ב 10 באפריל 1961, בשעה 8:55 הוכנס אדולף אייכמן לתא הזכוכית בבית העם בירושלים. האולם היה מלא מפה לפה, אנשים בישראל וברחבי העולם כולו נצמדו למקלטי הרדיו והאזינו בדריכות למאה ועשרה העדים שעלו בזה אחר זה וסיפרו, בגוף ראשון יחיד, את מוראות השואה. היתה זו הפעם הראשונה שסיפוריהם של הניצולים עמדו במרכז הבמה והפעם הראשונה שהציבור בארץ עצר, שמע והקשיב. במרכז הפרק יעמדו עדויותיהם של משה בייסקי, ניצול מחנה פלאשוב, ורבקה יוסלבסקה – ששרדה יחידה מכל משפחתה את בורות הירי, והתגובות והרשמים של מי שהיו עדים למשפט בקרב הציבור הישראלי. המפגש ביניהם הוליד שיח חדש, אחר, על גורל היהודים בשואה ועל מקומם של הניצולים בחברה הישראלית.
משפט אייכמן-תמלול הפרק:
קריינות: "עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (דברי הכנסת)
הודעתו הדרמתית של בן גוריון מעל בימת הכנסת עוררה גל של תגובות בכל חלקי העם.
'קול ישראל' הוצף בהמוני שיחות טלפוניות, ביניהן אף מניצולי שואה, שתפיסתו של אדולף אייכמן, מי שהיה ראש המחלקה היהודית בגסטאפו ובעל תפקיד מרכזי בארגון תכנית "הפתרון הסופי" ובהוצאתה לפועל, עוררה בהם תחושות אמביוולנטיות. מחד, הרגישו הניצולים שמחה, סיפוק, תחושה שיש בתפיסתו מעין צדק היסטורי וסגירת מעגל. מאידך, צפו ועלו זיכרונות העבר המסויטים שהודחקו במשך השנים, מאז תום המלחמה, ופינו מקומם לבנייה ולעשייה.
הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, פרק מיוחד לציון 60 שנה למשפט אייכמן. אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה, מתחילים.
ניתן היה לשער שהתגובות הנסערות ביותר יושמעו בעיקר מפי ציבור הניצולים, אך דווקא מורכבות זו יצרה לעתים תגובות מאופקות בקרבם. ההיסטוריונית, פרופ' חנה יבלונקה, שדבריה ילוו את הפרק הזה, מתארת בספרה ניצולת שואה צעירה שמשפחתה הושמדה בשואה, אשר לא הייתה מסוגלת להשיב לשאלת כתב "הארץ" שביקש את תגובתה ללכידת אייכמן: "היא הזילה דמעה, קפלה את העיתון שהחזיקה בידה ונכנסה לביתה." יבלונקה מעלה כמה הסברים אפשריים לתופעה זו – הסבר ראשון נעוץ בעצם ההכרה של ניצולים רבים שכעת יהיה עליהם להתמודד עם העבר הטראומתי שניסו במאמצים רבים להניח מאחור.
הסבר שני טמון ככל הנראה בחוסר האיזון הזועק בין רצח ששת המיליונים לבין תפיסתו של "אייכמן" יחיד.דברים ברוח זו עולים בכתבה שהופיעה בעיתון 'על המשמר' מפיו של ניצול שואה בשם זלצמן :
קריינות: "ואם זה באמת האיש, איך להעניש אותו... לתלות אותו? טוב [...]– לתלות אותו בעד הבנים שלי שנספו במחנה גרוס רוזן. אבל מה בעד אשתי שנהרגה על די אנשי ס"ס? מה בעד גיסי שמת מעבודת פרך? מה בעד אבי שנלקח למחנה ריכוז מאוטהאוזן ולא חזר הביתה? ומה בעד מותם של שישה מיליונים יהודי אירופה שהושמדו במישרין או בעקיפין על ידו? את האיש הזה אפשר לתלות רק פעם אחת. לא, לא, אולי יותר טוב אם יתברר שנפלה כאן טעות והנתפס אינו אייכמן".
בחודשים שחלפו מאז נכלא אייכמן בישראל עסקה לשכה 06 של משטרת ישראל, אשר הוקמה על מנת להכין את התשתית הראייתית להעמדתו לדין, באיסוף חומרים ועדויות ובתחקיר בקנה מידה שלא היה כמותו. כך נאספו כ400 אלף מסמכים, תעודות, תצלומים ומקורות אחרים מהארץ ומהעולם, שחשפו את ממדי השואה ואת תפקידו של אייכמן בתוכה. על הלשכה הוטל אף למצוא עדים פוטנציאליים ולבחור מתוכם את המתאימים ביותר.
