, רבת משתתפים מן הדרג הבכיר של המפלגה והממשל. במהלכה, לאחר שורה של גזירות חדשות שנקבעו אמר: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה". בשש השנים הראשונות לקיומה, תיקנה הממשלה הנאצית למעלה מ-400 גזירות ותקנות שנישלו את היהודים בהדרגה שיטתית מזכויותיהם ורכושם והפכה אותם למוקצים במדינתם. הכל במסגרת "חוקית" וללא התנגדות ממשית. שש השנים האלה התנקזו למעשה והגיעו לנקודת שיא בליל ה-9 בנובמבר אשר זכה לכינוי "ליל הבדולח". אותו פוגרום היה נקודת מפנה הן ברמת האלימות המאורגנת  ומשולחת הרסן והן בשורת הצעדים שהגיעו בעקבותיה. הפעם ב 'עושים זיכרון' פרק מיוחד לציון ליל הבדולח - מדוע הוא פרץ? מי היו המתנגדים לו? ומה הייתה המשמעות של להיות יהודי בגרמניה, החל מהיום שאחריו. 
אורחים בפרק:
פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה.
פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה המתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית בגרמניה ובמרכז אירופה וראש המרכז לחקר יהדות גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.

 "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה"- תמלול הפרק: 

בתשעה בנובמבר 1938 השתתף אדולף היטלר בארוחה המסורתית של "הלוחמים הותיקים" ב "אלטס רטהאוז", בית העירייה הישן במינכן. בסביבות השעה תשע בערב הוא קיבל לידיו מברק. המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפריז מת מפצעיו. ספק רב אם היתה למותו חשיבות כל-כך גדולה, לולא העובדה כי היורה, היה צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפן.
שיחה ערה מתנהלת בין היטלר ובין יוזף גבלס- שר התעמולה בממשלה הנאצית, ומי שרק חיכה להזדמנות שכזו. בסיומה עזב היטלר את המקום מבלי לשאת את נאומו המסורתי. את מה שנאמר באותה השיחה אנחנו יודעים מרשומה ביומנו של גבלס שכתב עליה למחרת: "הוא (היטלר) מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי. הצדק איתו. מיד נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה. אחר כך נאמתי בקצרה ברוח זו לפני הנהגת המפלגה. תשואות סוערות. כולם מדברים מיד בטלפונים. עכשיו העם יפעל". 

פעולה זו היא אותו פוגרום שנעשה בכל רחבי גרמניה בליל התשעה בנובמבר ונמשכה לאורך כל יום המחרת, לימים זכה הפוגרום לכינוי "ליל הבדולח". 
פעמים רבות אנו מתייחסים אליו כאל נקודת שיא של שנת מפנה גורלית, אירוע אלים ראשון לאחר שנים של חקיקה נגד יהודי גרמניה והדרתם מן החברה. אולם המשמעות שלו גדולה אף יותר. הוא יסמן שלב חדש במציאות חייהם של יהודי גרמניה, ובמדיניות הגרמנית האנטי-יהודית. בעקבותיו תתכנס ישיבה גורלית ממנה ייצאו שורה של גזירות חדשות בזו אחר זו. הרמן גרינג, סגנו של היטלר שהיה מי שניהל את  הישיבה יסכם אותה כך: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה" . 

הפעם ב'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם - נשאל מדוע באמת פרץ אותו פוגרום, מי רצה בו? ומה היו השלכותיו הן על המדיניות הגרמנית והן על המשמעות של 'להיות יהודי בגרמניה' החל מהיום שאחריו. 

אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים. 

פרופ' משה צימרמן: שנת 1938 היא שנה של מפנה או ניעור מבחינת הרייך השלישי באופן כללי. 

עירית: זה פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה.

פרופ' משה צימרמן: כי בהתחלת השנה הרייך צירף אליו את אוסטריה ובהמשך גם סיפח אליו את אזור הסודטים על חשבונה של צ'כוסלובקיה. דהיינו הרייך גדל. והרייך שהוא גדל הוא צריך לחשוב מחדש לא רק על הנושא של הגבולות, אלא גם על נושא של האוכלוסייה ועל המדיניות שלו בכלל. מן הבחינות האלה שנת 1938 היא שנה בעלת חשיבות וה-9 בנובמבר 1938 מה שנקרא "ליל הבדולח", הוא עוד אבן נוספת בתוך האבנים המתדרדרות של 1938. ויש גם כמובן קשר בין הדברים האלה. הס"ס בתוך המשרדים של המשטרה הכין את מערכת מחנות הריכוז מחדש לקראת 1938. 

עירית: הס"ס רוצה לפנות מקום במחנות הריכוז כדי לשלוח לשם יהודים. מחנות הריכוז אמנם הוקמו כבר עם עליית הנאצים לשלטון, אך היהודים לא נשלחו אליהם. לפחות לא בגלל שהיו יהודים. עד לשלב הזה נשלחו מתנגדי משטר- קומוניסטים, אנשי שמאל וגם גורמים א-סוציאלים שלא תאמו את החברה המושלמת על פי הגרמנים- פושעים, זונות, אלכוהוליסטים והומוסקסואלים. למה לשלוח לשם יהודים כעת? כי תוצב בפניהם ברירה אחת. מחנה ריכוז או עזיבה של גרמניה.  

פרופ' משה צימרמן: והשאלה הייתה רק איזו הזדמנות תינתן בשביל להפעיל את זה. מה שהרייך חשב עליו היה שייווצר מצב של מלחמה. ובמלחמה שמים את הגייס החמישי, את היהודים במחנות ריכוז. 

