"בשנת 1939 הייתי בחופשה עם אמי בז'ואן-לה-פן [בריוויירה הצרפתית] ליד וילפראנש. יום לאחר הכרזת המלחמה פגשנו ברחוב את גב' מור, שהייתה הסנדקית שלי. גב' מור אמרה שבכוונתה לשוב לארצות הברית וכי היא תשמח לקחת אותי עמה. אמי נענתה להצעה בשמחה, למען ביטחוני. נמסרתי לידיה שם במקום, בעודי לבושה אך ורק בבגד ים, ללא כל בגדים נוספים!"
כך מתארת ואלרי קמפף (פייג') במכתב ליד ושם כיצד הופקדה בהיותה בת שבע בידי אוטילי מור, מיליונרית ססגונית אמריקנית ממוצא גרמני שקבעה את מושבה בעיירה וילפראנש. אמה של ואלרי האמינה שמוטב שבתה, בעלת האזרחות הבריטית, תחיה בבטחה מחוץ לגבולות אירופה. היא עצמה חזרה לאנגליה, הצטרפה ליחידת הנשים שבחיל הים הבריטי, ובו שירתה כקצינה.
כך הייתה ואלרי לילדה הראשונה שמצאה מחסה באחוזתה של אוטילי מור. בצל מוראות המלחמה נתנה אוטילי מור מקלט לפליטים במנוסתם - ילדים, יתומים יהודיים ונשים הרות יהודיות שהו בחווילתה. עם הגולים נמנו גם בני הזוג גרונוולד מברלין, סבה וסבתה של האמנית שרלוטה סלומון שהכירו את גב' מור באחת מחופשותיהם. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון הציעה גב' מור לבני הזוג לבוא להתגורר באחוזתה שליד ניס והם נענו להזמנתה. בינואר 1939, במסווה של ביקור קצר אצל סבתה החולה, עזבה שרלוטה סלומון את ברלין והצטרפה לסבה וסבתה ששהו זה מכבר בווילפראנש.
לאחר כיבוש צרפת, כשגברה הסכנה, הצליחה אוטילי מור, על אף הקושי הרב, להשיג למרבית הילדים שבחסותה אשרות כניסה לארצות הברית. בסוף ספטמבר 1941 דחסה אל מכוניתה, פורד סטיישן יוקרתית מצופה עץ, עשרה ילדים - בתה, אחיינה, ואלרי פייג' ושבעה ילדים, בהם שישה יהודים - וכן כלב פודל גדול שענה לשם מרטיני. אוטילי יצאה לדרך כשהילדים הבוגרים ישובים במושבים ואילו שני התינוקות שוכבים בערסלים שנתלו בתקרת המכונית. המטען הרב של המזוודות נגרר מאחור. המסע במכונית ארך עשרה ימים, ובו הם חצו את הגבול לספרד ומשם המשיכו לפורטוגל. על סיפון האנייה "אקסקליבר" שהפליגה מליסבון הגיעו גב' מור והילדים לחוף מבטחים בניו יורק.
כששהתה האמנית שרלוטה סלומון בחווילה עם הילדים לפני נסיעתם, מוקסמת מהמקום, ציירה את הבית ואת גינת עצי הפרי על רקע הים התיכון. אחת היצירות ששרדו מימים אלו היא דיוקנה של ואלרי בת השמונה. הרישום, בממדיו האינטימיים ובנזירות הביטוי הציורי, מביע רוך ועדנה ומעיד על רגשות הציירת כלפי הילדה. קו רישום עדין חיבר בין האמנית הצעירה והמופנמת לבין הילדה הממושקפת והבודדה, שתיהן במקלט זמני הרחק ממשפחתן וממולדתן. ואלרי ושרלוטה לא ייפגשו שוב לעולם, שכן שרלוטה נותרה בצרפת וגורשה ב-1943 לאושוויץ, שם נרצחה והיא בת 26. כל שנותר מאותו רגע אינטימי הוא דיוקן צנוע ומרגש. הילדה שהנציחה שרלוטה סלומון ביצירתה היא כיום אחת העדות האחרונות שהכירו את הציירת היהודייה בווילפראנש.
על קשר מיוחד זה עם שרלוטה סיפרה ואלרי ליהודית ענבר, מנהלת אגף המוזאונים, במפגש מרגש בניו יורק. במפגש זה נולד הרצון לכלול באוסף האמנות של יד ושם את הציורים הנדירים שברשות ואלרי. התהליך החל לפני כמה שנים ובא אל סיומו עם קבלת דיוקן זה. היצירות של שרלוטה שצוירו בחווילה של אוטילי מור, רובן באוסף יד ושם ואשר מוצגות בתצוגת הקבע של המוזאון לאמנות, הן עדות נדירה לחיים באחוזה שנהפכה לבית ולמחסה לפליטים מחוסרי כול. הן גם מספרות את סיפורה המופלא של אישה אמריקנית מוזרה וחסרת מעצורים אך בעלת תושייה ואומץ אשר פתחה את שערי לבה וביתה לכל נזקק ונרדף.
תודתנו הכנה לברברה וללואיס שרנסקי שבנדיבותם אפשרו להביא את היצירה ליד ושם.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #46 יולי 2007