גדעון האוזנר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, נבחר לשמש כתובע במשפטו של אייכמן. האוזנר, בניגוד לעמדת צוות החקירה המשטרתי, שראה במסמכים ערך רב יותר בהוכחת אשמתו של אייכמן, העדיף לבסס את המשפט בעיקר על עדויות חיות. לצורך המשפט נבחרו 110 עדים בתום הליך בחירה קפדני ומורכב. העדים ייצגו סיפורים מארצות רבות ושונות שהיו תחת השלטון הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה, דרכם ניתן היה ללמוד על סיפור השואה בכללותו. מרבית העדים לא פגשו מעולם את אייכמן עד למשפט, ולסיפורם לא היה קשר ישיר למעשיו. רק תשעה מתוכם נפגשו פנים אל פנים עם אייכמן עצמו. האוזנר היה מודע לבעיה המשפטית שעלולה הייתה להתעורר בשל כך, ובכל זאת עמד על כך שבמרכז המשפט יעמדו העדים וסיפוריהם. גם דוד בן גוריון ומדינאים אחרים ראו במשפט הזדמנות היסטורית לגולל הן באוזני הציבור בארץ והן באוזני העולם כולו את מוראות שואת העם היהודי.
בראשית שנות ה 60 אחד מכל ארבעה ישראלים היה ניצול שואה. הניצולים עצמם עסקו מרגע שהגיעו לארץ בתיעוד ובהנצחה של סיפורם ועדיין, נדמה, כי במרחב הציבורי השואה כמעט ולא היתה נוכחת. סיפוריהם של השורדים שסופרו רבות בינם לבין עצמם לא פרצו אל הציבוריות הישראלית, וגם כשכן, הם נתקלו לעיתים בביקורת ובחוסר הבנה: רחל חנן, ילידת הונגריה ניצולת אושוויץ מספרת בעדותה כי האנשים בקיבוץ אליו הגיעה סרבו להאמין לדבריה. אם מה שאת מספרת זה נכון- לא יתכן ששרדת. גם נפתלי לאו- לביא העיד כי לאחר שרואיינו- הוא ואחיו ישראל עם הגעתם לארץ, שמע את אותם כתבים אומרים "הם מגזימים ביותר [...] אני חושב שהם ממציאים סיפורי זוועה".
שאלה שהייתה כואבת במיוחד עבור ניצולי השואה הייתה השאלה " כיצד נשארת בחיים?". שמחה רותם, קאז'יק בכינויו המחתרתי, מלוחמי גטו ורשה סיפר ש "כמעט בכל פגישה עם תושבי הארץ הייתה צצה ועולה השאלה: כיצד נשארת בחיים? היא חזרה ונשאלה" הוא אומר "ולא תמיד בצורה העדינה ביותר. הייתה לי הרגשה שאני אשם שנשארתי בחיים". השאלה זו, גם אם נשאלה בחלק גדול מהמקרים ממקום ובטון תמים- אז איך אתה נשארת בחיים ( נוכח כל מה שאתה מתאר, שישה מליון נרצחו... איך אתה שרדת?) הייתה כואבת במיוחד כיון שהיא הגבירה עוד יותר את תחושת האשם שהייתה קיימת ממילא בקרב ניצולי השואה, ששאלו גם הם את עצמם "למה אני"? למה אני שרדתי ואחרים לא. ומשפחתי לא.
חוסר היכולת להאמין, להבין את המציאות של היהודים בתקופת השואה גרמה לעיתים לתגובות שיפוטיות, ביקורתיות שהולידו את אותן אמירות שכולנו מכירים- "איך הלכתם כצאן לטבח? מדוע לא מרדתם? מדוע לא התנגדתם?" . פרופ' אניטה שפירא כמו גם פרופ' יבלונקה מדגישות כי אלו היו בעיקר הצעירים שהשתמשו בכינויים אלה. אולם אלו נצרבו אצל ניצולים רבים בזיכרונם ובחוויותיהן מהשנים הראשונות בארץ.
אולם במהלך המשפט האוזנר חזר ושאל את העדים את השאלות האלו ממש: כיצד אתה נשארת בחיים, מדוע לא מרדת? מדוע לא התקוממתם? מטרתו הייתה לתת לעדים את הבמה לענות בצורה סדורה על השאלות הללו, להביא את המורכבות הגדולה, ונדמה שעתה, בניגוד לשנים הראשונות לקום המדינה, ההקשבה לדבריהם הייתה אחרת לחלוטין.
