שאלה מטרידה הדהדה במוחו של אמן ופרטיזן יהודי אלכסנדר בוגן–לאחר שבמבצע הצלה מסוכן הסתנן לגטו ימים ספורים לפני חיסולו הסופי: מה מניע אדם על סף המוות ליצור יצירת אמנות?
אלכסנדר בוגן, יליד וילנה, לא הפסיק לרשום את האנשים, את המקומות ואת האירועים שראה לאחר שכבשו הנאצים את ליטא. אך רק כשחזר לגטו בספטמבר 1943, נתן את דעתו לתפקידה של היצירה בעת מלחמה: להתעלות מעל המציאות הקשה, להמיר כלי נשק בכלי ציור ולשמור על שביב של אנושיות בעתות ייאוש. התפקידים הללו של האמנות התגבשו במוחו בפגישות עם תושבי הגטו, עם חברים לשעבר ועם עמיתים: החבר האמן שעומד לצד כן הציור שלו, לבוש בבלויי סחבות ומורעב אך מתעלם ממצבו ומצליח ללכוד בציורו את החיוך החמקמק של המודל שלו; הגאון ברוך הכישרונות שמשוטט ברחובות בלי לתת את הדעת לגורלו האישי לאחר שפתר משוואה מתמטית מסובכת במשך שנים; היתומה הרכה בשנים הנטושה בקרן רחוב – אפ שהיה פרטיזן חמוש לא יכול בוגן להצילה ולכן רשם אותה "מתוך חוסר אונים, פסיביות וחוסר יכולת להושיעה".
מחויבותו לעסוק באמנות התחזקה ממשימתו המוצלחת להבריח חברים בארגון הפרטיזני המאוחד – תנועת מחתרת יהודית שהייתה פעילה בגטו – לפרטיזנים ביערות. הוא חדר לגטו עם עוד שני פרטיזנים, חמוש באקדח ובשני רימוני יד, הגיע למפקדה של אבא קובנר, ראש הארגון הפרטיזני המאוחד, ומסר לו מכתב מפיודור מרקוב, מפקד אוגדת הפרטיזנים ביער נרוץ' שבבלרוס.
"למן ההתחלה הייתה כוונתו של קובנר להוציא לפועל מרי מזוין נרחב בגטו, לקידוש שם ה' ולטיפוח גאווה ביהודים, אפילו ברגע תבוסתם", נזכר בוגן. "זה היה רעיון אצילי אך לא מעשי לפי תפיסתי. לא יכולנו בשום פנים להילחם בנאצים בסמטאות הצרות של הגטו כשכל התחמושת העומדת לרשותנו הייתה כלי נשק פרימיטיביים. הסיכויים שלנו היו אפסיים".
קובנר ויתר על הניסיון למרוד אך נעתר לבקשת הפרטיזנים להבריח ליערות קבוצת אנשים, חלק מהם אנשי מחתרת, כדי להילחם בגרמנים.
מאה וחמישים חברי מחתרת יהודים קובצו וחולקו לחמש יחידות. בוגן סייע באימונן: "חילקתי כלי נשק פרימיטיביים והעתקים של מפת היער שהכנתי. לימדתי אותם איך להתכונן ולהילחם באויב, למצוא מזון, לקרוא מצפן, היכן להסתתר ומתי והיכן ללכת – כל המידע הטקטי שיש לדעת כדי להפוך לפרטיזן". בוגן קיבל את הפיקוד על אחת היחידות, ובה רעייתו רחל וחמותו. בשעות הלילה המאוחרות הוא סייע לבריחת הקבוצה מהגטו. כעבור כמה ימים הגיעו כל חמש היחידות בשלום ליערות ושם הצטרפו לשורות הפרטיזנים הלא יהודיים.
באישורו של מרקוב המשיך בוגן לפקד על יחידתו, יחידה של שלושים איש, והיא הייתה לבריגדת הפרטיזנים היחידה ששירתו בה יהודים בלבד – "פלוגת נקמה". היחידה רשמה הצלחות רבות והייתה אחראית למבצעים כגון מיקוש מסילות רכבת וחבלה ברכבות, חבלה במחסני נשק גרמניים ובמשלוחי מנות מזון לחזית, חדירה לגרעינים גרמניים והפצת מידע על ההשמדה ההמונית ועל ההתנגדות האקטיבית בגטאות הסמוכים, בכפרים ובערים.
חיי הפרטיזנים היו קשים ומפרכים: הם השתתפו במבצעי סיור מסוכנים ונלחמו באויב ובה בעת היו נתונים לחסדי מזג האוויר וסבלו מרעב וממחלות. חייהם של הפרטיזנים היהודים היו אף קשים יותר: הם נאלצו להתמודד גם עם "הטרגדיה, עינוי הנפש, הגעגועים והדאגה לגורל יקיריהם שנשארו מאחור בגטו", אמר בוגן, וכן עם היחס האנטישמי של פרטיזנים לא יהודים. "פרטיזנים יהודים – בפרט מי ששירתו ביחידות מעורבות שהיו בהן רוסים, ליטאים, ובלרוסים – היו צריכים להוכיח תמיד שהם הראשונים להתנדב למשימות ושהם נכונים להסתכן יותר מהאחרים", סיפר בוגן. "לעתים קרובות הם נשלחו בתחמושת דלה למבצעים 'חסרי תקווה' שסיכויי הצלחתם היו כמעט אפסיים".
על אף הישגיה הרבים אפילו "פלוגת נקמה" הייתה לנטל בעבור מנהיגי הפרטיזנים הסובייטים בשל אופייה היהודי המובהק. היחידה פורקה כעבור כמה חודשים, ובוגן, לאחר שמילא עוד כמה תפקידים ביחידות מעורבות, הצטרף לקבוצה של היסטוריונים שמשימתה הייתה לתעד את פעולות הפרטיזנים.
בוגן תיעד את אחיו לנשק באמצעות האמנות, ברישום סצנות מהוויי היום-יום של הפרטיזנים: קרבות, מנוחה, מארב ולבוש אופייני. הרישומים נרשמו על פיסות נייר מזדמנות באמצעות ענף מפוחם. "הייתי מנסה לצייר מצבים אופייניים לנו – יחידה בשובה ממבצע [...] חבריה יושבים סביב מדורה, משחקים קלפים, שותים וודקה, מספרים סיפורים על הקורות אותם", נזכר בוגן. "בעיצומו של קרב [...] הייתי מוציא במטה הפרטיזנים נייר ורושם את הדברים בזמן אמת, תגובה לאירועים בזמן התרחשותם".
"בסופו של דבר, כשתהיתי ביני לביני מדוע עסקתי בציור תוך לחימה יום ולילה [...] [אני מבין שזה היה] דומה להמשכיות ביולוגית. כל אדם ואדם מקווה להשאיר אחריו משהו [...] להיות יצירתי בזמן השואה היה גם סוג של מחאה. כל אדם הניצב פנים אל פנים מול סכנה אכזרית, מול המוות, מגיב בדרכו שלו. תגובתו של האמן היא תגובה אמנותית. זה כלי הנשק שלו [...] זה מה שמוכיח שהגרמנים לא יכלו לשבור את רוחו".
אלכסנדר בוגן תרם שלושים ושבעה רישומים מתקופת היותו פרטיזן לאוסף האמנות של יד ושם. חלק מהם מוצגים במוזאון לתולדות השואה בפרק המוקדש ללחימה היהודית.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #30 אפריל 2003