עירית: הציפייה הייתה שאותה מלחמה תפרוץ בעקבות הדרישה הגרמנית לסיפוח חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה. אולם מלחמה לא פרצה. הצ'כוסלובקים נכנעו ללחץ של מדינות המערב- בריטניה וצרפת, שרצו להימנע ממלחמה נוספת  וויתרו על השטח. ההזדמנות הבאה היתה אותו רצח של איש השגרירות הגרמנית בצרפת פום ראט. 
הרשל גרינשפן היה צעיר יהודי בן 17, הוריו גורשו יחד עם עוד כשניים עשר אלף יהודים גרמנים בעלי אזרחות פולנית אל מעבר לגבול, לזבונשין. הוא החליט לנקום וירה במזכיר השלישי שמת מפצעיו כעבור יומיים. 

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן, יליד 1888 ותושב העיר ברסלאו, נכתב כמעט מדיי יום משנת 1933 ועד 1941. בתשעה בנובמבר 1938 בעקבות הידיעות על הירי בפריז הוא כתב: 

קריין: " אתמול היה שוב יום נורא. אני שמח שהוא כבר עבר. כעת, השכם בבוקר, כשאני כותב שורות אלה, אינני יודע אילו חוקים חוקקה הממשלה נגד היהדות. אתמול קראתי … שהמתנקש גרינשפן הוא צעיר בן 17 שעשה את המעשה בגלל גלויה של הוריו. הם אלו שנפגעו מהוראות הממשלה הגרמנית נגד הפולנים בגרמניה. זה אולי יעזור בבית משפט פלילי בצרפת, אך לנו זה לא יעזור. אי-אפשר אפילו לחשוב על מה שהם מסוגלים לעשות לנו… משהו מתרחש באוויר. זה הלך רע. היום הוא ה-9 בנובמבר. יום מלא באירועים היסטוריים. כבר עברו 20 שנים מאז המהפכה בברלין, שבה השתתפתי. 15 שנים עברו מאז התחלתו של הנציונל סוציאליזם במינכן. מה לא חווינו מאז! ואיך העולם נראה היום! אווירת נובמבר בחוץ! אני מנסה להחזיק את עצמנו מעל המים בשבילנו ובשביל הילדים. אך אני מותש למדי!". ( עמ' 496). 

פרופ' משה צימרמן: ב-9 בנובמבר הגיעו אנשים מהצמרת הנאצית למסקנה שצריך כאן להפעיל יד חזקה. כשהיהודים רוצחים דיפלומטים גרמניים ברוב חוצפתם, הם צריכים להיענש על כך. 9 בנובמבר הוא תאריך רגיש בלאו הכי. זה היום שבו נחתם ב-1918 הסכם של הכניעה של הקיסר, דהיינו הקיסר סולק ממשרתו. יום המהפכה שהעלתה את) ויימאר והייתה כמובן בשביל הנאצים יום אבל. זה גם יום השנה ל-9 בנובמבר 1923, זה היה יום ניסיון הפוטש של היטלר במינכן כדי להשתלט על גרמניה שלא הצליח. לזכרו של אותו פוטש שנכשל, לזכרו של אותו יום, מדי שנה באותו מקום בבית הבירה הברגה ברויקלר שבמינכן היו עושים אירוע, היה טקס גדול והיו נפגשים כל אנשי הצמרת הנאצית ולתוך ההתקבצות הזאת הגיעה הידיעה על מותו של פום ראט. זאת הייתה ההזדמנות שבה גבלס אמר אנחנו צריכים להראות להם. היטלר אמר בהחלט אפשר, הגיע הזמן לעשות את זה. כמובן לא דיברו שמה על התכלס. את התכלס סידרו מאחורי הקלעים. האיש שמשך בעיקר בחוטים היה גבלס. 

עירית: גבלס היה נחוש לנצל את ההזדמנות לגלות יוזמה ולהוכיח את עצמו שוב בעיני היטלר. כבר הרבה זמן שהוא נדחק הצידה. היטלר מתח ביקורת על חוסר היעילות של מנגנון התעמולה שלו, הוא ניהל רומן אסור עם השחקנית הצ'כית לידה בארובה והתכוון להתגרש מאשתו מגדה- שהיתה אחת מבנות החסות של היטלר. הוא צריך היה משהו, פעולה בעלת ערך,  שתעזור לו לחזור למשחק. 

פרופ' משה צימרמן: ההיסטוריון איאן קרשו ניסח את זה יפה מאוד. כולם עובדים לקראת המנהיג. דהיינו, הם פועלים על פי מה שבעיניהם נחשב לרצונו של המנהיג. עכשיו המנהיג לא צריך להגיד שום דבר, האנשים מפרשים אותו עוד לפני שהוא אמר מילה. זאת השיטה שאותה הפעיל היטלר. (...) המושג שמשתמשים בו במחקר הוא מושג הפוליקרטיה. מה שקורה הוא שיש הרבה מאוד מרכזים של עוצמה ושל קבלת החלטות שהם מתחרים בינם לבין עצמם על המקום הבכיר. השיטה הזאת פותחת פתח לבעלי יוזמה. כל אחד רואה את עצמו בתחרות עם כל האחרים. כל אחד רוצה להיות עוד יותר מצטיין, עוד יותר נאמן להיטלר, עוד יותר נאמן לרעיון הנציונל סוציאליסטי. ונוצר מצב שאנשים ברובם הגדול, יחסית צעירים, מתרגמים יוזמה למעשה. כל הסיפור  גם של הפתרון הסופי, לא ניתן להסבר בלי השיטה הזאת.

עירית: עבור היהודים זהו מקור לאסון אמיתי. האנשים בצמרת השלטון הנאצי מגלים מהר מאוד שזהו כר פורה לעשייה. מה עוד צריך לעשות כדי לפגוע ביהודים, מה עוד צריך לעשות כדי לפתור את הבעיה היהודית. היטלר חזר ואמר שצריך לחסל את הבעיה היהודית, להיפטר מהיהודים. הוא לא אומר איך. אז מחפשים דרך, נעים מפתרון לפתרון, כל אחד קיצוני יותר מקודמו - עד שמגיעים אל הפיתרון הסופי - השמדת הגזע היהודי כולו. 
גבלס בנאומו משלהב את צמרת המפלגה, את ראשי המחוזות שיושבים בבית הבירה. בנאומו בפניהם, לאחר שעדכן במותו של פום ראט, ולאחר שהתייחס למהומות ולאלימות אנטי יהודית שכבר פרצה פה ושם בחלק מן הערים, הוא אומר ואני מצטטת "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן". 