פרופ' חנה יבלונקה: משפט אייכמן מתנהל, המשפט עצמו מתנהל ב-61, אייכמן נתפס ב-60, במאי. ישראל של ראשית שנות ה-60, ליתר דיוק שלהי שנות ה-50, וראשית שנות ה-60, היא ישראל שמשנה את פניה. לא בפעם האחרונה, אבל משנה את פניה. בעצם אחרי הנסיגה מסיני ישראל נהנית, בגדול אני יכולה להגיד, מהעשור הטוב בקורותיה. יש לנו יחסים דיפלומטיים עם כמעט כל העולם. מגיע הכסף מגרמניה. יש מפעל בנייה עצום. ישראל בראשית שנות ה-60 גדלה במיליון איש. יש כשני מיליון ישראלים. התחושה היא שהשמיים הם הגבול. בספר האחרון שלי, "ילדים בסדר גמור", אני מספרת על חג עשור. יש לי פרק שלם על חג עשור. זה היה אירוע, יום העצמאות הכי שמח ומתפעם מעצמו שהיה בתולדות המדינה. באמת, התחושה היא שכל מה שאנחנו נוגעים בו הופך זהב. זה הוקרן אלי מההורים שלי, אבל אני ממש זוכרת את הדבר הזה...
בתוך מדינת ישראל הזאת מתרחש משפט אייכמן. עכשיו ההקשבה למה שאומרים הניצולים במשפט אייכמן, כבר באה ממקום אחר לגמרי. היא באה, ז״א שומעים אותם וגם מקשיבים להם, למה שהם אומרים. קודם כל דבר מאוד מעניין, ז״א יש ממש בקע בין העדות של הניצולים, שהיא תופסת בעצם את רוב תשומת הלב של הציבור, לבין פסק הדין של השופטים, שמתעלמים לחלוטין מהעדויות, אבל היא החלק המשפטי. החלק המשפטי פחות מעניין אותנו בשיחה הזו. הרבה יותר מעניין אותנו מה קורה בציבור.
עירית: בעשרה באפריל 1961 ,לאחר חודשים מאומצים של חקירה ואיסוף מידע, נפתח בבית העם בירושלים משפטו של אדולף אייכמן בהרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי. את המשפט סיקרו עיתונאים רבים מהארץ ומן העולם ביניהם חיים גורי אשר סיקר את המשפט עבור עיתון למרחב ודבריו, שהובאו לימים בספרו "מול תא הזכוכית" ילוו אף הם את הפרק.
קריינות חיים גורי: "הוא נכנס אל תא הזכוכית בשעה 08:55 ללא הודעה מוקדמת. פשוט נכנס וישב. גבוה, צנום, לבוש חליפה כהה, חולצה לבנה מגוהצת, עניבה. שני שוטרים דמומים משני עבריו. זהו. באולם וביציע מלאים מפה לפה נשתררה דממה. לא נשמע קול קורא או צועק. כולם צופים בו. קמים, שולפים פנקסים, מתחילים לרשום בלי להסתכל בכתוב. הוא יושב כפסל. מה כאן, רצון ברזל להשאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא. כולם צופים בו כמכושפים... חמש דקות תמימות נמשכת הדממה הזאת. מתיחות? – לא. תדהמה? – לא. מכאוב? – לא. נדמה לי כי אני חלק מתוהו ובוהו שקט שטרם הגדיר את עצמו . בסלקי לרגע את עיני ממנו אני רואה שבע גלימות שחורות וגבם אלי. חמשת אנשי התביעה שלנו, שני אנשי ההגנה שלו. והדממה נמשכת, מופרעת ברחש קברטי של מאות אנשים המבקשים את חושיהם שלא לבגוד בהם. " בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין".
עירית: אחד אחד עלו העדים וסיפרו מעל הדוכן את שאירע ליהודים תחת השלטון הנאצי: מדינה אחר מדינה, גטו אחר גטו ומחנה אחר מחנה. מדינת ישראל עצרה את נשימתה שעה שגוללו העדים את קורותיהם וזעזעו את השומעים. במהלך חודשי המשפט השמיעו העדים תיאורים קשים ומרגשים שהמוח והלב מיאנו לקבלם. היה בכוחם לסמל תפנית בדרך בה תפס הציבור בישראל את השואה ואת ניצוליה. חלק מהעדים הפכו לסמלו של המשפט, ובתוך כך לסמלה של שואת יהודי אירופה.
כפי שציינתי קודם לכן במהלך המשפט חזר האוזנר ושאל את העדים "מדוע לא מרדתם"?
אחד העדים הבולטים אשר נדרשו לשאלה זו היה ד"ר משה בייסקי. לימים שופט בבית המשפט העליון וראש והועדה להכרה בחסידי אומות העולם.
