בנימין (וכסלר) פונדן (פונדויאנו) (1898 – 1944)
נולד ביאסי, רומניה. החל לפרסם שירה בגיל 14, ובהמשך תרגם שירת יידיש וכתב מחזה. ב־1919 עבר להתגורר בבוקרשט ובמקביל החל ללמוד משפטים באוניברסיטת יאסי, אך הפסיק את לימודיו ב־1922. באותה שנה הקים בבוקרשט תיאטרון אוונגרדי בשם "אינסולה". כעבור שנה השתקע בפריז והחל לכתוב בצרפתית תחת שם העט פונדן. בשנות השלושים ייחד את עיקר כתיבתו לשירה, ביקורת ספרותית והגות קיומית. בפברואר 1940 גויס לצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני. בשל מצבו הבריאותי שוחרר ב־1941 וחזר לפריז, שם התגורר עם אשתו ואחותו. דיוקן זה צייר מישונז עם חזרתו מן השבי. בעקבות הלשנה נעצר פונדן עם אחותו במרץ 1944, והשניים גורשו למחנה דרנסי. אף־על־פי שהיה באפשרותו להשתחרר, סירב להיפרד מאחותו, ובמאי 1944 שולחו שניהם לאושוויץ־בירקנאו, שם נרצחו. קרוב לוודאי שזהו הדיוקן האחרון של בנימין פונדן.
הקדמה בפרוזה
אֲלֵיכֶם אֲנִי מְדַבֵּר אַנְשֵׁי הַקְּטָבִים,
כְּדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,
עִם קֻרטוֹב־אָדָם שֶׁנּוֹתָר בְּקִרְבִּי,
עִם מְעַט הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁאָר בִּגְרוֹנִי,
דָּמִי שָׁרוּי עַל הַדְּרָכִים,
מִי יִתֵּן, מִי יִתֵּן
וְלֹא יִצְעַק נָקָם!
תְּרוּעַת הַצַּיִד נִשְׁמְעָה, הַחַיּוֹת לְכוּדוֹת,
תְּנוּ לִי לְדַבֵּר אֲלֵיכֶם בְּאֹתָן הַמִּלִּים
שֶׁהָיוּ מְנָת־חֶלְקֵנוּ –
מִּלִּים מְעַטּוֹת נוֹתְרוּ עוֹד נְהִירוּת!
יוֹם יָבוֹא, זֶה בָּטוּחַ, אֶת הַצָּמָא יַרְוֶה
וְנִהְיֶה מֵעֵבֶר לַזִּכָּרוֹן, הַמָּוֶת
כְּבָר יַשְׁלִים אֶת מְלֶאכֶת הַשִּׂנְאָה,
אֶהְיֶה זֵר סִרְפָּדִים תַּחַת רַגְלֵיכֶם,
– אָז, דְּעוּ לָכֶם שֶׁהָיוּ לִי פָּנִים
כְּמוֹ לָכֶם. פֶּה שֶׁהִתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁלָּכֶם
כַּאֲשֶׁר אָבָק אוֹ חֲלוֹם חָדַר
לְתוֹך הָעַיִן, הָעַיִן בָּכְתָה מְעַט מֶלַח. וְכַאֲשֶׁר
קוֹץ דּוֹקְרָנִי שָׂרַט אֶת עוֹרִי,
זָרַם שָׁם דָּם אָדָם כְּדַמְכֶם
וַדַּאי, כְּמוֹכֶם אַכְזָר הָיִיתִי,
צָמֵא לְרֹךְ, לְכֹחַ,
לַזָּהָב, לְעֹנֶג וְלִכְאֵב.
בְּדִיּוּק כְּמוֹכֶם הָיִיתִי רָע וְחָרֵד
אֵיתָן בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, שִׁכּוֹר בַּנִצָּחוֹן,
וּמִתְנַדְנֵד פִּרְאִי, בִּשְׁעַת הַכִּשָּׁלוֹן!
כֵּן, הָיִיתִי בֶּן־אָדָם כְּכָל הָאָדָם,
נִזּוֹן מִלֶּחֶם, מֵחֲלוֹם, מִיֵּאוּשׁ. אָכֵן
אָהַבְתִּי, בָּכִיתִי, שָׂנֵאתִי, סָבַלְתִּי,
פְּרָחִים קָנִיתִי וְלֹא תָּמִיד
שִׁלַּמְתִּי אֶת שְׂכַר הַדִּירָה. בִּימֵי רִאשׁוֹן הוֹלֵך לַכְּפָר
לָדוּג תַּחַת עֵין אֱלֹהִים, דְּגֵי־דִּמְיוֹן,
רָחַצְתִּי בַּנֶהָר
שֶׁזִּמֵּר בִּקְנֵי־הַסּוֹף וְאָכַלְתִּי טֻגָּנִים
בָּעֶרֶב. אַחֵר־כָּך, אַחֵר־כָּך, שַׁבְתִּי לִישֹׁן
עָיֵף, הַלֵּב יָגֵעַ וּמָלֵא בְּדִידוּת
מָלֵא חֶמְלָה לְעַצְמִי,
מָלֵא חֶמְלָה לְאָדָם,
מְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא עַל בֶּטֶן אִשָּׁה
שַׁלְוָה לֹא – אֶפְשָׁרִית זוֹ שֶׁאִבַּדְנוּ
פַּעַם, בְּגַן רָחָב בּוֹ פָּרַח
בַּמֶּרְכָּז, עֵץ הַחַיִּים...