פרופ' משה צימרמן: אנחנו תמיד אמרנו שהיהודים הם מזיקים, אנחנו מוכיחים את זה, אנחנו עושים את החשבון עם היהודים. והוא האיש שהורה לאנשי המפלגה, דהיינו לגאולייטרים ומהם לאנשי המפלגה בדרגים היותר נמוכים, להתארגן לפעולות עונשין. לפעולות של מה שנקרא "זעם ההמון". ככה הדברים התארגנו ולכן באותו 9 בנובמבר בערב, באותו זמן, בכל רחבי גרמניה, הפרעות האלה פרצו כביכול- זעם ההמון, אבל למעשה, יוזמה של המפלגה עצמה, של צמרת המפלגה של גבלס. 

עירית: האות ניתן. שוטרים בלבוש אזרחי, פעילי מפלגה, אנשי הס"א וחברי ה'היטלר יוגנד' פרצו לבתי כנסת, הרסו והציתו אותם, חטפו יהודים מבתיהם, התעללו והכו אותם. חנויות יהודיות, בתי ספר, בתי יתומים נפרצו ונהרסו. 

פרופ' משה צימרמן: והוא דיווח כמובן גם למשטרה  והמשטרה מצידה התארגנה כדי לשמור את הפרעות האלה מסודרות. דהיינו, יש לנו מקרה גרמני טיפוסי. אתה גם מארגן פוגרום, אבל אתה דואג שהפוגרום לא יצא משליטה. בשביל זה המשטרה צריכה להיות במקום.

עירית: לקראת 2:00 בלילה הוציא ראש שירותי הביטחון ריינהרד היידריך הוראות מדויקות לגסטפו - משטרת הביטחון ולס"ד - שירות הביטחון החשאי שהיה אחראי בעיקר על איסוף מודיעין ופיקוח על כל גורם עוין למפלגה. אין לעשות שום מעשים המסכנים חיים ורכוש גרמנים. מותר להרוס עסקים ודירות של יהודים אבל אסור לבזוז אותם. יש להחרים ארכיונים של בתי כנסת ולהעבירם לס"ד. יש לבצע מאסרים של יהודים רבים, במיוחד של גברים צעירים אמידים, ויש ליצור קשר עם מחנות הריכוז בדבר קבלתם המהירה. 

המשטרה הסתכלה, מכבי האש היו שם רק כדי למנוע מהשריפות להתפשט לבתים לא יהודים. הגרמנים היו עדים לרמיסת זכויות האדם וכבוד האדם במלוא מובן המילה. קריאות צהלות נשמעו בקרב המתבוננים, אחרים קיבלו את המתרחש בשקט או באדישות. היהודים נותרו כמעט לבדם באותו לילה.

קריינות: 10.11.1938 וילי כהן:

"היום אינני יודע איך להתחיל בכתיבה. בלילה היו מאורעות קשים. החלבן אמר לאשתי שהוצת בית הכנסת החדש, שנהרסו חנויות. בינתיים חזרה רות מבית הספר. סגרו את בית הספר…. העוזרת שלנו סיפרה שיהודים נכלאו במעצר הגנתי. מי יודע מה עוד יקרה…. עלי להביא בחשבון שבכל רגע יכולים לבוא ולקחת גם אותי. כל החנויות נהרסו, כך כתוב… בית הכנסת החדש בוער. אומרים שכל בתי הכנסת נהרסו." ( 497).

עירית: גם צבי אבירם, שהיה ילד בן 11 בעת הפוגרום, תאר בעדותו את מה שאירע בעיר הולדתו- ברלין. 

מעדותו של צבי אבירם:
"הלכתי, ילד בן 11. הולך ומתקרב לסביבה של החנויות. ואיכשהו אני מרגיש ריח של שריפה באף מה שהיה לי נורא מוזר לא הבנתי מאיפה זה בא ואני מרגיש מהומה וצעקות. מתקרב יותר ויותר ורואה אלה עם החולצות הצהובות הס"א מתלבשים על החנויות האלו שוברים את השמשות מסביב עומד הקהל ומסתכל ואני הולך ומצטרף, עומד בין הקהל ורואה את הנעשה. והייתי כמו מאובן במקום. הם שברו את החלונות, הם הוציאו כל הדברים שהיו בפנים, זרקו על הרחוב. בחנות אחת תפסו מסכן אחד שהוא היה בחנות וכמעט הרגו אותו. ואני ממשיך הלאה ומתקרב לבית כנסת הגדול באורינאנבורג שטראסה. זה היה הפאר של בתי הכנסת. רצו לשרוף את הבית כנסת והמכבי אש הם כיבו את האש. אני רואה את זה ואני כבר לא יכול להישאר שם ואני רץ הביתה אני כולי רועד בכל הגוף ובוכה ומסתכל מישהו אולי רודף אחרי ואני מגיע הביתה פורץ בבכי וצועק לאמא: "אמא אמא הם הורסים הכל הם שורפים הכל" זה היה משהו נורא. איזה הרגשה יש לילד, ילד בן 11 יהודי שהוא רואה את זה. מה הוא חושב מה הוא יכול לחשוב מה יכול לבוא על דעתו לחשוב באותו רגע למה הם עושים דבר כזה? איך הוא יכול בכלל להבין את העולם?". 