בייסקי נולד בעיירה דז'יאלושיצה שבפולין. בגיל 18 נשלח למחנה הריכוז והעבודה פלאשוב, והיה מניצוליו של אוסקר שינדלר. בעדותו תאר בייסקי אירוע של תלייה פומבית שארעה במחנה. הנדונים לתלייה היו המהנדס קאוטווירט, שהסיבה לתלייתו לא הייתה ידועה, ונער בשם האובנשטוק שנתלה כיון שנתפס מזמזם מנגינה רוסית. בייסקי תאר כי כלל אסירי המחנה רוכזו בכיכר המסדרים על מנת לצפות במעמד התלייה, כאשר סביבם כמה מאות שומרים עם רובים מכודנים. ברגע הזה שאל אותו האוזנר לסיבה מדוע לא מרדו?
לימים כתב האוזנר: " [...] שאלתי הלמה בו כמכת אגרוף. עווית כאב הופיעה בפניו. האיש החזק והנמרץ, שתיאר במשך שעה ארוכה ללא סימני התרגשות חיצוניים את הזוועות שעברו עליו וסירב להעיד בישיבה, ביקש כעת שיוגש לו כיסא".
הקלטה ממשפט אייכמן של משה בייסקי: רובים עם המכונות ירייה בין השורות וציוו להסתכל ולכל עומדי המגרש והמהנדס קאוטווירט חתך את גידי ידיו עם סכין גילוח וכך הועלה על הגרדום וכך נתלה. אינני יודע אם צריך את הדברים האלה שוב פעם לתאר כאשר עומדים מסביב מאות שומרים עם רובים מכודנים ומכונות ירייה וצריך לעמוד ולהסתכל. האוזנר: השופט בייסקי עומדים 15 אלף איש ומולכם עשרות מאות שומרים מדוע לא עליתם עליהם? מדוע לא מרדתם? אני חושב שאין את הדבר הזה לתאר לתת תשובה, אין כאן תשובה אחת. אני יכול להגיד מה היה המצב הכללי ומזה אולי יתבהר. זה קשה וודאי להבין למי שלא היה שם אבל בסופו של דבר זה היה במחצית 43 זה כבר היה שנת המלחמה השלישית וזה לא התחיל בזאת זה התחיל במשהו אחר היהדות כולה כבר הייתה מדוכאת ממה שעבר במשך שלוש שנים, זה דבר אחד ב. היתה בכל זאת הייתה תקווה הנה אנשים עובדים עבודת פרך עבור הגרמנים הגרמנים אמרו שהם זקוקים לכוח עבודה. חשבנו: שמא? יתכן? היה ברור שבאותו רגע שמישהו יעשה משהו הקטן ביותר הרי אין קושי כשעומדים אנשים.. כוחות רבים.. אם יורשה לי כאן לשבת.. אשתמש בזכותי...
האוזנר: אתה יכול קצת לנוח רגע..
בייסקי : אם כן ראשית, אין יותר מקום היום אפילו אצלי ואני מודה בכך [...] כעבור 18 שנה אינני יכול לתאר היום את רגש הפחד ההוא, כי אינו קיים יותר, ולכן אינני יכול להעביר למישהו את תחושתו [...] הרי בסופו של דבר זה פחד אימים.. עומדים מול מכונות ירייה ועצם ההסתכלות על תלייתו של נער. לא נותר כבר למעשה רגש תגובה. דבר נוסף, הייתה אמונה שהמלחמה בכל זאת תסתיים פעם. האם היינו צרכים לסכן 15,000 איש? ונוסף על כך לאן ניתן ללכת? אצלנו היה מחנה של עובדים פולני היו אלף פולנים שגם הם נורו מדיי פעם לא ביחס יותר טוב מאתנו ולהם היה 100 מטר ליד המחנה מקום הבית שלהם. אינני זוכר מעשי בריחה שלהם, אבל לאן ילך יהודי? היינו בבגדים אשר באותה תקופה לא היו של מחנה הסגר אבל כל הבגדים היו צבועים בצהוב פסים צהובים על הבגדים, באמצע הראש לא היה מסופר אלא העבירו פס של 4 ס"מ רוחב כזו מסילה, תגלחת. ונניח ש היו מצליחים אפילו 15 אלף ללא כוחות עם ידיים ריקות לצאת את גבולות המחנה אבל אז מה הלאה? מה אפשר היה לעשות? ואל תשכחו בשנת 43 שטרם ידענו אז מה עלה בגורל המשפחות, בגורל כל אלה שהוצאו במשלוחים זה נודע לנו יותר מאוחר. היתה גם תקווה שמתוך קיום העבודה.. אי אפשר 15 אלף איש. אלה לא הסיבות היחידות מי ובכל את מי שהיום ינסה למצוא את הסיבה התנאים של אז אינם ניתנים היום לשחזור [...] זה אינו נמצא גם אצלי... "
עירית: למחרת כתב משה תבור שהשתתף במבצע לכידתו של אייכמן ושירת במשך שנים רבות בשרות הביטחון הכללי ובמוסד, "זוהי שאלת השאלות, ונרכין ראשינו בפני תשובה זו".
