יעקב קשֵפּיצקי, 1915–1943
יעקב קשֶפּיצקי הוא מעדי הראייה היחידים שהעידו בזמן אמת על מחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא נולד בעיירה פּרַשקָה (Praszka) שבמחוז לודז' בפולין וגדל בגדנסק (Gdańsk), ובה היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני" ועבד עם אביו אברהם במסחר בטקסטיל. ב־1938 גויס לצבא פולין. בקרבות שניטשו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הגרמנים והוחזק באזור לובלין. לאחר שחרורו התגלגל לוורשה ומהתכתבות עם בני משפחתו למד כי ביקשו לעלות לארץ־ישראל על סיפונה של האונייה "אטלנטיק", אבל נתפסו בידי הבריטים והוגלו לאי מאוריציוס. בגטו ורשה המשיך קשֵפּיצקי בפעילות בתנועה ועבד בבית חרושת לדבש מלאכותי ברחוב זמנהוף 19. ב־25 באוגוסט 1942, בזמן הגירוש הגדול, שבו שולחו יותר מ־300,000 מיהודי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, נתפס קשֵפּיצקי בבית החרושת, הועבר לאומשלגפלץ (כיכר השילוחים) וגורש אף הוא. לאחר 18 ימים בטרבלינקה ברח קשֵפּיצקי בקרון בגדים וחזר לגטו ורשה. רחל אוירבך, מן העובדות המסורות של ארכיון "עונג שבת", שתיעד את חיי היהודים תחת המשטר הנאצי, ריאיינה אותו במשך כשלושה חודשים. את העדות שגבתה מפיו העלתה על הכתב במסמך שאורכו יותר מ־300 עמודים ונתנה לו את הכותרת "אדם ברח מטרבלינקה" ("אַ מענטש איז אָנטלאָפֿן פֿון טרעבלינקע"). לעדות הוסיפה מבוא והערות.
עדות זו היא מסמך ייחודי המפרט את ייסורי היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה ובדרכם אליו. התנאים הקשים ששררו בקרונות השילוח, ההפרדה המהירה בין בני משפחה עם ההגעה למחנה, תהליך הרצח, תנאי הקיום של האסירים ועוד היבטים מתוארים בדיוק ובפרוטרוט.
השעה הייתה בערך חמש אחר הצהריים [...] אחד הגרמנים פקד: נשים וילדים – שמאלה, גברים – ימינה [...] בתוך כמה דקות כבר שמענו את הזעקות האיומות [...] אנחנו, הגברים, הצטווינו לשבת בחוץ ליד הצריף הימני [...] בא איש ס"ס ובחר מאיתנו עשרה גברים צעירים; זקנים הוא לא רצה לקחת. כעבור זמן מה בא עוד איש ס"ס ודרש 60 איש, ובהם גם אני. העמידו אותנו בזוגות והוליכו אותנו דרך הכיכר שבה עברנו כשירדנו מן הקרונות. משם הופנינו ימינה ומצאנו את עצמנו בכיכר גדולה יותר. לנגד עינינו התגלה מראה מזעזע: מספר עצום של גוויות מוטלות זו לצד זו. להערכתי היו שם כ־10,000 גוויות [...] רובן היו גוויות של אנשים שנחנקו בקרונות מחוסר אוויר [...] ראינו יהודים רבים עסוקים בהעברת הגוויות לבורות הענקיים האלה. היו שם גם יהודים שהעבירו את הגוויות בעגלות לתוך הבורות שבקצה הכיכר. היהודים עשו הכל בריצה.
בימים שבהם היה אסיר בטרבלינקה הועסק קשֵפּיצקי בכמה קבוצות עבודה: פריקת רכבות המוות, קבורת מתים, מיון חפציהם האישיים וכריתת ענפי עצים ששימשו לשזירה סביב גדר המחנה לצורך הסוואתו. היכרותו עם מחנה ההשמדה על שני חלקיו אפשרה לו לסרטט מפה אמינה של המחנה. ב־11 בספטמבר 1942 ביצע אסיר אחר מעשה התנגדות במחנה. "עמדתי סמוך לברלינר... לא ראיתי מתי ומאין שלף את הסכין. הבחנתי בו בעיני בפעם הראשונה רק כאשר זינק מן השורה ותקע בכל כוחו את הסכין בגבו של השַרפירר שערך את הסלקציה". קשֵפּיצקי חשש כי הסגל הגרמני ייפרע מהעובדים היהודים ויקשיח את המדיניות כלפיהם והחליט להימלט. "נתקפתי מועקה. לרגע לא רציתי להשלים עם הרעיון שעלי למות כאן. ההרגשה שעלי לעשות משהו, שכל רגע יהיה מאוחר מדי, לא נתנה לי מנוח". ב־13 בספטמבר נשלח קשֵפּיצקי להעמיס בגדי נרצחים על רכבת שיצאה מהמחנה והסתתר באחד הקרונות. בזמן הנסיעה קפץ מן הרכבת וחזר לגטו ורשה בסוף אותו החודש, לאחר תום הגירוש הגדול.
לעדותו של קשֵפּיצקי צורפו המפה שסרטט ותצלום דיוקנו, שבגבו הוסיף את כתובותיהם של שארי בשרו וביקש להודיעם אם ייספה.
לאחר שובו לגטו הצטרף קשֵפּיצקי למחתרת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). הוא לחם במרד גטו ורשה עם חברי תנועתו בקבוצה בראשותו של יעקב פּרַשקֶר. ב־22 באפריל 1943, ביום הרביעי למרד, נהרג יעקב קשֵפּיצקי. כתב היד של עדותו נמצא ב־1950 עם חשיפת חלקו השני של ארכיון עונג שבת, שהוטמן באדמת הגטו. עדותו החשובה פורסמה מאז במהדורות מלאות ומקוצרות במגוון שפות ובהן יידיש, עברית, פולנית ואנגלית.