עירית: מחזות אלו התרחשו בכל רחבי גרמניה. האכזריות הבלתי מרוסנת של הפורעים, התגובות המבויישות של חלק מן הצופים, החיוכים הרחבים של אחרים. אולי יותר מכל השתיקה של הרוב העצום, ונוכח זאת - חוסר האונים של הנרדפים. בליל התשעה והעשרה בנובמבר 7500 דירות ובתי עסק נהרסו. 267 בתי כנסת נהרסו. 91 יהודים נרצחו. 27 אלף גברים יהודים נשלחו למחנות הריכוז, מהם מאות התאבדו או מתו מהתעללות. 
פרופ' שאול פרידלנדר תאר את האווירה הקשה שליוותה את האירועים: "נראה היה שבאותו הרגע היה כל עניינה של המתקפה שנאה טוטאלית, תהומית. מטרתה המיידית היחידה היתה לפגוע ביהודים פגיעה קשה ככל שמתירות הנסיבות, בכל האמצעים האפשריים: לפגוע בהם ולהשפיל אותם. בצדק נקראו הפוגרום והצעדים שננקטו מיד אחריו "טקס ההשפלה". 
בבוקר ה-12 בנובמבר סיכם גבלס את מאורעות הימים האחרונים בעיתון הפולקישר ביאובכטר, הוא סיים בדברים האלו: "היהודי גרינשפן, היה נציג היהדות, הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריז ירתה איפה היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה". 
כלומר, המאורעות עד כה היו התפרצות ספונטנית של המון הגרמני שדרש נקמה- תגובת הממשלה תהיה חוקית…

פרופ' גיא מירון:  האירועים של מה שמכונה פוגרום ליל הבדולח, אני חושב שזה קו פרשת מים גם ברמה הציבורית וגם ברמה הפרטית ואני אסביר.

עירית: זה פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה המתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית בגרמניה ובמרכז אירופה וראש המרכז לחקר יהדות גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.

פרופ' גיא מירון: במשך קרוב לשש שנים מאז עליית הנאצים לשלטון בתחילת שנת 33' עד הפוגרום בסוף 38', התקיימו חיי ציבור יהודיים בגרמניה. העיתונות היהודית המשיכה לצאת לאור, ארגונים יהודיים המשיכו לפעול. אמנם  זה היה תחת פיקוח נאצי שהפך להיות קפדני יותר ויותר עם השנים, עדיין היה מרחב ציבורי יהודי. בעקבות האירועים של ליל הבדולח, בעקבות השינוי והרדיקליזציה של המדיניות הנאצית. בעצם לכל הדבר הזה בא קץ כמעט מוחלט, והפעילות הציבורית היהודית באה לקיצה, ובמובן הזה זו הייתה מכה מאוד משמעותית ליהודים ששרדו בגרמניה. לא פחות ואולי יותר חשוב, זה כמובן השינויים שחלו בחיים של היהודים עצמם (...) גם אלה שלא נעצרו חוו פגיעה חמורה מאוד בביטחון האישי שלהם והחלה סדרה של מגבלות על חיי היומיום שלהם שהלכו והחריפו עם הזמן. מציאות חיים שונה מאוד והרבה יותר קשה מאשר לפני כן. (..) וילי כהן למשל מתאר את התחושה שהוא כלוא בבית שלו. הוא גם פוחד ממעצר, בסופו של דבר הוא לא נעצר באירוע הזה. הוא פשוט פוחד לצאת מהבית ונכנס לדיכאון ולמרה שחורה הרבה יותר קשות מאשר קודם. כהן הוא דוגמה מצוינת לאדם שהסתגל בצורה משמעותית למציאות החיים שהשתררה בגרמניה החל מ-1933. היה חלק ממערכת התרבות היהודית שנוצרה בעזרת אותה ציבוריות יהודית שבעקבות ליל הבדולח כבר לא היה לה קיום. ובמובן מסוים זה היה מפנה מאוד משמעותי בחיי היומיום שלו. 

עירית: עד לסוף שנת 1938 התגובות החוקיות של הממשלה הגרמנית, (עדיין לאותו אירוע ירי..) יוטחו ביהודים בזו אחר זו. מטרתן המובהקת היא להפוך את חייהם של היהודים בגרמניה להיות בלתי נסבלים.

פרופ' משה צימרמן: צריך להדגיש, להדגיש לכל אורך הדרך. מדובר לא רק ברדיפת היהודים, בניסיון להיפטר מהם, יש פה מערך מסודר של שוד של היהודים. והשוד הזה בדרך כלל לא היה בשיטה של אני שם עליך אקדח לרקה, תביא לי את הכסף לכיס. אלא בדרכים יותר מתוחכמות. אנחנו מכריחים אותך למכור את הרכוש בתנאים כאלה שבהם אתה תהיה מוכן לקבל הרבה פחות ממה שהיית מקבל בשוק החופשי. אבל אתה חותם על שטר מכירה ובזה העניין הזה הופך להיות לחוקי ולגיטימי. זה לכל אורך הדרך מה שנעשה.

עירית: ב 12 בנובמבר הרמן גרינג, מספר שתיים במפלגה הנאצית, ומי שהיה אחראי על תוכנית ארבע השנים - תוכנית כלכלית שאמורה היתה להכין את גרמניה למלחמה, כינס ישיבה רבת משתתפים שכללה את צמרת המשטר הנאצי כדי לדון באופן הטיפול בבעיה היהודית לאחר הפוגרום. פוגרום שהוא אגב, היה ממש לא מרוצה ממנו. ולא מאהבת מרדכי...

פרופ' צימרמן:  והטענה שלו היא שפרעות בסך הכל גורמות נזק לא ליהודים, אלא לגרמניה. כי הרכוש שנהרס הוא רכוש שאמור ליפול ממילא בידיה של גרמניה, של הרייך הגרמני. ולכן אם הרכוש נהרס, הרסת רכוש שהוא כבר לא יהודי, אלא אמור להיות בידיים לא יהודיות, גרמניות. ולכן הוא התרגז על האירוע הזה וגם אמר, כן, מצידי היו יכולים למות יותר יהודים, רק יותר טוב שלא היו פוגעים בכל כך הרבה רכוש שאנחנו זקוקים לו במסגרת תוכנית ארבע השנים להקמת גרמניה יותר חזקה, ליצירת צבא חזק וכיוצא באלה. 