פרופ' חנה יבלונקה: ואז שלושה שבועות אחרי... כותב שבתאי קשב בעיתון הארץ – האם באמת גבורת דור תש״ח גדולה יותר מהגבורה של לשרוד עוד יום בגטו? משפט שאי אפשר היה לתאר אותו בכלל בעשור הראשון. אבל בקונטקסט של שנות ה-60 הוא כבר נשמע אחרת. ז״א כל הוויית היסוד במעבר הזה ממעבר לידיעה, כל מוסכמות היסוד וסטריאוטיפי היסוד עוברים טלטלה.
העדויות שניתנות במשפט אייכמן הן תמיד בגוף ראשון יחיד ״אני״. רוז׳קה קורצ׳אק, צביה לובטקין וכל העדויות שאנחנו מכירים משלהי שנות ה-40 נמסרות תמיד בגוף ראשון רבים. ז״א – אני מדברת בשם כל וילנה. אני חלק מוילנה, אני בכלל אין לי סיפור אישי שלי. יש לי רק, כל אלה עומדים לי על הראש. אני והם יישות אחת. במשפט אייכמן מדברים בגוף ראשון, יחיד עם שמות ופנים. וכל סיפור, את יודעת שאנחנו לימים יודעים שאפשר להגיד מעכשיו ועד מחרתיים ששת המיליונים, ואף אחד לא באמת תופס את זה. אבל כשעולה רבקה יוסלבסקה והיא אומרת – אני רבקה יוסלבסקה והלכתי עם הבת שלי על הידיים, פתאום אתה מבין מה זה השואה.....
קריינות חיים גורי:
"ראש המשפחה, אביה, איש גאה, מסרב להתפשט. בגדיו נקרעים. הוא נורה ראשון. אחריו האם. אחריה סבתא. אחריה פייגה וחיה, זו שרצתה לחיות וביקשה, עירומה, על נפשה. אנשים מתחילים לצאת מן האולם. השאר נעשים דומים זה לזה. 'במי לירות בראשונה, בבתך או בך?' שואל הגרמני. כאן מפסיק אני לרשום. [...]'"
(חיים גורי, מול תא הזכוכית. משפט ירושלים, 1963)
עירית: רבקה יוסלבסקה לבית גולדמן נולדה בשנת 1915, בפוהוסט זהורודני (Pohost Zahorodny). והיתה הבכורה מבין ארבעה אחים. רבקה, משה חיה וציפורה.
אביה היה חייט ובעל חנות עורות ואמה עסקה ב"מתן בסתר". משפחתה היתה בין המשפחות האמידות בעיירה. בשנת 1934 התחתנה עם חיים ברוודה (Brevda) והזוג עבר להתגורר ב-Luniniec.
שנה לאחר מכן בהיותה בת 20, נולדה ביתם מערקע [מרתה]. הגרמנים כבשו את לונינייץ בתחילת יולי 1941, ומיד רצחו את כל הרופאים היהודים. ב-10 באוגוסט נדרשו הגברים היהודים בני 14 ומעלה להתייצב לעבודה ונרצחו מחוץ לעיירה. חיים, בעלה של רבקה נרצח ככל הנראה באקציה הזו.
רבקה שבה לבית הוריה לאחר שגם בעיירה שלהם בוצעה אקציה באותו היום ממש.
היהודים שנותרו בחיים, כולל רבקה ומשפחתה, הועברו לגטו. שנה מאוחר יותר, ב-15 באוגוסט 1942 נלקחו כל תושבי הגטו וביניהם רבקה ביתה מערקע ומשפחתה לכיוון הכפר קמין.
עם פרסום תפיסתו של אייכמן והבאתו לישראל פנתה יוסלבסקה ללשכה 06 וביקשה להעיד. יוסלבסקה, לקתה בלבה ימים ספורים לפני שעלתה להעיד בבית העם בירושלים, ככל הנראה מעוצמת ההתרגשות. עדותה הייתה עדות אישית, שבה גוללה את סיפורה של עיירה אחת מיני רבות שתושביה הובלו אל מותם בבורות הירי.
כאשר עלתה על דוכן העדים החלה את עדותה בעברית. אולם לאחר תם השאלות הטכניות, וכשהחלה לגולל את סיפורה, עברה ליידיש.
כמה משפטים מתוך הקלטה של עדותה של יוסלבסקה ביידיש.
