את משא הזיכרון נושאים הניצולים עמם מדי יום. במהלך השנים, מאז ימי הפורענות הגדולה, הם פורקים אותו לשיעורין, מי באמצעות המילה הכתובה, מי באמצעות המילה המדוברת ומי באמצעות הדימויים החזותיים, באמנות ובקולנוע. כל ניצול בדרכו שלו מצא נתיב אישי לשיתוף משפחתו הקרובה, בני עמו והאחרים באשר הם, בגורלם. הדיבר הייחודי שניתן להם, לא בפסגתו של הר, אלא במעמקי התהום האנושי, הוא צו ההיגד "והגדת לבנך" – בניך בני האנוש.
הפעם הראשונה שעדויותיהם של הניצולים הוצגו לציבור הייתה משפט אייכמן. כך למד הציבור להקשיב לסיפורם האישי. קורותיו של היחיד נשזרו למארג צפוף של שתי וערב עם קורותיהם של השורדים האחרים – מרקם הזיכרון הקולקטיבי של השואה נוצר. מאז נעשה מאמץ מקיף עולם לגבות עדויות בכל מקום שניצולים חיים בו, וכך נהיו גם הם לעדים במשפט ההיסטוריה, באמצעות המילים הכתובות, המילים המושמעות.
אולם המילה, בכתב או בעל פה, אינה אמצעי הזיכרון הבלעדי. מה עלה בגורל מי שהמילה אינה כלי הביטוי שלו – מי שהעלו את זיכרונותיהם על הנייר, על הבד, בסיתות באבן או בגילוף בעץ, בשפה שחלקי התחביר שלה הם חזותיים?
באורח מופלא נאספו ביד ושם מאז היווסדו מאות יצירות פרי מכחולם ואזמלם של הניצולים – קורפוס אדיר של עדות חזותית המצטרפת לעדות הכתובה, ויחד הן נותנות ביטוי לקולם של הניצולים. מכלול זה לא זכה עד כה למחקר מקיף המתבונן לאו דווקא ביצירתו של היחיד אלא בהבעה האמנותית שהיא הכלי שבאמצעותו היחיד זוכר ומנחיל את זיכרונו לרבים.
התערוכה "סגולות של זיכרון" פותחת צוהר למאגר ההבעה האמנותית המאפשר למי שלא היה שם לגעת במציאות שמרכיביה חזותיים. היא חושפת שפת סימנים וסמלים בעלת עצמות הנובעת מן הישירות של המבע – מתוך אותו כורח הדוחף את הזוכר לחשוף לפנינו את צפונות זיכרונו, ללא כחל וסרק. אין זו מלאכת שחזור מציאות אלא המציאות עצמה, חיצונית ופנימית כאחד, הצבועה בצבעי ההתנסות האישית.
פרקי התערוכה הם מקבצים נושאיים או חזותיים של היצירות. בעדויות מוקלטות הניצולים מביעים את הכורח שבמעשה יצירתם, והן ילוו את התצוגה; עם היצירות ייצרו יחד את מכלול התצוגה של התערוכה.
סגולותיו של הזיכרון מקבלות פנים וצורה בתערוכה שהיא תשבץ חזותי רב-פנים. לכל צורה קול היחיד, אולם יחדיו הם מהווים מקהלה רבת-גוונים – עצמתה מהדהדת בחלל התצוגה.
"סגולות של זיכרון" נפתחה בביתן התערוכות ביד ושם ב-12 באפריל 2010. התערוכה התקיימה בתמיכתם הנדיבה של אלמוני, שווייץ; הקהילה היהודית של סלוניקי, יוון; לזכר חנה שטראוס ריקרדו ז"ל, הולנד; עיריית ירושלים; רון ודינה גולדשלגר, אוסטרליה; מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל; ומרים גרטלר, גרמניה.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #57, אפריל 2010