עירית: הישיבה נפתחה בשעה 11:00 בבוקר ונמשכה שלוש שעות וארבעים דקות. אלו היו דברי הפתיחה של גרניג:

"רבותיי, הישיבה של היום היא בעלת חשיבות מכרעת. קיבלתי מכתב שכתב אלי ראש הלשכה של סגן הפיהרר, בורמן, בפקודתו של הפיהרר. לפי מכתב זה יהיה עלינו להגיע מעתה לידי טיפול כולל ואחיד בשאלה היהודית, ולהגיע לפיתרונה בדרך זו או אחרת. בשיחה טלפונית הורה לי אתמול הפיהרר פעם נוספת למקד את הצעדים המכריעים באורח מרכזי." 

פרופ' משה צימרמן: והכיוון הזה הכלכלי, רואים אותו על פי הנוכחות של השרים הכלכליים. הכוונה היא לטפל ביהודים כדי לשדוד אותם. הישיבה הזאת, אפשר להגדיר אותה כישיבת הפתרון הסופי של בעיית יהודי גרמניה. זו ישיבה רמת דרג יותר מאשר הישיבה של ונזה שכולם מכירים אותה, שהיא הייתה ישיבה של הדרג השני או השלישי במערכת הנאצית. וזאת ישיבה שבה מחליטים על מדיניות, לא מקבלים מדיניות.  וגרינג פותח את הישיבה באמירה שהיא בוודאי מפתיעה לגבי מי שלומד את ההיסטוריה של רדיפת היהודים. הוא אומר בערך ככה, עד עכשיו לא עשו שום דבר. היהודים עדיין נמצאים כאן, לא הצלחנו להיפטר מהם, לא הצלחנו לקחת מהם את הרכוש וגם מה שקרה לפני שלושה ימים, זה לא פתרון. אנחנו צריכים סוף סוף לגשת באופן יסודי לפתרון של הבעיה של היהודים בגרמניה ולהחליט בעזרת החוק, תמיד בעזרת החוק, זאת השיטה הטובה, על הדרכים להיפטר מהם.  וזאת הישיבה שבה אכן הוחלטו ההחלטות.

עירית: החלק הראשון אכן מוקדש לנושא הכלכלי. היהודים הם אלו שישאו בעול הכלכלי של תיקון עסקיהם. הרייך יחרים את כל התשלומים שהם יקבלו מחברות הביטוח הגרמניות, ובנוסף לכך ישלמו היהודים קנס לרייך הגרמני של מיליארד רייכסמארק. היהודים יהיו גם אלו שיפנו את ההריסות של בתי כנסת ושאר המבנים שנהרסו עד היסוד ויפנו את השטח לצרכים של קהיליית העם הגרמני. 

פרופ' צימרמן: כי כמובן הפרעות לא נגרמו לפי הגרסה הזאת ע"י הפורעים, אלא ע"י היהודים  כי הרי הפרעות לא היו פרעות אלא זעם, זעם העם על מה שעשו היהודים.

עירית: באותו היום הורה גרינג על הפסקת כל הפעילות העסקית של היהודים עד לינואר 1939  ומכירת כל העסקים, מלאי סחורות תכשיטים ויצירות לגרמנים. אך הישיבה לא הסתכמה בפאן הכלכלי בלבד או בהחלטות הביצועיות הגדולות. פרופ' פרידלנדר הגדיר זאת בספרו כך:  "חשיבותה של ישיבת 12 בנובמבר נעוצה בכושר ההמצאה הסדיסטי של משתתפיה וברוח ובטון של חילופי הדברים ביניהם". 

"פרופ' גיא מירון: אם אני אקח שתי דוגמאות לחוויות שחוו שני האנשים האלה, 

עירית: ד"ר וילי כהן וויקטור קלמפרר, 

פרופ' מירון: שני מוסדות, שני מרחבים שהפכו להיות פתאום סגורים בפניהם. אולי הכי משמעותי בחיי היומיום שלהם זה הספרייה. הם המשיכו לכתוב ולחקור ולעסוק בפעילות אינטלקטואלית לכל אורך שנות ה-30'. והחוויה של סגירת הספרייה הציבורית בפניהם, שהם לא יכולים יותר להיכנס אליה, בעולם שאין בו מאגרים דיגיטליים וכל הדברים שאנחנו מכירים היום, הייתה מכה קשה לשניהם שהם תיארו אותה כממש סוף החיים. 

עירית: בנוסף לספריה תיאסר על היהודים גם הכניסה לתאטראות, בתי קולנוע והקרקס. אין בכך בעיה כלכלית שכן האולמות בתפוסה מלאה גם כך, והרי לא ניתן להעלות על הדעת שיהודי יישב לצד גרמני מעתה והלאה. אולי, הם אומרים, ניתן להקצות בית קולנוע אחד או שניים ליהודים. 

פרופ' מירון: אני אתן דוגמה נוספת מהחיים של קלמפרר. ושוב זה עומד מול ההתמודדות שלהם בתקופה שלפני הפוגרום. אחד הדברים שקלמפרר עושה למען עצמו בשנות ה-30' המוקדמות יותר כתגובה למגבלות הקשות שהמשטר מטיל עליו זה לקנות אוטו ולעשות רישיון נהיגה. שזה נראה לנו משהו טריוויאלי מחיי היומיום, אבל הוא במפורש עושה את זה כדי להתמודד עם מציאות החיים והמגבלות שמוטלות עליו בגרמניה והוא מאוד מתגאה בזה. כן, שני הדברים שמגדירים את האישיות שלו, את היומיום שלו לכל אורך שנות ה-30' זה כמה כתבתי במחקר על הספרות הצרפתית וכמה קילומטראז' נהגתי בתקופה הזאת ופתאום כיהודי הוא מאבד את רישיון הנהיגה שלו. הוא לא יכול לנהוג יותר. אי אפשר להגזים במכה שזה מנחית עליו. אי אפשר להגזים בכמה שהוא יתאבל על הדבר הזה בשנים הבאות. הוא יחלום על האוטו.