קריינות של העדות של רבקה יוסלבסקה: "יום שלם עמדנו בכיכר, בלי אוכל ובלי מים. אני עמדתי ביחד עם המשפחה שלי. החזקתי את היד של בתי מערקע. היא נצמדה אלי. בערב הגיעו רכבים עם גרמנים. בתי אמרה לי: "אמא, למה הלבשת אותי בבגדי שבת, אנשים הרי הולכים לירות בנו, בואי נברח". אבל לברוח אי אפשר היה, ובכל מקרה לא האמנו שהולכים לירות בנו..."
[...] "כשהגענו למקום, ראינו אנשים ערומים, מופשטים. ההורים והאימהות היו נפרדים לשלום מילדיהם... אותנו הובילו, האיצו בנו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים... קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו. אני ראיתי... אחר-כך תורה של האם. ...לקחו אותה, דחפו אותה וירו בה. אחר-כך הייתה האחות: כמה שלא סבלה בגטו, כמה שלא ספגה, בכל זאת ביקשה להישאר בחיים. עמדה ערומה והתחננה על חייה, יחד עם עוד חברה. הסתכל לעיניה וירה בה ישר, בה ובחברתה. שתיהן נורו ועוד אחות. אחר-כך הגיע תורי. "
החזקתי את בתי בידיי, היא הצמידה את עצמה אלי, והבקשה היחידה שלי הייתה שנמות ביחד." היא מייבבת, בכל ירייה היא מכסה את העיניים עם הידיים שלה, היא מתרגשת כולה. השפתיים שלה ממלמלות רק: "אמאלה (מאמעטשקע), אני מפחדת נורא!" אני מצמידה אותה אלי, ומחבקת אותה חזק. רוצה לגונן עליה עם ראשי מהמוות.
הנה מגיע כבר תורי: מתקרב אלי גרמני – מלאך המוות שלי, הוא אוחז בשיער שלי ושואל: "במי תרצי שאירה קודם?
בך או בילדה שלך?" הוא מורה להוריד את הילדה לאדמה, אני לא עושה את זה, אז הוא יורה בה בראש אני מרגישה שאני מאבדת את ההכרה, רע לי, הרגליים קורסות מתחתיי ואני לא זוכרת איך הילדה נשמטה לי מהידיים, אני ראיתי רק איך הגרמני זורק אותה אל תוך הבור.
הגרמני אוחז בי בשיער ביד אחד ובשנייה הוא מחזיק את האקדח. אני שומעת ירייה, אבל אני לא מרגישה שום כאב, ירייה שנייה, הכדור כאילו חולף לפני, אני עדיין עומדת על הרגליים, ירייה שלישית, אבל הפעם היא "על ריק":
באקדח נגמרו הכדורים. הגרמני מסובב את הפנים שלו אלי, בדם קר מכניס כדורים לאקדח, אני שומעת ירייה ומרגישה ישר כאב חד בראש, אני מתכסה בדם, אני מאבדת את ההכרה."
"נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עלי.
חשבתי שאני מתה, אבל בכל זאת, עם כל מותי, אני מרגישה משהו. הרגשתי שאני נחנקת, כי נפלו עלי אנשים. הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה. אני נחנקת, אני שומעת את היריות, עוד אדם נופל, אבל נאבקתי ונאבקתי שלא אחנק. לא היו לי כוחות.
והנה פתאום, אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל לאחרים. בכל זאת אני, בשארית כוחותיי עולה כלפי מעלה. עליתי ולא הכרתי דבר. אנשים כה רבים היו מוטלים ושכובים - לא הכרתי דבר. זעקתי אל אבי ואל אמי: מדוע נותרתי אני בחיים? מה חטאתי ומה פשעי? אנה אפנה ? אין לי איש. ראיתי בעיני את כולם נרצחים והרוגים. נשארתי שוכבת. השתטחתי על הקבר. נשארתי שם שלושה ימים ושלושה לילות".
יוסלבסקה נשארה שוכבת על הבור במשך שלושה ימים. בעדותה סיפרה כי איכרים שעברו על ידה זרקו עליה אבנים, אולם היא לא זזה. האוזנר מבקש ממנה לקצר.. הדברים קשים הוא אומר, קשים לסיפור, קשים לשמיעה.
לאחר שלושה ימים מצא אותה איכר פולני בשם גרושבסקי, הוא סייע לה והודיע לקבוצת יהודים מפוהוסט, שברחו מהגרמנים והקימו מחנה פרטיזנים, היכן היא נמצאת.
באחד הלילות מגיעים ארבעה מהם, נושאים אותה על גבם לאורך כל הדרך עד למחנה הפרטיזנים.
רבקה נשארה עמם עד סוף המלחמה ולקחה חלק בפעולות אנטי-גרמניות.
לאחר שחרור האזור חזרה לפוהוסט, משם עברה לפינסק ושם נודע לה שאחיה משה שרד.
