"היה זה ב-11 באפריל 1945 בין 3 ל-4 אחה"צ, חיכינו מבלי לדעת מה יתרחש, אך המתח היה בשיאו [...] לפתע, נשמעו צעקות מהצד השני, מהמחנה הגדול [...] המחנה הקטן שלנו עדיין נראה ללא חיים, אך פתאום מישהו צרח: 'הסתכלו על השער!' הרמתי את עיניי וראיתי את הגג הפירמידלי שמעל מגדל השמירה הראשי של המחנה. צלב הקרס הנאצי נעלם ובמקומו התנוסס צבע לבן [...]. הרגע לו ייחלנו בציפייה כה רבה, הגיע. אותה דקה מתוקה של הניצחון, לה חיכו חברינו במשך 4,453 ימים ו-4,453 לילות, סוף סוף הגיעה".
במילים אלו תיאר בשנת 1956 תומס גבע (שם העט של סטפן כהן) את רגע השחרור במחנה בוכנוולד שאליו הועבר מהמחנות גרוס-רוזן ואושוויץ. אולם בזמן השחרור עצמו בחר תומס בן ה 15- לתעד אירוע מכונן זה של שחרור בוכנוולד על ידי האסירים דרך הציור דווקא. הוא רשם בדיוק מרשים את דמויות האסירים הלוחמים, את הטנקים של בעלות הברית שהיו בפתח המחנה ואת השער שעליו הוחלף הדגל. בתיאורו הדקדקני אף ציין את השעה המדויקת על שעון השער: 15:15. תומס לא היה יכול לעזוב את צריף המחנה בשל מצבו הגופני ונותר בבלוק 29 במשך כחודש, שם צייר ציור זה ועוד כ-80 ציורים אחרים בגודל גלויה המתעדים באופן פרטני, מדעי כמעט, את חייו כאסיר במחנה אושוויץ, עד העברתו למחנה בוכנוולד. מטרתו המוצהרת הייתה לשתף את אביו שברח בעוד מועד לאנגליה, אך אין ספק שהציור אפשר לו גם לעבד את הטראומה ולהשתקם שיקום נפשי וגופני.
ב-27 בינואר 2015, לציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה ובמלאות 70 שנה לשחרור אושוויץ, נפתחה במוזאון לאמנות השואה בהשתתפותם של ראש הממשלה בנימין נתניהו וניצול השואה והאמן תומס גבע תצוגה מיוחדת בכותרת "כאב השחרור בראי האמנות, 1947-1945". בתצוגה 30 ציורים ורישומים מאת 20 אמנים בקירוב מאוסף האמנות של יד ושם.
למרבה ההפתעה, מלבד ציון השחרור בציור בידי המשחררים עצמם כגון זינובי טולקצ'ב, רוב הציירים הניצולים, שלא כתומס גבע, אינם מנציחים את יום השחרור עצמו - אותו רגע שייחלו לו במשך כל שנות המלחמה - ומתמקדים בנושאים אחרים דווקא. את מגוון היצירות שיצרו האמנים הניצולים בתקופה שמיד לאחר השחרור אפשר לחלק לפי חמישה נושאים: החורבן וההרס, החיפוש אחר הזהות, ההתמודדות עם הטראומה, החופש, ובמידה מועטת - יום השחרור. אחדים מן האמנים שבים אל מחוזות ילדותם בחיפוש אחר בית או בתקווה למצוא קרובי משפחה, אך במקום העולם הישן והמוכר שעל בסיסו קיוו להשתקם, הם מוצאים רק הרס ואבדון. הנריק הכטקופף מתעד את חורבות ורשה בסדרה של רישומים שיצר בשנים 1946-1945 - עיר הולדתו האהובה הרוסה כליל, עמוסה בתִלי לבנים, ורחובותיה הראשיים נהפכו לנופי רפאים שמתנוססים בהם שלדים של מבנים שוממים. אך המחזות האפוקליפטיים למראה אינם רק תיעוד של ההריסות שנגרמו בעקבות ההפצצות - הם מבטאים גם את תחושותיו הפנימיות של האמן אשר מוצא בתוהו ובוהו החיצוני ביטוי לכאבו הפרטי ולערעור עולמו האישי.
תחושות קשות אלו מובעות גם בציורי דיוקן של הניצולים. הלינה אולומוצקי, ניצולת אושוויץ צעירה בת 26, רשמה את תווי פניה של קשישה ובקווי עיפרון רוטט ממחישה את מצבה הנפשי המעורער. אילקה גדה מבודפשט, הצעירה ממנה בשנתיים, מציירת את עצמה ללא ראש, עם כתפיים שמוטות ושבריריות וידיים מעוותות מכאב.
ביצירות שנוצרו מיד לאחר השחרור ניתן לראות ניסיון של האמנים להתמודד עם הטראומה שעברו, וחלק מהן גם מתייחס באופן ישיר לשאלות שאינן מרפות, כמו דיוקנה של אולומצקי שכותרתו היא "למה?"
הנער יהודה בקון מוצא בדמותו של המחנך פיטר פשמישל אמון מחודש בבני אדם ובחיים בכלל. פיטר הציל יהודים בזמן השואה ולימים הוכר חסיד אומות העולם, והוא גם דאג לצורכיהם ולשיקומם של הילדים ששרדו לאחר המלחמה, ובהם בקון הצעיר. כמו אורפיאוס העולה מן השאול, בקון מצייר את עצמו, שפוף ומובל בידי פשמישל, מאפלת המחנות אל אור החיים המצפים לו בארץ ישראל.
עבור יעקב צים, ששוחרר כמו תומס גבע במחנה בוכנוולד, משמעות השחרור היא היכולת להבחין ביופי אפילו בנוף הארור של הכפר בקרבת המחנה והחופש לצייר. בתנאי ההרס והמשבר הללו האפשרות לחוות חוויה אסתטית ולבטאה ביטוי פעיל בציור מלמדת על כוחות נפש עצומים. ככלל הרצון של הניצולים ליצור ולהביע דרך הציור מכאוב, רגש, תחושה ותהייה חושף את רצונם העז לחיות על אף הכול. עבורם הבחירה בציור משולה לבחירה בחיים, ובמילותיו של יעקב צים: "אני חי עם הצל ויוצר עם האור".
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #76, פברואר 2015