קריין: ויקטור קלמפרר 6 בדצמבר, יום שלישי:

"כעת אציין רק את הצירוף השכיח יותר ויותר :"בהתאם לחוש הצדק הבריא של העם", שמופיע תמיד כשמתחילים בזוועה חדשה. (...) חוש הצדק הבריא של האדם הגרמני נגלה אתמול בצו בעל תוקף מיידי של שר המשטרה הימלר: ביטול רשיונות הנהיגה של כל היהודים. הנימוק: היהודים "אינם מהימנים" בשל מעשה הרצח של גרינשפאן, ולפיכך אסור להם לשבת מאחורי ההגה, ובנוסף על כך, נהיגתם פוגעת בקהילת התחבורה הגרמנית בייחוד מאחר שברוב חוצפתם הם השתמשו אפילו בכבישי הרייך המהירים שנבנו בכפות ידיהם של פועלים גרמנים." 

עירית: בעקבות האמירה של גבלס כי בכלל יש להרחיק את היהודים מכל מרחב ציבורי בו יש סכנה שתהיה להם השפעה פרובוקטיבית, הוא דרש כי יחוקק חוק על יד שר התחבורה שיהודים לא יורשו לנסוע באותם קרונות רכבת עם הגרמנים, והתייחס באופן ספציפי לקרונות שינה. יש להקצות ליהודים קרון משלהם. אם הקרונות הגרמניים עמוסים, על היהודים לצאת מהקרון שלהם ולעמוד במעבר. ויכוח מדהים פורץ כאן בינו ובין גרינג. לא על הצורך להפריד כמובן, לשניהם ברור שצריך להפריד. גרינג טוען שיש לתת ליהודים קרון אחד. אם אין בו מקום שישארו בבית. גבלס לא מרפה. ומה אם באותו היום רק מעט מאוד יהודים ירצו לנסוע ברכבת. לא יעלה על הדעת ששני יהודים יסעו בקרון פרטי ומרווח בעוד הגרמנים מצטופפים. יש לחוקק חוק ברור. בשלב הזה לגרינג נגמרה הסבלנות. במקרה כזה של צפיפות ברכבת האמן לי לא נזדקק לחוק הוא אומר. היהודי יזרק החוצה והוא יצטרך לשבת כל הנסיעה לבד בבית השימוש. 

פרופ' צימרמן: ישיבה שלוקחת ברוטו שלוש שעות ו-40 דקות ולגבי כמעט כולה יש לנו פרוטוקול מדויק. צריך להדגיש, לא כמו פרוטוקול של ישיבת ואנזה שהוא נכתב בדיעבד אחר כך. אלא פרוטוקול שבו אנחנו רואים מי מדבר, מה הוא אומר, מילה במילה, כן, כולל את המילים הגסות כן? "ראוס", להיפטר מכל מה שצריך להיפטר. "ראוס קום זול". או מן פסוק כזה שאומר יש לנו שאלה מה קורה אם הרכבת נורא מלאה? ואז גרינג אומר, פרום היר, מצידי שיישב היהודי על, על בית השימוש, כן? זה רמה של ישיבה ברייך השלישי שדנה בגורלם של היהודים. 

עירית: הדיונים נמשכים. עוד ועוד הצעות מועלות לדחיקתם של היהודים מהמרחב הציבורי. איסור כניסה לחופי הים, למרחצאות, לגנים ציבוריים, הפרדת הספסלים ליהודים בלבד ולארים בלבד וסילוק הילדים מבתי הספר הגרמניים. "אחרי הרצח השפל בפריס" כתב מזכיר המדינה זשינץ במכתבו לכל מוסדות המדינה והמפלגה, "אין לדרוש משום מורה גרמני שיוסיף ללמד ילדים יהודים. גם ברור מאליו שאין הדעת סובלת שתלמידים גרמנים ישבו בכיתה אחת עם ילדים יהודים." 

פרופ' גיא מירון: הדוגמא שאני הרבה משתמש בה במחקר זה השלילה של שטחים פתוחים מילדים. עדיין יש ילדים קטנים בגרמניה והאפשרות שלהם להיות במרחבים ציבוריים, בגן, במקום ירוק, הולכת ומצטמצמת, עד שבעקבות הפוגרום ובשנה-שנתיים שאחר כך, הולך ומתברר שיש מקום אחד בלבד שבו ילדים יהודים יכולים לשחק בצורה בטוחה ולהיות מה שנקרא אאוטדורס תחת השמיים הפתוחים ואלו בתי הקברות היהודיים. יש בזה איזושהי סמליות מאוד מאוד עמוקה. ואם אני חוזר לקלמפרר ולכהן, שניהם מתארים איך בית הקברות הופך להיות יותר חלק מחיי היומיום שלהם בהדרגה. וכהן שהוא יהודי מסורתי יותר, בהתחלה מזדעזע מהרעיון שילדים קטנים משחקים בבית קברות, באיזשהו שלב מבין שזאת המציאות החדשה ואין ברירה אלא לקבל אותה. 

עירית: הגזרות ימשיכו. שוד היהודים, מחיקתם מהמרחב הציבורי והפיכת חיי היום יום שלהם לפחות ופחות נסבלים. עד הרזולוציות הכי קטנות. 

פרופ' גיא מירון: אתן דוגמה מאוד כואבת בחיים של קלמפרר. הוא היה נשוי לאישה לא יהודייה כפי שידוע וזה אחד הדברים שהצליחו להחזיק אותו חי יותר שנים. לא היו להם ילדים, היה להם חתול והוא היה מאוד, מאוד קשור לחתול הזה. בנקודה מסוימת גם ליהודים אסור להחזיק חיות מחמד.  אם רוצים לבודד את היהודים מה אכפת להם שיהיה להם חתול ויהיה לו חתול בבית, לא. גם לדבר הזה מגיעים בסופו של דבר. בעצם האירוע של הפוגרום כחלק מהכנות גם למלחמה והקצנה במדיניות היהודית, זהו, אנחנו יותר לא רוצים שיהיו יהודים בגרמניה. 