היא המשיכה לחפש קרובים ושבה ללוניניץ, שם פגשה את אברהם יוסלבסקי שהיה פרטיזן במחנה שלה, ונישאה לו. הזוג עלה לישראל ונולדו להם שני בנים.
בתשעה במאי 1961, יום לאחר עדותה של רבקה יוסלבסקה, כתב שמואל שניצר בעיתון "מעריב":
"וכשדימית בנפשך שהגעת אל הגבול האחרון, והלאה מכאן אין נתיבי היסורים מוליכים; וכשאמרת בלבך ששמעת כל מה שיכול אדם לשמוע ולהישאר שפוי בדעתו, באה אותה אשה בעלת העיניים הריקות, אשר הציצו לתוך כל מדורי היגון ושוב לא נותר להן מה לראות; אותה אשה בעלת הקול הכבוי, שכבר צעק חמס על אחרון החורבנות ולא נותר לו עוד על מה להתריע, והעמידה אותך על טעותך. ולמדת ביום ההוא שיש יאוש והוא עמוק מכל תהומות־אזלת־התקווה אשר ידעת, ויש צער והוא נוקב מכל דווי ויגון אשר שמועתם הגיעה לאזנך. והרגשת שהפעם תקצר ידך, ועל אלה לכתוב — לא תוכל, מפני שאין בשפת אנוש מלים היכולות לבטא שאול כזאת של רשעות ותופת כזה של צער. ורצית להשליך את העט מידך ולאחוז בראשך ולצווח — לצווח בקולי קולות שאם דבר כזה יכול להתרחש, אם כזאת יכול אדם לעולל לאדם? כי אז אינך יכול עוד, אינך רוצה עוד להמנות עם המין האנושי. אלא שאז חזרת ונשאת את עיניך אל פניה האפורים של רבקה יוסלבסקה, ונזכרת שרק לפני ימים מעטים בלבד נפלה למשכב מאימת הדברים אשר עליה לחזור ולהעלות מנבכי נשמתה, ואף על פי כן היא יושבת עתה ומספרת, — והתביישת בחולשתך."
דבריו של שמואל שניצר מסמלים את תחילת ההסתכלות המחודשת שנוצרה בעקבות המשפט על הגדרה של מהי גבורה. אם בשנות החמישים נעשתה השוואה בין הלוחמים על הקמתה של המדינה בארץ לבין הליכתם של היהודים באירופה כצאן לטווח', המשפט דרך העדויות הראה את המציאות השונה בתכלית, את הרשת הסבוכה שתוו הגרמנים ממנה לא ניתן היה לברוח, בה לא ניתן היה להילחם, שבתוכה, גם בתוך עולם נטול בחירה התעקשו היהודים לבחור. ובחירה אחת היא הבחירה בחיים. הגבורה של הבחירה בחיים כפי שבאה לידי ביטוי ביכולתה של רבקה יוסלבסקה, שראתה את אביה ואימה ואחיותיה נרצחות לנגד עיניה, שביתה נרצחה בזרועותיה, ושהיא, אחרי כל זה, אחרי שנורתה והושלכה אל הבור ונותרה בחיים, היכולת שלה לבחור בחיים, להתחתן מחדש, להביא לעולם ילדים.
אפשר לראות את השינוי בכך ששמואל שניצר כותב לאחר עדותה היא החזקה ואני החלש.
פרופ' חנה יבלונקה: מ-59 במידה רבה ישראל מוכנה להקשיב, כי פתאום גם ב-59 מדינת ישראל היא כבר עובדה קיימת, ז״א כבר לא קם כל בוקר אדם ואומר – מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. בסדר, יש מדינה נו מה, ביג דיל. ופתאום השואה הופכת להיות ביג דיל. והסיפור של השואה שנחשף במלוא פריסתו, הוא מעמיד את הציבור בהלם. ומה שעוד מעמיד את הציבור בהלם, וזה הדבר השני המאוד עוצמתי שהיה קשור במשפט אייכמן, זה שמשפט אייכמן היה בעצם האירוע הראשון שבו הישראלים הבינו מה השתנה במעמדם העולמי מרגע שיש להם מדינה. שרק מרגע שיש להם מדינה הם יכולים לשפוט ולעשות דין צדק עם מי שהרע להם. פתאום העם היהודי מעמיד לדין את אחד מגדולי פושעי הנאצים, אני מסכימה, אני לחלוטין חושבת שהוא לא בנאלי. וזה המחיש לציבור פה בפעם הראשונה את המהות ואת החשיבות ואת השוני בחייהם, בין 39 ל-61 כשיש להם מדינה ריבונית.