קָרָאתִי כְּמוֹכֶם אֶת כָּל הָעִתּוֹנִים, כָּל הַסְּפָרִים,
וְלֹא הֵבַנְתִּי כְּלוּם עַל הָעוֹלָם,
לֹא הֵבַנְתִּי כְּלוּם עַל הָאָדָם,
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא פַּעַם יָצָא לִי לִטְעֹן
אֶת הַהֶפֶךְ.
וְכַאֲשֶׁר הַמָּוֶת בָּא, אוּלַי
הֶעֱמַדְתִּי פָּנִים שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אֲבָל בֶּאֱמֶת
אֲנִי יָכוֹל לְהַגִּיד לָכֶם עַכְשָׁו
הוּא נִכְנַס כֻּלּוֹ לְתוֹךְ עֵינַי הַהֲמוּמוֹת,
הֲמוּמוֹת מִזֶּה שֶׁהֵבַנְתִּי מְעַט כָּל־כָּךְ –
הַאִם אַתֶּם הֵבַנְתֶּם יוֹתֵר מִמֶּנִּי?
וְאָמְנָם, לֹא!
לֹא הָיִיתִי אָדָם כְּמוֹכֶם.
אַתֶּם לֹא נוֹלַדְתֶּם בַּדְּרָכִים,
אִישׁ לֹא הִשְׁלִיך אֶת יַלְדֵיכֶם לַבִּיבִים
כגורי חֲתוּלִים שֶׁעוֹד אֵין לָהֶם עֵינַיִם,
לֹא נְדַדְתֶּם מֵעִיר לָעִיר,
נִרְדָּפִים עַל יְדֵי הַמִּשְׁטָרוֹת,
לֹא יְדַעְתֶּם אֲסוֹנוֹת עִם שַׁחַר,
אֶת קְרוֹנוֹת הַבְּהֵמוֹת
וְאֶת הַיְבָבָה הַמָּרָה שֶׁל הַהַשְׁפָּלָה,
נֶאֱשָׁמִים בְּפֶשַׁע שֶׁלּא בִּצַּעְתֶּם,
בָּרֶצַח בּוֹ חַסֵרָה עוֹד הַגְּוִיָּה,
מְשַׁנִּים פָּנִים, זֶהוּת וְשֵׁם,
כְּדֵי לֹא לַשְּׂאֵת שֵׁם מְבֻזֶּה,
פָּנִים שֶׁשִׁמְשׁוֹ לְכֻלָּם
כְּמַּרְקֵקָה!
יוֹם יָבוֹא, לְלֹא סָפֵק, בּוּ הַשִּׁיר הַנִקְרָא
ימצא מוּל עֵינֵיכֶם. אֵין הוּא מְבַקֵּשׁ
דָּבָר! שָׁכְחוּ אוֹתוֹ! אֵין הוּא
אֶלָּא צְעָקָה, שְׂאִי־אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס לְשִׁיר
מֻשְׁלָם. הַאִם הָיָה לִי זְמַן לְהַשְׁלִימוֹ?
אַך כַּאֲשֶׁר תִּדְרְכוּ עַל זֵר הסִרְפָּדִים
שֶׁהָיָה אֲנִי, בְּמֵאָה אַחֶרֶת,
בְּהִיסְטוֹרְיָה שֶּׁפָּג תָּקְפָּהּ,
זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע
וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל אוֹתוֹ יוֹם,
גָּם לִי הָיוּ פָּנִים שֶל
זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,
פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!
"מבוא בפרוזה", רפאים, 1942
מבוסס על תרגום מצרפתית של יותם ראובני
גרגואר מישונז (מישונזניק) (1902–1982)
נולד בקישינב, בסרביה. ב־1919 החל ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות של קישינב, ואחר כך למד באקדמיה לאמנויות יפות של בוקרשט, ועבד כעוזר מעצב תפאורה בתיאטרון הלאומי. ב־1922 עבר לפריז ולמד בבית הספר לאמנויות יפות. ב־1937 התגורר כשנה בארצות־הברית, ועם חזרתו לצרפת הכיר את האמנית הסקוטית אונה מקלין, והשניים נישאו. במאי 1940 הצטרף לשורות הצבא הצרפתי. ביוני נפל בשבי הגרמני, ובדצמבר נאסר במחנה השבויים סטאלג XC, ליד ברמן, שם נשאר שנתיים בלי שזהותו היהודית התגלתה. עם שובו לפריז, בדצמבר 1942, רשם את דיוקנאות האסירים ואת המראות הקשים מתקופת מאסרו. חי במסתור בפריז ובארפז'ון עד לשחרור. המשיך בפעילותו האמנותית בפריז עד פטירתו.