קריין: ויקטור קלמפרר סילבסטר 1938, יום שבת.

"אתמול קראתי בריפרוף ביומן של 1938. הסיכום של 37' קובע שהגענו לפסגת היאוש והסבל. ולמרות זה בהשוואה למצב עכשיו, עדיין היו בשנה הזאת כל כך הרבה דברים טובים, כל כך הרבה חופש (הכל יחסי!). עד תחילת דצמבר יכולתי להשתמש בספרייה (...) ועד דצמבר בערך יכולתי להשתמש במכונית היינו ניידים. (...) וגם מדיי פעם בפעם קולנוע, יציאה לארוחה. זה היה בכל זאת קמצוץ חופש וחיים - גם אם היו עלובים וכבר נחשבו בעיניינו בצדק לכלא. אין ספק שהשנה הלך והידרדר המצב… ואז המכה הסופית. מאז פרשת גרינשפן גהינום. בזמן האחרון ניסיתי באמת כל מה שאפשר כדי לצאת מכאן: רשימת הפירסומים שלי וקריאות החירום נשלחו לכל עבר… אבל הסיכוי שמשהו מכל זה יעזור ולו במקצת, פחות מקלוש". 

עירית: לאורך כל שש השנים מרגע עלייתם של הנאצים לשלטון החלו יהודים לעזוב את גרמניה. מי שיכול היה כלכלית, מי שעבודתו התאימה, מי שהיה לו לאן. יהודים חיו בגרמניה במשך מאות שנים. רובם הגדירו עצמם גרמנים בני דת משה. הגרמנית היתה שפתם. התרבות הגרמנית היתה תרבותם. רק עשרים שנה קודם לכן הם לחמו למען מולדתם כתף אל כתף עם מי שכעת הפנו להם את עורפם. לפני עשרים שנה הם היו גיבורי מלחמה, והיום בוגדים. ליל הבדולח הוא נקודת מפנה גם עבור מרבית היהודים שקודם חיכו שאולי זה יעבור, שלא יתכן שבני עמם יסכימו לשאת זאת לאורך זמן. בסוף 38' גם הם רוצים לעזוב. אבל גם בסוף 1938 הבעיה המרכזית נותרה בעינה- אין להם לאן. 

פרופ' צימרמן: אנחנו בתור ישראלים כמובן שואלים קודם כל את השאלה הבאה עם פלשתינה, עם ארץ ישראל, נכון? יהודים ציונים היו בגרמניה, חלק קטן מיהדות גרמניה. והציונים נלחמו על סרטיפיקטים, רישיונות הגירה לפלשתינה שהיו תלויים במשטר של המנדט הבריטי. והמשטר של המנדט הבריטי הגביל מאוד את האפשרות להגר או לעלות לארץ ישראל פלשתינה. אבל הברירה הראשונה של רוב האנשים היה להגר  לארץ אירופית אחרת כמו המשפחה של אנה פרנק שמהגרת להולנד. או משפחות אחרות שמהגרות לצרפת או אלה שמהגרים לאנגליה ואלה שרוצים להגר לארה"ב שהיא החלום. אבל בכל הארצות האלה יש מכסות, יש פיקוח נוקשה על המכסות האלה. וברור לגמרי כבר בהתחלת שנת 1938 שצריך להתארגן מחדש. לכן ארגנו את הוועידה שהייתה בעיר אוויאן על שפת אגם נעים בצרפת. בוועידה הזאת השתתפו למעלה מ-30 מדינות שאמורות היו לחלק ביניהן את המעמסה של קבלת הפליטים היהודיים. ובאמת, ביולי 1938 הוועידה של אוויאן נערכת, מוקם שם מנגנון של טיפול בהגירה של יהודים אבל אין שמה אף מדינה שאומרת אנחנו הסרנו את הגבולות, אנחנו מוכנים לקבל את היהודים או אפילו מספרים גדולים של יהודים. 

עירית: גם בסוף שנת 1938 אחרי ליל הבדולח ואחרי כל הגזרות שבאו בעקבותיו המצב נותר בעינו. היחידה, מלבד הרפובליקה הדומיניקנית, שהיתה שמוכנה לקבל אליה יהודים נוספים - ילדים יהודים בלבד, היא בריטניה. במבצע הקינדרטרנספורט שהחל בסוף אותה שנה הצליחו לעזוב את שטח הרייך למעלה מעשרת אלפים ילדים. אולם עבור הרוב המכריע- אין דורש 

פרופ' צימרמן: וזה דבר שהמשטר הנאצי רשם לפניו. מסתבר שאחרים אנטישמים לא פחות מאשר אנחנו. הם לא רוצים את היהודים. היטלר אמר את זה בצורה מפורשת בנאום שלו של 30 בינואר 1939. אותו נאום שבו הוא "ניבא" במירכאות, אמר אם תפרוץ מלחמה עולמית שיגררו אליה היהודים, אז הסוף יהיה לא המפלה של גרמניה, אלא הסוף של הגזע היהודי באירופה. באותו נאום כשהוא מגיע אל הפסוק הזה הוא אומר את הדברים שמגחכים את מצב היהודים. הוא אומר אנחנו תמיד חשבנו שכולם אוהבים את היהודים וחושבים שהם טובים כל כך. אם הם כל כך טובים אז קחו אותם. אתם לא לוקחים אותם, יש לנו בעיה. והדבר הזה מחזיר אותנו לישיבה של ה-12 בנובמבר. כי ברור לגמרי, אנחנו מפעילים הגרמנים מדיניות כדי להיפטר מהיהודים, אבל אנחנו לא נהיה מוכנים למצב שבו יהודים במצב של מלחמה יהיו גיס חמישי אצלנו. אז נצטרך לעבור פאזה נוספת. הדברים האלה נאמרים במפורש בתוך הישיבה הזו. הם כבר מנבאים מה שיקרה יותר מאוחר. כי מהרגע שגרמניה תהיה במלחמה, יותר מזה, היא תשתלט על שטחים עם עוד יהודים, הם יצטרכו להחליט על מדיניות יותר רדיקלית מהמדיניות שמחליטים עליה ב-12 בנובמבר 38'.