והם יכלו להקשיב לסיפור, למאה ועשרת הסיפורים בגוף ראשון יחיד, הקשים, המייאשים, אבל הם יכלו להקשיב לסיפור הזה מנקודת מבט של עוצמה ולקבל אותם. ז״א זה מספר לנו את קורות העם היהודי בשעתו הקשה אבר, ואנחנו מקשיבים ואנחנו מפנימים.
עכשיו אני כדי להסיר ספק, שום דבר לא קורה ביום אחד. זה לא שבאפריל 61 פרץ משפט אייכמן ובאותו רגע הישראלים הבינו את השואה, חיבקו את ניצולי השואה ומאז הם חיו באושר ועושר עד היום הזה. לא. היסטוריה היא לעולם תהליך. אבל משהו התרחש שם במפגש הזה שמתחיל את התהליך. בקונטקסט שבו הוא מתרחש. ואז באמת מתחיל התהליך הזה של הפיכת ניצולי השואה, אני אגיד את זה עכשיו בוולגריות, ואת יודעת כבר שאני לא, אין לי שחור לבן בדבר הזה. בעצם מ-כצאן לטבח, לצאן קדושים.
עירית: בהכרעת הדין נקבע כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה, והוא הורשע בכל סעיפי כתב האישום. בלילה שבין ה 31 במאי לאחד ביוני הובא אדולף אייכמן לכלא רמלה לקראת הוצאתו להורג בתלייה. מיכאל מיקי גולדמן, ניצול אושוויץ, שהיה אחד מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אדולף אייכמן סיפר על כך בעדותו:
הקלטה של מיקי גולדמן: "כעשר דקות לפני חצות הוצא אייכמן מהתא שלו הובא לתא הגרדום ואנחנו בעקבותיו. נעמדנו כמטר וחצי ממנו. הוא עמד תחת עמוד התלייה, אנחנו עמדנו בשורה, הוא והוצא להורג. מה שזכור לי חשבתי באותו הרגע אני מרגיש רגש של נקמה או לא? לא הרגשתי רגש של נקמה. אין נקמה! אני אמרתי לעצמי אין נקמת אנוש על מה שהנאצים גרמו לעם היהודי. יצאנו בשתי מכוניות, את הכד עם האפר החזיק מפקד שרותי בתי הסוהר והוא נסע עם הכומר. הגענו לנמל יפו, עמדה ספינת המשטרה ויצאנו שישה מייל מחוץ לגבולות מדינת ישראל כדי לפזר את האפר. כשהגענו למקום הזה הספינה נעצרה, עמדנו על יד קצה הספינה והפכנו ביחד את הכד ופיזרנו את האפר מעל גלי הים. עמד על ידינו גם הכומר וכשפיזרנו את האפר בא לי אינסטינקטיבית להגיד את המשפט שידעתי "כה יאבדו כל אויבך ישראל" זה משפט משירת דבורה הנביאה. אמרתי את המשפט ואחד לידי, ואני משוכנע עד היום שזה היה הכומר, ענה אמן. והתחלנו לחזור כל אחד עם המחשבות שלו, אני זוכר שחשבתי על ההורים שלי. חזרנו לנמל, ראיתי איך שדייגים חוזרים מהדייג, התחילו מכוניות לנסוע בנמל, השמש התחילה לזרוח. חזרתי למציאות. כשירדנו מהספינה הפועלים שעבדו שם בנמל קיבלו אותנו, הם כבר ידעו כנראה מהרדיו, הם חיבקו אותנו, חזרתי הביתה. והתיישבתי וכתבתי את כל הסיפור. תלינו אחד. אי אפשר היה לתלות אותו שישה מיליון פעם והסיפור לא נגמר.."
גם חיים גורי כתב ברשימתו האחרונה של המשפט: "השעה 11:35. תם ולא נשלם."
באחרית הדבר של סיפרו "אל מול תא הזכוכית הוסיף: " אדם מול הים הגדול, הדברים שהעלתי אינם אלא בבואה של בבואה... הספר הזה אינו אלא נסיון נואש לתפוס את האין מידה. שם חשתי לראשונה, לבדי, ככל איש אחר, את קירבתו של קו הגבול אשר בין הבינה והטירוף.... העולם הזה ישוב אל הסיפור הזה ויעצר מולו. האנושות תמשיך לשאת בתוכה את זיכרון תאי הגזים. שנות הארבעים יהיו קו פרשת הזמן שבין העידנים....יש לזכור כי כל השייך לכאורה לתחום הלא ייאמן- שייך למעשה לתחום האפשרי. ככלות הכל – נותרת התקווה היפה, כי לא לעולם שקר, כי אנשים ימשיכו להאבק על זכותם להיות מכובדים ובעלי ערך, ויוסיפו להאמין בקשת המופיעה עם תם המבול.
