"בעמדי על הגבול בין חיים ומוות, בידעי שלא אשאר בחיים, ברצוני להיפרד מחבריי ומיצירותיי. את העבודות אני תורמת למוזאון יהודי שיוקם לאחר המלחמה. היו שלום חבריי, היה שלום עם יהודי. אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו".
מתוך צוואתה של גלה זקשטיין, 1 באוגוסט 1942
על קו הקץ, בימי השילוחים מזרחה מגטו ורשה בקיץ 1942 ומחצית השנה לפני ששולחה עם בתה מרגלית למחנה המוות טרבלינקה, כתבה הציירת גלה זקשטיין את צוואתה. הציטוט שלמעלה מגלה במילותיה המצמררות, שאינן מותירות מקום לספק, כי הייתה מודעת לגורל הצפוי לה – רצח בידי הגרמנים הנאצים. ברגע גורלי זה, למען עצמה ולמען עמה, זקשטיין כותבת מילים אלמותיות: את עיזבון יצירותיה היא מורישה "למוזאון יהודי שיוקם לאחר המלחמה". כלומר, על אף הכיליון שהיא רואה לנגד עיניה, היא מאמינה כי העם היהודי יקום מחורבנו ויקים מוזאון יהודי, ובו תמצאנה יצירותיה מקום לתצוגה.
מרבית האמנים שיצירותיהם מוצגות במוזאון לאמנות השואה ביד ושם לא זכו לכתוב צוואה; הם נרצחו ולדורות הבאים הורישו את יצירותיהם הדוממות. מילותיה של גלה זקשטיין מהדהדות בחלל התצוגה ומבטאות את מאווייהם של מי שהיו יוצרים פעילים, איש-איש בארץ מוצאו הוא, ומכחולם נדם. המעטים ששרדו המשיכו בדרכם כשמשא הזיכרון רובץ על מעשה יצירתם.
צוואתה של גלה זקשטיין היא צוואתם של כל האמנים שנספו, ולאורה מוצגות היצירות במוזאון לאמנות השואה שנפתח במרץ 2005, עם פתיחת המכלול המוזאוני החדש. התצוגה בחלל היא ביטוי מוחשי לרב-גוניותו ולייחודו של אוסף האמנות שכיום יש בו יותר מ-9,000 יצירות ושרובן נוצרו בתקופת השואה. האמנים שיצרו בגטאות, במחנות ובמחבוא, ועיפרון או מכחול בידיהם, היוו הלכה למעשה, לעתים בבלי דעת, כוח התנגדות מחתרתי. הם יצרו אמנות על אף הכול והוכיחו כי את תעצומות היצירה אי אפשר להפסיק גם בתנאים האיומים ביותר. יצירתם היא הוכחה ניצחת לרוצחים הנאצים כי להם, בני העם היהודי הנרדף שהוגדר תת-אנוש, כוח היצירה – ביטוי מוחשי ליחיד היוצר.
ליצירות באוסף המוזאון אין כל מכנה משותף מלבד היותן בנות אותה תקופה אפלה. היוצרים השתמשו בכלי האמנות ובביטוי האמנותי כל אחד בדרכו ובסגנונו, ובאורח מפתיע גם נושא יצירתם רחב ומגוון. הצבעים, המלבבים לעתים, מזכירים לנו, הצופים, כי את הזוועות ביצעו הנאצים הגרמנים בתוך מציאות טבעית ויום-יומית. היצירות מספרות ללא מילים את הדרמה האמתית, עם כחל ועם סרק – לא היה זה עולם שחור ולבן, היה זה עולם צבעוני שכדרכו נהג, כאשר מיליוני אזרחי ארצות אירופה היהודים שולחו אל מותם בגטאות ובמחנות.
האמנים נרצחו ויצירותיהם שרדו – הכיצד? סיפור הישרדותן של היצירות הוא סיפור דרמטי בפני עצמו. דרך התגלגלותן של היצירות אל אוסף האמנות מרתקת אף היא. כל יצירה מצאה את דרכה לבדה, מלבד מספר אוספים מצומצם שהגיעו ביחידה אחת. את הצלתן של היצירות מכיליון יש לזקוף לעתים לאמנים עצמם אשר דאגו להחביאן ולהטמינן במקום מבטחים, ולעתים חברים ובני משפחה הם שנרתמו למעשה ההצלה. ברבות הימים גילו את יצירותיהם של אמני השואה בעליות גג ובמרתפים אנשים זרים, וגם הן מצאו את דרכן אל אוסף המוזאון.
כמעט 70 שנה עברו מאז נפילת המשטר הנאצי, ולכאורה מאגר היצירות מתקופת השואה מוצה ועל המוזאון לאמנות השואה להתמקד ביצירות שלאחר השואה ובאמנות העכשווית המתמודדת עם הנושא. אולם באורח פלא גם בשנים האחרונות התווספו לאוסף מדי שנה מאות יצירות שנוצרו בימי מוראות השואה. על כן פעולות ההצלה לשמרן באוסף במוזאון ביד ושם נמשך, בד בבד עם פתיחת האוסף ליצירות בנות זמננו. משנת 2000 נוספו לאוסף יותר מ-3,000 יצירות, בהן יצירות של האמנים המייצגים והחשובים של התקופה כגון מקס ליברמן, לודוויג מיידנר, פליקס נוסבאום, שרלוטה סלומון וברונו שולץ וגם אמנים רבים אחרים ששמותיהם מוכרים פחות לקהל הרחב.
צוואתה של גלה זקשטיין ושל אחיה לגורל מולאה. מוזאון יהודי הוקם על הר הזיכרון בירושלים, ויצירות אמני השואה מוצגות דרך קבע בתצוגות במוזאון לתולדות השואה ובמוזאון לאמנות השואה. למבקרים באתר יד ושם ניתנת ההזדמנות הייחודית לראות את השואה מבעד לעיניהם של האמנים שעדותם במכחול, בעיפרון ובצבע ניתנת ללא מילים, שהרי קצרו המילים מלתאר את אשר אירע, וזה מקור כוחן של היצירות.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #71, דצמבר 2013