עירית: הישיבה הסתיימה בשעה 14:40, בצורה פשטנית ביותר. מפקד המשטרה אדון דה לוגן שאל אם אפשר להתחיל להחרים את המכוניות של היהודים. גרינג עונה לו כן, רק עשה זאת בתיאום עם משרד הפנים. 
באחד בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה. עיני כל העולם, כמו גם תפיסת הזיכרון שלנו מופנות יחד איתה לזירה שתלך ותתפתח בפולין. ככל שיתרחבו הכיבושים, כך יגדל שטח הרייך, כך יגדל מספר היהודים תחת שליטתו. החיפושים אחר הפתרון ל- "בעיה היהודית", ההולכת וגדלה, נמשכו והפכו קיצוניים יותר ויותר. עד לפרוץ המלחמה למעלה ממחצית מיהודי גרמניה הצליחו לעזוב אותה. נותרו בה כ160 אלף יהודים שנקראו על ידי חוקרים רבים "השארית הנשברת". צבי אבירם מספר על המלכודת שהלכה וסגרה על אותם היהודים שנותרו: 

מעדותו של צבי אבירם:
"הראשון בספטמבר 1939, היה בשבילנו, היהודים שנשארו בגרמניה, זה היה יום אסון. מפני שאנחנו ידענו - אנחנו יושבים במלכודת. אנחנו יושבים בבית סוהר אחד גדול. אדם יושב במדינה, שהמדינה בעצם כבר לא רוצה אותו. והוא לא יכול לצאת, הוא לא יכול לברוח. והוא רואה את האסון, הוא רואה שאין לו שום עתיד. הוא מבין שהוא בידיים של אויבים. שהם יכולים לעשות איתו כל דבר שהם רוצים לעשות. אחרי רדיפות של שש שנים, מ-33-39, אנחנו כבר היינו סחוטים מהכל הרדיפות. והבנו שהמצב רק ילך ויחמיר. "

עירית: בגרמניה לא היו גטאות אבל היהודים הוכרחו  להתרכז במה שנקרא יודן הוייזר - בתי יהודים משותפים, הם קיבלו תלושי מזון זעומים וממילא בשעה שהוקצתה להם לקניה בחנויות המדפים כבר היו ריקים כמעט לחלוטין. בהמשך נאלצו לעבוד בעבודות כפייה ולקראת תחילת הגירושים סומנו בטלאי צהוב. 

פרופ' גיא מירון: הרע מכל מגיע החל מסתיו 1941 שמתחילים להגיע הצווים של השילוח. שמבצעים גירוש למזרח, שמתבצעים בגרמניה בצורה הרבה יותר מסודרת  אפשר להגיד מאשר  בפולין כן, כל אחד מהיהודים מקבל הודעה שמית וכל הנושא מאוד, מאוד מסודר. לצערנו בסופו של דבר, התוצאה היא אותה תוצאה ורובם הגדול נרצחו. 

עירית: וילי כהן, אישתו גרטרוד ובנותיהם הקטנות סוזנה ותמרה נשלחו לקובנה שבליטא ונרצחו בירייה ב-29 בנובמבר 1941 בפורט התשיעי, שהיה חלק ממערכת הביצורים של העיר, והפך לאתר הרצח של כ-50 אלף מיהודי קובנה וכן יהודים שגורשו מגרמניה. שני בניו מנישואיו הראשונים וביתם הגדולה של וילי וגרטרוד הצליחו לעזוב את גרמניה וניצלו. כמה ימים לפני שילוחו הצליח וילי כהן להפקיד את יומניו אצל מכרים גרמנים, ואלו הצליחו להעבירם לידיו של אברהם בנו, אשר תירגם אותם והם נערכו פורסמו על ידי נכדתו תמר כהן גזית. 

ויקטור קלמפרר, שהיה יהודי מומר, אולץ לעזוב את ביתו ולעבור לבית יהודים בעירו דרזדן, אך הצליח להימנע מגירוש למזרח כיוון שהיה נשוי לאישה גרמניה. הוא אמור היה להיות מגורש בשנית במאי 1945 אך  ניצל את ההפצצות על העיר, הוריד את הטלאי הצהוב והצטרף לזרם הפליטים שעזב אותה. בסיום המלחמה הצליח להתאחד עם אישתו והם שבו לביתם. 

כשליש מיהודי גרמניה נרצחו בשואה. עד ל-1933 רובם היו אזרחים גרמנים גאים במדינתם. בינואר של אותה שנה, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות לאחר שזכתה בכשליש מקולות העם הגרמני. היא לא הסתירה את ראיית עולמה האנטישמית ומי שבחרו בה או שתמכו בראייה זו או שלא הוטרדו ממנה באופן מספק בכדי לא לבחור בה ונסחפו אחרי מסרים אחרים שהיא העמידה. הקו הזה של שילוב בין פעולות במסגרת "החוק", כפי שהשלטון הנאצי בחר לחוקק אותו, לבין הכלה של הציבור ולעתים קרובות גם תמיכה גלויה, ילווה את השלטון לאורך כל שנות קיומו. בשש השנים הראשונות לקיומה, תיקנה הממשלה הנאצית למעלה מ-400 גזירות ותקנות שנישלו את היהודים בהדרגה שיטתית מזכויותיהם ורכושם והפכה אותם למוקצים במדינתם. הכל במסגרת "חוקית" וללא התנגדות ממשית. שש השנים האלה התנקזו למעשה והגיעו לנקודת שיא בשנת 1938 ולאחר "ליל הבדולח". הקו של שימוש בחוק כדי למעשה לשבור את כל המערכת החוקית מבפנים רק ילך ויוקצן ובסופו של דבר יוביל  יוביל לרצח ההמוני והשיטתי של יהודי אירופה במסגרת ה"פתרון הסופי" ולרדיפתם של רבים אחרים.